האם אני רעה? – פרק 13

שבוע נוסף עבר, הימים החלו לעבור די מהר, מאז אותה השיחה הקצרה חסרת המענה, זה לא חזר על עצמו שוב,
גם לא חשבתי על זה הרבה, בהתחלה שיערתי לעצמי שזה היה מקס, אך מהר מאוד עזבתי את הרעיון והחלטתי לשכוח.
כרגע התרכזתי יותר בלימודים, הייתי חייבת להשלים את החומר החסר, ולפי דרך הלמידה שלי, אני אצטרך לשבת שעות בשביל להשלים.
ישבתי בכיתה וניסיתי להתרכז בדברי המורה למתמטיקה, אך זה היה יותר קשה ממה שנדמה כאשר קייטי יושבת ליד.
"סטיבן יאסוף אותך גם היום?" התעניינה, הנהנתי. ברגע שהסתתי את מבטי אליה, קלטתי אותה קורצת אליי,
גלגלתי את עיניי.
"זה לא מה שאת חושבת, הוא בסך הכול עוזר לי" עניתי, ניסיתי להתגונן.
מאז החזרה שלי, סטיבן היה חלק בלתי נפרד ממני, הוא מאוד עזר לי עם הכיסא גלגלים ועודד אותי,
אסף אותי אחרי בית ספר ודאג שאוכל טוב בדרך הביתה. כמובן שבעיניי קייטי, זאת סיבה טובה לחשוב שאנחנו יוצאים ביחד,ובנוסף לכך היא חשדה בכך לאחר שסיפרתי לה את אותו התירוץ לגבי הבריחה עם החבר.
היא התלהבה, להפתעתי.
לעומת זאת בעיניי סטיבן הוא רק חבר טוב ואני מאוד מעריכה אותו על העזרה.
"מאז שחזרת, את פחות משתפת אותי במה שאת עוברת, אפילו לא סיפרת לי מה עברתם" אמרה בנימה מאוכזבת.
"תאמיני לי, את לא רוצה לדעת…..ובפעם השנייה להיום, סטיבן לא החבר שלי, ותפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה" רטנתי, היא צחקה עליי. המורה נזפה בה.
בתום הלימודים, סטיבן אסף אותי והסיע לבית קפה.
"איך עבר היום?" שאל בזמן שבהינו בתפריט. היום היה משעמם כמו החיים שלי בזמן האחרון.
"עבר טוב" שיקרתי.
"שכרתי דירה" אמר לפתע, עיניי מיד הופנו אליו , "פה, בסן פרנסיסקו?" תהיתי, אך הוא הניד לראשו.
"לוס אנג'לס" ענה. אבל זה רחוק מפה וחוץ מזה במקור הוא מפה, "מיד אחרי שתצאי מהכיסא, אני חוזר לשם" הסביר.
"אבל, למה?" זה כל מה שנפלט מפי, לא ידעתי איך להגיב.
"את כבר לא תזדקקי לעזרה שלי" הסביר כשחיוך צר נפרס בקצה שפתיו.
"אז כרגע, אתה פשוט מרגיש מנוצל? אתה לא ידיד שלי?" התעצבנתי קצת, אולי התנהגתי בתגובה מעט מוגזמת,
אבל הוא נשמע כאילו אני מכריחה אותו לעזור לי.
"אני כן הידיד שלך"
"אז למה?…." חזרתי על השאלה.
"כי שם אני אוהב להיות, התחברתי מאוד למקום"
"אתה יודע אף אחד לא מחזיק אותך פה, אתה יכול לנסוע לשם מצדי גם היום, אל תישאר פה בגלל מישהי שמסתובבת בכיסא גלגלים, לא צריך לרחם עליי, אני יכולה להסתדר לבד!" רטנתי.
