אהבה אינסופית

מסתכלת במבט חטוף אל תוך החנות מתוך הרגל, וקופאת. הוא שם. ממש מולי.
אינספור פעמים הלכתי בקניון ועברתי על פני החנות כי ידעתי שאם אני במקרה אפגוש אותו, זה יהיה כאן. לא ראיתי את הפנים שלו, לא הייתי צריכה. לא עברה יותר משנייה וידעתי שזה הוא.
לפי השיער, לפי הכתפיים שלו. רק לפני 4 שעות ראיתי אותו,
ובדיוק בדקה שאני חושבת עליו הוא מופיע מולי שוב פעם. בחנות ההיא.
הלב שלי פעם כל כך חזק כאילו לא ראיתי אותו 4 שנים.
בכל פעם שאני חושבת עליו אני מחייכת. באופן כמעט בלתי רצוני. בלי סיבה. כי זה הוא.
וכשאני רואה אותו… מילים לעולם לא יצליחו לתאר מה אני מרגישה.
כל איבר בגוף שלי רוצה אותו, נמשך אליו, דורש זקוק ונואש למגע שלו, לקירבה שלו.
אבל מה עושים כשהלב רוצה דבר אחד וההיגיון אומר דבר אחר?
מה עושים כשהלב רוצה לפרוץ מתוך החזה, ולרוץ אליו, להתמסר-
ואילו ההיגיון יודע שזאת טעות, שאסור.
מה עושים עם העובדה שהוא בן 27 ואני רק בת 17? הוא כל כך מדהים. מקסים. הידע שלו, הניסיון, השרירים, הגבריות… עיצרי. תחשבי. 27. 17. לא. את לא יכולה.
אני? מה אני? ילדה, נערה, בתולה.
כל כך חסרת ביטחון עם גברים. הוא מעוניין בי. אני יודעת. אני חושבת.. הוא רמז, פלירטט.
אני לא יודעת מה אני רוצה. אני רוצה אותו אבל יודעת שזה לא מתאים.
לא רוצה לאבד אותו. הוא חשוב לי. כל כך חשוב לי.
אני אוהבת אותו. בכל ליבי. בתור ידיד, בתור אח, בתור חבר.
אני מתחרפנת. אני רוצה להיות איתו כל שנייה כל דקה פנויה!
אני רוצה לדעת שאני שלו. ושהוא שלי. אני רוצה אותו. יותר מכל דבר אחר שרציתי בחיי.
אני מרגישה כאילו אני טובעת ואין מי שיציל אותי. כאילו אני הולכת שעות על גבי שעות במדבר בתקווה למצוא מים אבל ההליכה ארוכה, מייאשת, מתסכלת, החיפוש הוא אינסופי.
אני מפחדת שאני כבר יודעת את התשובה.
מפחדת שאני יודעת מה נכון, ומה אני צריכה לעשות.
אני לא מוכנה להודות בזה. לא.
לא מוכנה לאבד אותו. לא רוצה לאבד אותו.
אני כל כך מפחדת לאבד אותו.