מבוך האשליות- פרק 21

טוביאס עצר בפיצול של השביל. קלואי אחריו, כשעל פניה מבט תוהה ומבולבל.
"למה עצרת?" היא שאלה. "הוא ממש כאן."
"נכון. לא, עוד לא, אנחנו צריכים לחכות." הוא הסביר לה.
"לחכות למה?" שאלה אותו שוב. "הוא ממש כאן."
"אני יודע." הוא המשיך להסתכל אל סבך השיחים החשוך ולא שב להביט בה. בשבילה, נראה היה כאילו הוא חושש או מצפה ממה שיחזור מהשביל.
"משהו, עוצר אותך." היא אמרה בוודאות. "מה?" בזה היא הייתה פחות בטוחה. היא סקרה את פניו הקפואות וניסתה להבין למה פתאום הוא עצר. "זו הבחורה הזאת?" דבריה גרמו לו לחזור לזוז. הוא השפיל את עיניו, ומיד הרים מעט את ראשו והסיט את מבטו אליה.
"כן, אני מניח שכן." השיב לה.
"מי היא?" שאלה.
"חברה." הסביר. "הייתה חברה." תיקן את עצמו.
"אז זה לא יעצור אותך. אם היא הייתה." אמרה קלואי, וחיכתה לתגובה.
שררה בניהם דממה בה טוביאס תהה מה לעשות, אחרי שגילה שדניאל נמצאת עם הגנב, אותו הוא צריך לתפוס כדי שהמלכה תניח לו. הוא חשש לדעת למה היא נמצאת איתו. מה יש לה לעשות עם בחור כמוהו? מפוקפק ומבוקש, לא מישהו שיוכל לעזור לה.
"בוא." קלואי קטעה את חוט המחשבה שלו כשהתחילה ללכת בשביל הימני, אליו פנה הגנב. היא עצרה והסתובבה אל טוביאס. "הם פה, נכון?" שאלה.
"הוא פה, כן." השיב לה ופנה ללכת אחריה, יחד איתה. הוא עבר על פניה וכשהסתכלה על פניו היא המשיכה להסתקרן בקשר למה שעובר עליו. היא שאלה את עצמה מאיפה ומתי יצא לו להכיר את הבחורה הזאת. הוא אחד מהעוזרים של המלכה, לא? ואם זה כך, רק עצם המחשבה שיצא לו להכיר מקרוב מישהי אחרת, מבחוץ, בצורה טובה לפני מה שהסיקה, הוא כבר היה נענש על ידי המלכה, וזה לא היה נראה ככה.
חוסר ההתאמה במה שקורה התחיל לשגע אותה.
מצד שני, הוא בעצמו אמר לה ששניהם עדיין בחיים כי הם שימושיים בשביל המלכה, אז זו יכולה להיות סיבה טובה בשביל להסדיר את הדברים בראשה.
אבל עדיין, משהו לא הסתדר לה. היא הרגישה שמשהו חסר בשביל שתוכל לראות את כל התמונה.

