נון סטופ – פרק 19 – המחבוא

קיוויתי מאוד שאחד הסוכנים לא ראה אותי. קיוויתי שיחשבו שאני לא שם, שברחתי או שהתחבאתי במקום אחר. קיוויתי שהם ילכו מהמקום הזה, ויתנו לי לחיות בשקט.
רצתי ונכנסתי לאכסניה. יכול להיות שעשיתי רעש? אני לא חושב. אבל אפשר לרוץ בשקט? אני גם לא חושב. לא יודע. אני מקווה בכלל שלא ייכנסו לאכסניה הזאת.
נתקלתי באיש שמן ומבוגר. הוא נעץ בי מבטים כועסות ומפחידות. שיט. במה הסתבכתי. המשיכו היריות על האכסניה הזאת, והאיש שמע אותם. "מה זה?" שאל אותי בכעס. "מי אתה?"
ברגע היריות הפסיקו. הייתי בטוח שהסוכנים חושבים שאני לא במקום הזה. יש. מזל. עכשיו אפתור איכשהו את העניין הזה עם האיש הזה.
"נו! תענה לי, עכשיו! מי אתה?" הוא צעק. סימנתי לו להיות בשקט. רק שהחוטפים האלה לא ישמעו אותו. באמת, זה מה שחסר לי, שאיזה איש טמבל יסגיר אותי.
אני לא יודע למה שתקתי. אני חושב שניסיתי לענות לו אבל לא הצלחתי. אני חושב בגלל שלא רציתי לעשות רעש. אבל עוד יותר לא רציתי שיצעק ויסגיר אותי. לא ידעתי מה לעשות. הוא התקרב אליי צעד אחד ואני התרחקתי ממנו. מעדתי ונפלתי על מין פחון גדול מאלומיניום.
אני דפוק. אני כזה דפוק. הסגרתי אותי בעצמי עם רעש כזה. האיש שמולי התעצבן וצעק, "אווווף!" מה הוא רוצה ממני? זאת לא אשמתי! זאת אשמתו בכלל! הוא אשם! אבל לחפש אשמים לא יעזור לי עכשיו. מה שיעזור לי עכשיו זה לברוח ולהתחבא. לצאת לא הייתי יכול כי היו תופסים אותי, בטח הסוכנים בדרך. הם בטח רצים לכאן.
מולי היו מדרגות, ומיד בלי לחשוב, רצתי ועליתי למעלה. היה שם מסדרון ואז לובי גדול ומסביב כעשרים חדרים. רצתי, פניתי שמאלה ונכנסתי לאחד מהם. החדר היה מאוד מבולגן, של נערים כאלה בערך בגילי. מוזר. מה זה המקום הזה? אני לא מכיר. לא שמעתי עליו בחיים.
בחדר היה ארון, ובלי לחשוב רצתי ונכנסתי אליו. סגרתי את הדלת. שמעתי ריצות ויריות. הסוכנים כאן. שמעתי אותם מתקרבים ומתקרבים…. ניסיתי להיות בשקט. לגמרי בשקט. הם מתקרבים… אחד מהם פנה לחדר שבו אני נמצא, הוא ממש מטר ממני… מחריץ קטן בארון שלא יכולתי לסגור, בזווית העין ראיתי אותו מתקרב אליי.