הוא גלגל את עיניו והניח את ידו עליהן, "את כזאת פרנואידית!" מלמל תוך כדי.
"לא אני לא!"
"אני עוזר לך, כי אני רוצה לעזור…..אבל בזמן מסוים אצטרך לחזור לשם, אנחנו עדיין נשאר ידידים" הסביר.
נרגעתי במעט, כנראה שבאמת הגזמתי בהתנהגות.
"מצטערת" מלמלתי במבוכה. הוא צחק עליי.
לאחר ארוחה קלה, הוא החזיר אותי הביתה ונפרד. קים לא הייתה בבית, אך לעומת זאת היה את קרטר הכועס.
הוא ישב בסלון וצפה בטלוויזיה.
"אפשר לשבת לידך?" שאלתי בעודי מעט מהוססת.
"תעשי מה שבאלך" ענה מבלי להסתכל עליי אפילו. קמתי בכבדות מהכיסא וניסיתי להעביר את עצמי אל הספה,
הוא אפילו לא קם לעזור לי.
ישבנו ושתקנו, הוא צפה במשחק כדורגל, ואני רק שיחקתי את עצמי מתעניינת בזה, לא רציתי להסתכל את זה.
הוא תמיד בעבודה ולא יוצא לי לדבר עימו ולבקש סליחה. בסך הכול רציתי לדבר איתו, והינה עכשיו כאשר ניתנת לי ההזדמנות, איני יודעת איך לעשות זאת.
"קרטר?" פלטתי.
"מה?" ענה באדישות.
"אתה יכול להסתכל עליי שנייה?" שאלתי והוא נאנח בכבדות, כאילו זה היה יותר מדי לבקש.
הוא עשה זאת.
"לאיפה נעלם האח שלי?" שאלתי בתמימות.
"זה בדיוק מה שאני צריך לשאול, מה קרה אם האחות שלי?…מה עשינו לה שהיא כל כך רצתה לברוח עם החבר שלה" אמר והמילים האלה פשוט קרעו אותי. רציתי לספר לו את האמת, אבל לא יכולתי.
"לא עשיתם כלום"
"אם כך מה זה?" הוא הרים את קולו.
"אני לא יודעת. נהגתי בטיפשות, אני מצטערת, אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות בכדי שתסלח לי?!" אמרתי. הוא חזר לצפות בטלוויזיה.
תפסתי בשלט, למרות הכאב שגרמתי לעצמי בצלע, וכיביתי את הטלוויזיה.
"למה עשית את זה???" התעצבן וזה עצבן גם אותי.
"אני מצטערת! למה אתה לא יכול לסלוח לי?!" התפרצתי בצעקה, "נכון ששברתי את המכונית שלך, אבל חזרתי, אתה לא שמח? אני אשיג כסף, אני אקנה לך חדשה, רק אל תכעס עליי, בבקשה" ניסיתי לא לבכות, למרות שזה היה מורט עצבים וקשה היה להחזיק את הדמעות.
"יכולת להתקשר ולהודיע!" אמר.
"אבל אני פה עכשיו" לחשתי, "ותראי באיזה מצב" הוא הצביע על הצלע שלי, "אם זה היה תלוי בי, הייתי שובר לחבר שלך את הצלעות!" רטן. חיוך נפרס על פניי, אם אמר זאת סימן שסלח.
"אני לא אעשה את זה יותר, לפחות בלי להודיע לך" אמרתי במבט מתחנן לסליחה והוא חיבק אותי בעדינות.
כל כך טוב היה להרגיש את מגע גופו, ואת החיבה הזאת. האהבה של האח האהוב שלי.