ניקולאי ודניאל המשיכו ללכת ביערות שבמבוך, וניקולאי שם לב למשהו ששכח לברר.
"מה בכלל עשית בארמון של המלכה?" הוא שבר את השתיקה בניהם.
"מה?" היא לא הקשיבה לו בעקבות מחשבות אחרות שהתרוצצו בראשה.
"שאלתי מה עשית בארמון." הוא חזר על דבריו.
"זה משנה?" היא שאלה אותו בחזרה.
"לא, אבל אני מנסה להעביר את הזמן עד שנגיע למלכודת מוות נוספת." הסביר לה.
"בסדר." היא כיווצה את גבותיה. "לפני שנתיים אחי הגדול נרצח. יצא לי להאמין שהמלכה אחראית לזה אז מצאתי דרך להגיע אליה, והסתבר שטעיתי. היא לא הרגה אותה."
"אז מי כן הרג אותו?"
"מישהו, שחשבתי שהוא חבר." השיבה.
"מחשבה זה מה שמכשיל את האנשים כאן." ניקולאי אמר. "מניסיון, אני יודע שגם כאשר אתה חושב שאתה מכיר מישהו, הוא תמיד יכול להפתיע אותך ולגרום לך להבין כמה אידיוט היית."
"גם לך קרה משהו כזה?" שאלה אותו.
"אה, אפשר לומר." הוא אמר זאת בקלילות מסקרנת.
"אני לא מצליחה להבין אותך." דניאל אמרה לפתע. "אתה מתייחס לכל דבר בכזאת קלילות, למרות שהיית שבוי אצל המלכה, משהו שאני בספק אם אפשר להתאושש ממנו."
"זה בגלל שאני מיוחד." הוא המשיך בטון שלו. "ותאמיני לי, ילדה, כל מה שקרה לך הוא קצה הקרחון לעומת מה שיצא לי לעשות." הוא כיווץ את עיניו בבלבול. "אבל איך פתאום הגענו לדבר עליי?"
דניאל גיחכה בחיוך. "בגלל שבכלל לא יצא לנו, ובמערכת יחסים לא צריכים להיות סודות."
ניקולאי הרים גבה בבלבול. "מישהי לוקחת הכל בפרופורציה לא נכונה." הוא אמר. "ממתי יש לנו מערכת יחסים? ויותר חשוב, איזה סוג של מערכת יחסית את חושבת שיש לנו?"
"תלותיות." השיבה. "עד שנצא מפה, וזה תלוי בעיקר בך."
"אז עכשיו את רוכבת על הגב שלי?"
"אתה התחלת." טון קליל ראשוני הופיע ממנה, ושינה לגמרי את הדרך בה ניקולאי ראה אותה. חיוך קט כאילו קפא על פניה.
"ואני מקווה שזה היה שווה את זה, בגלל שחוץ מלגרום לנו ללכת לאיבוד במקום הכי מסוכן שיש, ולגרום לנו להסתכסך עם מפלצת חתול ענקית, היית נהדרת."
הם החליפו בניהם חיוכים סבוכים, גלגלו עיניים ונאנחו כמעט בו זמנית, והסכימו ללא קול שעליהם להתרכז במה שעומד מולם ולא במה שכבר קרה להם, שכרגע, לא משנה במיוחד.

בשעת חשיכה מחנה הצלפים שתק. רק שומר אחד עמד על המשמר, אבל הוא לא הצליח לאיים על הפולשים, ונפל עד לרגע שיתאושש מחדש.
חושיה החייתים של סקיי העירו אותה. היא שמה לב לשלושת הבחורים שנכנסו למחנה ולא שמו לב שהתעוררה. היא לקחה את הקשת ואשפת החצים שלה והתקדמה בעדינות על גבי האדמה היבשה. ראייתה המשופרת עזרה לה לעשות זאת מבלי שיבחינו בכך.
היא התקדמה לאחד מהם, האחד עם השיער הבהיר, שעמד כשגבו מופנה אליה.
"עצור." היא אמרה בקור רוח נחוץ כאשר כיוונה את חוד החץ אל גבו. הבחור הרים את ידיו ושם אותם על ראשו. "מי אתה?" היא שאלה.
"קוראים לי ג'יימס." השיב לה.
"בסדר, ומה אתה עושה כאן?" המשיכה בחקירה שלה.
"זאת הפעם הראשונה שאת עושה את זה, הא?" הוא שאל בגיחוך קל.
"תענה על השאלה שלי." סקיי ניסתה להישמע מאיימת, אבל לפי הפולש, היא לא בדיוק הצליחה.
"מה דעתך שנדבר, ואחר כך, אם לא תצדיקי את הסיבה שלנו להיות כאן, את מוזמנת לעשות בנו מה שאת רוצה." ג'יימס הציע לה.
"איך אני אדע שלא תהרוג אותי אם אוריד את הנשק?" שאלה אותו.
"למה את חושבת שהחברים שלי לא עשו את זה כבר קודם למרות שיכלו?" הוא החזיר לה בשאלה.
היא חשבה לרגע, ותוך כדי, מבלי ששמה לב בכלל, הורידה את נשקה לאט-לאט.
"בסדר." היא הסכימה.