כישופים אפלים 2 – פרק 23: להבות האימה, חלק ב'

החודש הבא עבר על אריק, פיטר, מאי וג'ון נפלא. הם למדו כישופים רבים, וחלקם היו אפלים מדי בשבילם, או מיסטיים. הכישופים נראו להם עתה כדבר טבעי לחלוטין, ואפילו כמעט שכחו מהעולם האמיתי. לדוגמה, כשסידרו את החדר שלהם, נראה להם מוזר מאוד ושונה מאוד לסדר חדר בידיים, ולא באחד הכישופים הנפלאים, שמקלים על העולם. אבל הם גם הבינו ככל שעבר הזמן שלהטיל כישוף דורש כוח: כוח מזיכרון חשוב, כוח מהאוויר או מהאדמה, והם גם למדו שהכוח הכי חזק הוא מהאש או מהמים. כלומר, אם היה בחדר אש, ואפילו נר אחד קטן ובודד, היה להם כוח רב, ואותו דבר עם המים: אם היה בחדר מים, ואפילו בקבוק מים שיש בו טיפה, היה להם כוח שיכלו להטיל כישופים חזקים מאוד.
אריק עדיין לא שכח מהדלת המסתורית, שהיה בה את האש. הוא תמיד רצה לחזור לשם, וניסה גם לשכנע את פיטר, מאי ואת ג'ון הסקרן, אבל לא הצליח. והיום הוא החליט להציע את זה בחזרה. עברו כבר יותר משבועיים שהוא כמעט שכח; והפעם הוא ידע שיהיה זה נכון לחזור לשם. יש שם כוח. כוח רב. מהאש ומהמים.
"אתם זוכרים את הדלת המסתורית ההיא?" אריק שאל כבדרך אגב, כשהיו ארבעתם בחדר.
פיטר, מאי וג'ון כיווצו את מצחם. ג'ון המהם קצת ואז ענה, "כן. למה? מה פתאום נזכרת בה?"
"סתם, פשוט עכשיו כשאנחנו יודעים כבר מלא כשפים, אז שמתי לב שהאש והמים הם מה שנתנו את הכוח השונה בחדר." אמר אריק.
"את האימה." מאי התחילה להבין.
"אז אתם רוצים לחזור לשם? להרגיש?" פיטר הביט בהם בחצי דאגה.
"אפשר," פלט ג'ון. "זאת אומרת, עכשיו אנחנו מנוסים בקסמים ויכולים אולי… איך אני אגיד את זה… לגלות, או להבין או… להתרכז. אנחנו נוכל להתרכז שם ונמצא שם משהו. או – "
"הוא צודק!" אריק קטע אותו, "אנחנו מוכרחים לחזור לשם. פשוט מוכרחים."
ואז הוא ראה שאף אחד לא מתנגד לו.

בשעת הדמדומים הם יצאו מחדרם והלכו בשקט לעבר המסדרון הצר. שם, ג'ון פתח את הדלת, ארבעתם נכנסו לשם במהירות ופיטר סגר כשנכנסו – כדי שאף אחד לא יראה אותם, בעודם נוברים במקום האסור שמחוץ לתחום.
"תנסו להתרכז," מאי הפצירה.
היא, ג'ון, אריק ופיטר עצמו את עיניהם. הם הרגישו… מוזר. הם חשו ברוח קלה עוטפת אותם ומסתחררת לעברם, וככל שעברו השניות הרוח התגברה עוד ועוד. וזה הפליא אותם מאוד, שארבעתם הרגישו כך, ולא רק אחד מהם. ואז, בפתאומיות רבה, הם התבוננו בעיניהם שהרוח שעטפה אותם, שעטה לעבר האופק, או שמעיני מבטם הם פשוט התרחקו במהירות מסחררת, ואז התחיל לרדת גשם.
לרגע הם לא ידעו שמדובר בחיזיון או בחלום אפל, אלא רק מתי שהתעוררו ממנו. החלום המשיך כלא נגמר. השעה הייתה קצת יותר מאוחרת מהשעה האמיתית שהייתה עתה, ואז ראו אישה צעירה, הנראית כבת השלושים לחייה, הולכת עם מטריה בידה הימנית, המכסה על גופה הרטוב ממים; היה נראה כאילו היא לקחה את המטריה מאוחר למדי.
