זה לא היה כל כך נורא, האמנם? – הקדמה-

אני בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי.
תמיד אמרתי להורים, שיתנו לי לטעות את הטעויות שלי לבד, שאני לא כמוהם.
ואני לא מתחרטת שאני עצמאית. אבל אני מתחרטת שהאמנתי לך.
הכל היה פשוט מושלם, אני אהבתי, אתה אהבת, או ככה חשבתי.
באנו אליך הביתה, אחיך הקטן היה בבית, בחדר שלו, ואתה נעלת את הדלת, זה בסדר לא? בסך הכל רצית פרטיות.
אז מה אם במשך שבועיים, אתה אומר לי שאתה מרגיש לא גבר? אני לא צריכה לפחד ממך נכון? אז מה אם אתה אומר לי שקשה לך שחברה שלך לא נותנת לך לאהוב אותה ? זה לא אומר שאתה תפגע בי נכון? למה אתה שיקרת לי?
"בבקשה תתני לי, אני לא מרגיש גבר, ואני רוצה להוכיח לך כמה גבר אני כשאראה לך את האהבה שלי אליך, בבקשה, אל תפחדי, זה אני, היי, את אוהבת אותי, אני יודע את זה, אז בבקשה ממך, תראי לי את זה, היי, ילדה, אני אוהב אותך" אמרת לי את זה, מביט בעיניי, עינך הכחולות נצצו "אני לא יודעת.." מלמלתי, משפילה את מבטי. אני זוכרת הכל, כל מה שהיה שם בדיוק. ואתה, שעד עכשיו ישבת על המיטה, לידי, משכת אותי לשכיבה, לידך, החזקת את ידי, שלובה בידך "למה, ילדה, למה את לא יודעת?" תמיד התנשאת כשקראת לי ילדה, גדול ממני בשנתיים בסה"כ, אתה חוקי ואני לא. "אני לא מוכנה" אמרתי, וזה לא פשוט בכלל להיות בסיטואציה הזאת, אפילו ירדה לי דמעה, אני ילדה רגישה. "את לא אוהבת אותי" שתקתי. אני אוהבת אותו כל כך, אני אפילו לא יודעת למה, אם מההתחלה אהבתי מישהו אחר. "אפשר להיפרד אם את רוצה, לקחת פסק זמן או משהו, את יודעת ילדה, את מפתיעה אותי, לא חשבתי ככה עליך." אמר לי, כשהביט בתקרה, הזזתי את ידי ממנו, התרחקתי מעט, פחדתי לטעות בתנועה שלי, אני זוכרת הכל כמו שאמרתי. "תגידי משהו" הוא אמר בקול מת. "אני.. אני אוהבת אותך, באמת" אמרתי. "אז תוכיחי לי שאני שווה בשבילך, שאת לא רוצה לאבד אותי" שוב אותו קול המת, כמו הקול לפני שבוכים. "בסדר, אני מסכימה" אמרתי, מהססת לחלוטין ודיי בטוחה ששמעו את זה בקולי. "יש, אני אוהב אותך ילדה" הוא אמר, וקם, עלה מעלי, מביט לי בעיני, אני במצב קיפאון. הוא מתחיל לנשק את פי, מידי פעם את צווארי, "ילדה, הכל טוב?" הוא שאל. איך הוא בכלל שואל אותי את זה, מה הוא עושה? אני אוהבת אותו כל כך.. הנהנתי בלי כוחות, הוא לקח את ידי מצידי גופי וכרך אותן מסביב לצווארו, בשלב מסוים הוא הוריד את החולצה שלו, אני נשארתי בחזייה, אני לא זוכרת איך בכלל הגענו לזה, אני חושבת על פרחים כרגע, פרחים ורודים וסגולים, פורחים להם, טבע, העולם שקט, "את מוכנה?" הוא שואל, אני יוצאת מהמחשבות שלי, בכוח, גופי מתנגד למציאות, והוא מביט בעיניי. "כן" אמרתי, שמתי לב שאני לא לבושה כבר, מכוסה בתוך סדין, כמו מתה, ללא נשמה בתוך מעשי. לא יכולתי להגיד 'לא', זה כבר לא היה משנה, והוא התחיל, וזה כאב, נפשית בעיקר, ואני חוזרת להזיות שלי, טבע, פרחים צומחים, יש גם נהר מאחורה, ציפורים, חיות בר "ילדה, אני אוהב אותך, זה תכף נגמר." הוא אמר, מתנשף. שכבנו במיטה, הוא מחבק אותי, אנחנו מכוסים בשמיכה דקה בצבע חום, על סדין לבן, שמשאיר ראיות על היותי בתולה. "רואה, זה לא היה כל כך נורא, נכון?" הוא אמר וחייך.
חצי שנה עברה מאז, אהבתי אותך, אהבת אותי, האמנם? לא עושים דברים כאלו למי שאוהבים לא ? המשכנו להיות ביחד, לא היה לי לאן ללכת, אז גרתי אצלך, בכל זאת, אני עצמאית. שלושה חודשים, שכבנו, כמעט כל יום, לפעמים אפילו ביקשת שאעשה אתך דברים מיניים נוספים כדי להוכיח לך עד כמה אני אוהבת אותך. באיזה שהוא שלב, הסקס היה לגיטימי לא? באיזה שהוא שלב, אני כבר ביקשתי את זה ממך, כי ידעתי שתבקש, ושזה יהיה יותר קשה.
והיום, שלושה חודשים אחרי הפרידה, שאגב, קרתה בגללך, בגלל שחשבת שאני אהיה מטרד עבורך בחיים האמיתיים, שכשאתה תלמד, ותלך לצבא, אני בטיפולים.
ידעת את זה? אני במרכז לנפגיעה תקיפה מינית.
וכל פעם שאני מסיימת פגישה, המשפט הזה שאמרת לי בפעם הראשונה עולה לראשי.
"רואה, זה לא היה כל כך נורא, נכון?"