טיול במרכז אמריקה 7

המוציא כסף
ההליך האחרון שנותר לעשות במקסיקו סיטי הוא לשלם למלון. השער הטוב לדולר הנו 8.90 פסו והמלון מוכן לקבל את המחאות הנוסעים שלנו בשער של 8.50 ואנו אין בכוונתנו להפסיד בעסקה. הולכים בבוקר לבנק HSBC לא רחוק מהמלון לאורך רחוב דונסלס ומבקשים לבדוק את המצב. שאלה ראשונה, פשוטה לכאורה איך נכנסים לפנימה. הפקידים הגיעו, לקוחות כבר מחכים בתורים ונראה שהחיים זורמים. דוחפים הדלת ונכנסים, לא ממש לבנק אלא למין קובת המתנה ולפנינו עוד דלת. קול אוטומטי משדר משהו לא נהיר בספרדית. דוחפים ודלת שניה מסרבת להיפתח, מחזיקים דלת ראשונה על פתוח כדי לא להיכלא סופית ומנסים שוב, אבל ללא הועיל. יוצאים החוצה לחשוב. איך הדלת יודעת להחליט שאנחנו נוכלים, אולי היא סתם מקולקלת. לקוח מתקרב דוחף דלת ראשונה, נכנס, מחכה, דלת ראשונה נסגרת, ממתין קצת ופותח דלת שניה, הבנתי.
עומדים בתור בסבלנות ומציעים לקופאית לרכוש מאתנו המחאות נוסעים ויזה באלף דולר. מחווירה, נשלחים למנהלת. הגברת הקטנה בודקת את ההמחאות משני צדדים, מלמעלה למטה ולהיפך, מדפדפת בהן בהבעת סלידה של רבי, שגילה זנב חזיר על צלחתו ומעבירה את ההחלטה לטלפון. דיבורים פה ודיבורים שם וריקוד קל של אצבעות על טבלת השולחן. אז בהקלה רבה טורקת את הטלפון ומחזירה בטון סופי את ההמחאות, "אצלנו פודים רק אמריקן אקספרס". היא משתקעת בניירות כדי לאותת שהראיון נגמר ועל הבנק שלה אי אפשר לעבוד.
מוציאים אמריקן אקספרס ודוחפים לגברת מתחת לאף ועל כן היא נאנחת מרה. שוב סקירה מכל הכיוונים ולאור הנר, טלפון צעיר לפה ולשם, מבט זהיר של סקירת אופי, עוד כמה מילים לשפופרת, דרכונים שלוף ותחתמי פה ופה. מוליכה אותנו אישית לקופאית ונותנת בידה את ההמחאות, סגולה כנגד החלפה של רגע אחרון וכנראה מסבירה לה משהו בנושא התחלקות באחריות. שוב דרכונים שלוף, שוב בדיקה מלמעלה למטה מפנים ומאחור לאור הנר ותחתמי גם פה וגם על הטופס הזה כאן וכאן עד שזוכים לראות כסף. בעצם זה די מכובד לזכות במעמד נוכל בינלאומי מבנק כזה רציני.
אנחנו חמושים מטען עודף של המחאות ויזה, שהעמיסו עלינו בבנק הפועלים ונראה בעליל, שאינן חביבות על ציבור הבנקים בעיר הזו, עובדה, ניסינו. בספר כתוב שקיימים גם חלפנים, אבל בשטח הם שקופים לגמרי. בבנקים קשה שלא להבחין, המאפינים המקצועיים שלהם צועקים לכל עבר. משטחי זכוכית עצומים ושומרים חמושים ברובי ציד. לא לפרוט המחאות נוסעים ויזה הוא כנראה עוד אחד מאמצעי הזהירות.
אני שואל את מנהל החשבונות של המלון איפה יפרוט את הצ'קים שלנו והוא משיב, שייגש למשרד חלפנים. אם כך, בעל חי כזה קיים ונושם גם בעיר הזו.
יום אחד, כמו בכל האגדות נוסעים במונית והנה חולף לנגד עיני בחטף שלט של חלפן בצמוד למבנה מלון מפורסם על שדרות רפורמה. מחייב את האישה לחרוט על לוח זכרונה את שם המלון, שזה קצת יותר טוב מרישום בפנקס אם שכחת באיזה דף. למחרת היום יורדים שמה נושאים עלינו אוצר קטן בהמחאות הדחויות.
בניין גבוה ולפתחו שתי כניסות, שידעו זמנים טובים יותר. נשלחים לקומה שניה של הכניסה היותר מוזנחת דוקא. דלת ברזל ולידה זמזם אינם הכניסה ללקוחות. לקוחות ניגשים לאשנב מסורג, שקבוע בקיר בתוך מסדרון אפלולי ולוחצים על כפתור. מאחורי האשנב נפתחת דלת, שמשגרת לרגע הבזק של אור יום ודמות כבדה מתישבת מאחורי זכוכית מעוותת צורה ושואלת קצרות כן. רוצים להחליף המחאות נוסעים. אין בעיות. של ויזה. אין בעיות. אלף דולר. אין בעיות. מה השער? 8.80. מכובד למדי.
גילה נסחפת באורגיה של חתימה על 20 המחאות והאיש המטושטש ממתין בסבלנות. מעבירים בעד גומה מתחת לזכוכית והאיש דורש דרכונים. מסגירים גם אותם ומעתה אנו יתומים, לא כסף ולא ניירות. רואים גב, שוב נפתחת דלת אל האור ונסגרת ואנחנו בודדים באפלולית. עין אדישה של מצלמה מתבוננת בנו מבלי למצמץ מן הקיר שממול.
בבנק אתה רואה תנועה, פקידים מזיזים ניירת, שטרות מרשרשים, לקוחות מהרהרים. כאן רק שקט ודממה וזמן שקופא מלכת, ציפיה נטו ואין כסא לשבת. אחרי 10 דקות של בדידות מזהרת מתגלגל ובא עוד לקוח, דולרים בידיו ועצבים בשרירי רגליו. הוא מנסה לדובב אנשים שיוצאים ובאים מדי פעם דרך דלת הברזל, להפעיל קשרים, אבל שום דבר לא מקדם את עניניו. לקוח קטן כנראה. אני וגילה סובלים מפחדים זהים. מה נעשה אם בסוף היום, האחרון שסוגר את הדלת ישאל למי אנחנו מחכים. לא, הוא לא זוכר אלף דולר וגם לא ראה שום דרכונים. מתי? אף פעם לא היה פה דבר כזה.
אחרי פרק זמן ארוך מדי שוב כתם אור והפעם מבחינים במשרד שברקע ושומעים קולות נשיים ורשרוש ניירות, צחקוקי נערות ואסרטיביות של גברים. מקבלים כסף, מקבלים דרכונים, סוף טוב הכל טוב, לפעמים גם ויזה זה כסף.