היא המשיכה ללכת בין הרחובות הצרים, ופנתה לפעמים מזרחה, וכמה פעמים מערבה. האישה עוררה בהם הרגשה מפחידה, כאילו צריך
לתפוס ממנה מרחק. לאחר זמן מה, התברר שהרחובות בם היא הולכת, עולים כלפי מעלה, כל פעם מעט. הרחוב התחיל להיות אפל יותר ויותר, וכך גם הבתים שהתמעטו.
היא פנתה לבית שמאלי, עלתה שלוש מדרגות דקות ודפקה פעמיים על דלת הכניסה. הגג הקטן שכיסה את פתח הבית, נתן לאישה מחסה והיא הורידה את המטריה מעליה. כעבור כחצי דקה הדלת נפתחה, וסבא בשנות השישים לחייו עמד בפתח.
"הו, גברת קורנליה," האיש אמר לה בסבר פנים חייכניות, "מה מביא מכשפה גדולה שכמוך לביתי הקט והצנוע?" הוא שאל אותה, והיא נכנסה לביתו מבלי להניד עפעף.
האיש עמד לסגור את הדלת, ורק אז הבינו אריק, ג'ון, פיטר ומאי שהם ממש עומדים שם, וצריכים להיכנס וללכת כדי לשמוע או לראות את מה שהחדר עם האש והמים הראה להם; אך עם זאת, אף אחד אחר לא רואה אותם, מלבד הם עצמם. הם הספיקו להיכנס לביתו של האיש ברגע האחרון, ואז הדלת נסגרה באי נוחות. עניין את אריק האם הם רק לא רואים אותם, ויחד עם זאת הם מרגישים אותם ושומעים אותם. הוא הניח שעובדה זו מסקרנת גם את ג'ון, פיטר ומאי.
"ברצוני לשוחח עימך, רונאלד," אמרה קורנליה והרימה את גבותיה. היא חבשה כובע שחור גדול המסתיר את עיניה המצומצמות והשחורות כעורב, שכאילו נתן לרונאלד סיבה לפחד ממנה. פניה היו בהירים וחדים, והשרוולים הארוכים של חולצתה השחורה הסתיימו כסכינים;
היא הייתה גבוהה מרונאלד ביותר מעשה סנטימטרים, מה שנתן לו להרגיש כפעוט וחסר-משמעות, ולה כחשובה וחזקה.
"מה שתרצי," רונאלד גמגם ונשך את שפתו התחתונה.
"שמעתי ממישהו…" היא דיברה לאיטה וקולה היה רגוע ושלו, "שלקחת ממני דבר… חשוב."
היה נראה שרונאלד מבין במה מדובר. "מה… מה… למה את מתכוונת?" הוא המשיך לגמגם בפחד.
"הו, רונאלד," קורנליה התהלכה בבית האפוף והקטן הלוך ושוב, ואז מסביבו, "אל תיתמם. אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוונת."
הוא הניד בראשו לשלילה.
"הכוח." היא אמרה, "ייתכן?" לאחר שניות ארוכות של שתיקה קורנליה המשיכה והבהירה את המצב. "הכוח. אתה רוצה להגיד, רונאלד, שלא לקחת לי אותו? החזר לי אותו עכשיו!" היא הפצירה בו.
עיניה של קורנליה הצטעפו והיא הביטה בו בחדות. לפתע, בלי שום התראה מוקדמת, האח מאחוריה – שלא היה בה אש – הופיע בפתאומיות בתוכה כמות עצומה של אש.
רונאלד פחד מאוד והיה בולט שהוא ניסה להתרכז.
מולו, קורנליה המרשעת הסתכלה עליו ברשעות עזה, עד שהחלה רוח קלה לעבור בין רונאלד אליה; היה זה נראה כאילו הוא מחזיר לה כוח. כוח של כשפים.
הכורסה שליד האח התלקחה במהירות.
הרוח שנשבה מרונאלד לתוך קורנליה התחזקה.
רונאלד הניד את ראשו בשלילה כאילו שתפסיק מיד את האש, ואילו היא רק התבוננה בו והרימה את צווארה כאילו שהכוח שנתן לה עד עכשיו לא הספיק לה כלל.
