"הזכות להיאכל" (סיפור מעט קשה)

לעולם עצוב כמו זה, אשר שייך במלואו לתנועת אוכלי הירק – אין תקווה עוד. אני ומחצית מכלל משפחתי, אלה שנותרו, נסים על נפשנו לכיוונים שונים. אנו יודעים כי אין טעם לצעד הבא, אין טעם להמשיך להתקיים, אין טעם לכלום, אין טעם! השוחטים רודפים אותנו בכול רחוב ובכול סמטה, לא חשוב כמה מהר נרוץ הם תוכנתו להיות זריזים אף יותר.
עדיין תוקפים אותי זיכרונות משבוע שעבר, כאשר אמי נתפסה ונשלחה למפעלי השחיטה. אני יכול לשמוע את קול הצרחה שלה שמהדהד באוזניי בלילות. אחי הצעיר שלא הצליח לשרוד את המכה הגדולה, כי הדבר היחיד שיכולנו לעשות היה להשאיר אותו מאחור, זוחל על גפיו וממלמל לשמחתו, כי עוד לא הספיק לדעת עצב מהו, השוחט עמד מעליו כאשר היד מכוונת לתפיסה, דמעה זלגה מעיני והסתובבתי כדי לא לראות את הזוועה. רצתי בלי להביט אחורנית, וכך אני רץ עד עכשיו. אין לי זמן לבכות על אהוביי, כבר בכיתי מספיק. נותר לי לבכות רק על עצמי, אני עצמי שהעזתי ברוב חוצפתי לאכול מהבשר החי כמעט בכול יום מימי חיי. עכשיו אני במפעל, יחד עם חברי הטורפים. חלקנו עומדים בשקט וחלקנו זועקים את נשמתם החוצה. כולם יודעים מה מצפה להם. הם תמיד אומרים לנו שיש לנו שתי זכויות – הזכות לשמור על השקט והזכות להיאכל. הם אלה שדואגים לטיהור העולמי, הם שואפים לגעת במטרה, והמטרה היא להגיע לשוויון הדדי בין בני האדם והחיות, לחיות יחד בשיתוף, ללא ניצול וללא פגיעה.
אני זוכר את התקופה ההיא, הזמן בו העולם החל להשתנות, הטבעונות והצמחוניות חדרו עמוק לליבם של בני האדם, הכול נעשה באמצעות התקשורת העולמית ששיתפה במדיה, בעיתון וברשת את נושא ההתעללות בבעלי חיים. התנועה הגדולה החלה להתפתח ולעלות במספרה. היא פתחה שנאה עזה כנגד המתעללים במפעלי המזון ושנאה אף יותר את אלה אשר התעללו להנאתם. הם עקבו אחריהם וצדו אותם, הפעם אלה היו בני האדם – הם ניצודו ונשחטו מידה כנגד מידה. התנועה גדלה עוד יותר והפכה בינלאומית, הממשלות ובעלי המעמד הגבוה נשלטו גם הם. התקופה הייתה איומה, אני ומשפחתי הצהרנו באופן רשמי כי העולם השתגע. אך מסתבר שלא הבנו את השיגעון האמיתי, ולבסוף זה הפך לנורא מכול כאשר התנועה החליטה לצוד גם קרניבורים פשוטים.

עכשיו סיימו להוביל אותי בשביל הגדרות, הייתי עירום לגמרי וכפות רגליי היו מכוסות בוץ. אני, אחי הבכור ודודי הגענו למסוע, מופשטים לגמרי. השוחט צעק לעבר דודי: "עלה על המסוע!". הוא לא שמע לו והסיט את ראשו הצידה, השוחט חבט בו עם את ותפס אותו בכוחות עצמו כאשר אני ואחי צורחים ומנסים להידחק בין הגדרות הקוצניים, משפריצים דם ושולחים ידיים בבכי. הוא הועלה על המסוע ושתי ידיו נתפסו על ידי הזרועות המכניות, הוא הובל אל מאחוריי הקיר השחור ונשמע קול חבטה. הגיע תורו של אחי ונפרדתי ממנו בדמעות ובחיבוק: "אני אוהב אותך…" אמרתי לו.
אני עכשיו תלוי מעל המסוע ובדרכי אל מאחורי הקיר השחור. הייתה שם תעלה גדולה גדושה באנשים עירומים, אלה שבתחתית היו מעולפים וראיתי את אחי ודודי בראש הערימה, אחי הסתכל לי בעיניים כאשר הזרועות עוזבות אותי ואני נופל עליו. עיניו של אחי היו פקוחות לגמרי, הוא הסתכל עליי בפחד שמעולם לא ראיתי אותו חווה. הוא בקושי דיבר אבל הצליח להוציא מפיו משפט: "יש מסורים בתחתית התעלה…" הוא היה שכוב על הגב ורק ראשו הופנה כלפיי, אני כנראה הייתי היחיד שהצליח לזוז, חיבקתי אותו ונשכבתי על הגב לידו והחזקנו ידיים. שמענו את רעשי הלהבים המסתובבים והרגשנו את ערימת האנשים קטנה תחתינו. כשאנחנו הגענו לתחתית עצמתי עיניים. הפעם לא בכיתי, הרגשתי רק כאב וסבלתי אותו בשקט.

וכול מה שעשיתי זה להודות על כך שניתנה לי הזכות להיאכל.