רונאלד העביר ממנו אליה עוד כוח – והרוח התחזקה. היא התקרבה אליו. עתה שולחן העץ נשרף מהאש, והאש התגברה עוד ועוד.
אריק, פיטר, ג'ון ומאי פחדו ממנה וחשו עקצוצים בכל גופם, ולרגע היה נדמה להם שקורנליה רואה אותם. הם לא ידעו אם האש יכולה לשרוף אותם, והתרחקו מהאזור האדום-כתום.
"עוד!" קורנליה צרחה.
הרוח שעטה כל כך חזק, עד כדי כך שכל הפריטים שהיו במטבח ובסלון התעופפו באוויר.
"קורנליה…" רונאלד לחש.
"אתה מעז לדבר אליי בכלל?" צעקה קורנליה.
רונאלד סירב, אך עם זאת אמר: "אם אתן לך עוד כוח… את יודעת שזה יהרוג אותי…"
האש ענתה במקומה, והמטבח התמלא באש.
הרוח התחזקה עוד ועוד.
ואז הבית התפוצץ מאש, ויחד איתו נפקחו עיניהם של אריק, פיטר, מאי וג'ון. הם היו בחדר המסתורי עם הלהבות. מה שראו לנגד עיניהם נעלם לחלוטין, אך ארבעתם זכרו טוב מאוד מה ראו. הם הרגישו בחדר עדיין כאילו הם שם. זה היה כל כך מפחיד, חשב אריק וניחש שאותו הדבר חשבו גם ג'ון, פיטר ומאי.
"מה זה היה?" ג'ון היה הראשון להתעשת.
"אינני יודעת," מאי התעוררה.
"זה קרה לכולנו, אחרי שניסינו להתרכז." אמר פיטר והעלה השערה, "יכול להיות שזה חיזיון? או שזה קרה הרגע איפשהו?"
"או שזה קרה בעבר," אמר ג'ון.
"או שזה לא קרה בכלל, מה שלא ממש צפוי," מאי עלתה על גל האפשרויות.
"כולם ראו את זה בכלל?" שאל פיטר וניסה לפרט ולתאר, "את האישה הזאת שהיא כנראה מכשפה, שביקשה ממישהו – שהיא קראה לו רונאלד – את "הכוח" שלקח ממנה? את האש שבעזרתה היא איימה עליו? שברגע האחרון הבית התפוצץ?"
פיטר ראה שמאי וג'ון מהנהנים לו.
אריק היה היחיד שעדיין אינו הצליח להתאושש מהדבר שקרה זה עתה. איכשהו בכל הדבר הזה היה נראה לו אמיתי. אמיתי וממשי. היה נראה שהוא בכלל לא שמע את השיחה שהייתה בין פיטר למאי וג'ון; הוא לא שמע את האפשרויות שהם העלו ולא חשב בכלל על מה שקורה מסביבו.
הוא זכר את החלום השועט האימתני; הוא פחד ממנו ומהמצב שנקלע אליו; הוא נזכר ברוסלן המאיים; הוא רצה רק לחזור לחדר ולשכוח מכל מה שקרה ולחזור להיות ילד רגיל. כן, אמנם ילד שלומד קסמים וכישופים, ילד שלומד בבית ספר לכישוף ולקוסמות, אבל הוא לא רצה שום דבר מעבר לזה. כלום. ובטח שלא לחפש צרות, למצוא את עצמך בחדר מלא באש שאסור להיכנס אליו, לראות חיזיון לנגד עיניך… וכל זה בשיא האימה.
ולמרות הכל, משהו היה נראה לו מוכר. הוא לא ידע אם זה במה שראה כעת או "בניסיון" להכניס את עצמך בכוח לכוד בהרפתקאות, אבל ידע את זה. ידע שמשהו קרה כבר בעבר. משהו שונה ומוזר. ומפחיד.
אריק חש בסחרחורת עזה. הוא מעד לעבר הדלת השחורה שבחדר, והתנשם והתנשף בחוזקה ובפחד רב.
ואז הוא נתקל במשהו. וזה לא היה הדלת.
הוא הסתובב, ולא האמין למראה עיניו. לשמע הרעש של המעידה גם ג'ון, פיטר ומאי הסתובבו לעבר אריק, ונשימתם נעצרה.
זאת היא… חשב אריק, זאת היא שהרגה את רונאלד…
זאת הייתה קורנליה.