# # # #

מקס עמד בחדר האורחים מול המראה, ובדק את הפצע שלו. זה כבר נראה היה יותר טוב, הפצע כמעט והגליד,
הוא היה צריך לחכות רק עוד כמה ימים בודדים.
"מקס, יקירי אני יכולה לבקש ממך טובה?" פנתה אליו גברת ליזה. הוא ניסה לא להראות עד כמה שלא היה לו שום עניין לדבר עימה.
"כן" ענה.
"אני חייבת לנסוע לעבודה, יש לי זימון דחוף…." סיפרה, "אני צריכה שתאסוף את אליס מהחוג שלה, אם תוכל כמובן" ביקשה, "היא בקבוצת מעודדות מטעם הבית ספר" הסבירה.
"בסדר" ענה וניגש לחדר, שם הוציא את העצבים.
בשמונה בערב נסע לאסוף אותה במקום שצוין לו. היא עמדה בחוץ עם החברות שלה, שמיד החלו להתלחשש ביניהן ברגע שראו אותו.
"אמרתי לכן שהוא יפה…"
"אני לא מאמינה שהוא חבר שלך.."
"הוא כזה יפה…" הוא יכול היה לשמוע את הלחשושים הבודדים כאשר יצא מהמכונית. זה לא שימח אותו במיוחד.
"היי" חייכה אליו אליס.
"תכנסי למכונית!" הורה לה, והיא עשתה כדבריו.
"ביי בנות" היא קרצה להן ונכנסה יחד איתו. הוא לחץ על הגז והחל לנסוע לכיוון הבית.
"אתה יודע? המכונית שלך קצת שבורה" פלטה כאשר הבחינה בצד הקדמי של המכונית.
"באמת?! ואני חשבתי שזה מודל כזה!" אמר בציניות וזאת צחקה. הוא נשם עמוקות מנסה להירגע.
"תקשיבי לי….אני שמעתי את הדיבורי זבל שיצאו לכן מהפה, ויש לי משהו קטן להבהיר לך, אני לא חבר שלך, אז אל תטמטמי לחברייך המפגרות את השכל המפגר שלהן עוד יותר!" רטן וזאת בלעה את רוקה כשסומק עלה על פניה.
"אני מצטערת." פלטה.
כאשר עלה על הגשר שמעל לנהר, פניו התאבנו ברגע שראה מכונית ג'יפ שחורה חוסמת לו את הכביש.
"מה לעזאזל?!" הוא עצר את המכונית, והתכוון לנסוע אחורה, אך גם משם כבר הספיקו לחסום את הכביש.
"רדי למטה" פנה אל אליס.
"מה קרה? מי אלה?" היא נכנסה ללחץ ונראתה מאוד אבודה.
"רדי למטה!" צעק וזאת עשתה כדבריו, היא ירדה אל מתחת למושב, "אל תעלי עד שלא אומר לך ולא משנה מה!" הזהיר ויצא מהמכונית.

"שוב נפגשים מקס היקר!" בפניו הופיע האחד והיחיד, דודו, "היכן החברה הקטנה שלך היום?" גיחך.
"על מי אתה מדבר?" גיחך מקס.
"אל תיתמם מקס! הפרוצה הקטנה שהסתובבה איתך!" צעק, "אני הרגתי אותה, היא עלתה יותר מדי על העצבים שלי" גיחך מקס.
"בפעם הקודמת עשית לנו תרגיל מלוכלך, מקס-…" , "אני לא הזמנתי שוטרים!" קטע אותו מקס.
"אל תשקר לי!" הוא נתן לו אגרוף בפיו. מקס מעד מעט לאחור וירק את הדם הרב שהחל לרדת לו.
"אני לא משקר!" צעק. מהמכונית יצאו עוד אנשים מהמאפיה אשר איימו על מקס במבטיהם.
"יש לך מזל שאתה האחיין הטיפש שלי, אחרת הייתי גומר אותך ביריות!…אבל, מכיוון שאתה כפי שאמרתי, האחיין…אני אתן את הכבוד…" הוא תפס בשיערו של מקס, "אתן את הכבוד ואביא לאנשיי לגמור עמך במכות-.." ברגע שהוא סיים את לדבר, מקס בעט בבטנו של הגבר.
אנשיו של הדוד שלו מיד התנפלו על מקס.
"תגמרו איתו!" הורה האיש. מקס לא יכול היה להיאבק בהם, ולא יכול היה להשתמש בכוחו, הם היו יותר מדי קרובים, כך שישרף יחד איתם אם יפעל.
הם ריסקו אותו בחבטות ובעיטות, רק כאשר התמוטט על הרצפה ועשה את עצמו מחוסר הכרה,
הם נסוגו לאחור ונכנסו בחזרה למכוניות.
"תדרסו אותו" צעק להם האיש. המכונית החלה לנסוע לכיוונו.
במעט הכוח שנותר למקס, הוא זחל אל צידי הגשר ונפל ממנו שניות בודדות לפני שדרסו אותו.
המכונית נעצרה, האיש יצא מהמכונית, בדק את הנהר שלא נראה בו איש, ולאחר שווידא שמקס טבע,
הם המשיכו בדרכם.

אליס יצאה מהמכונית כאשר הבחינה כי המכוניות נסעו, היא שמעה את הצעקות שלהם וקולות המכות שריסקו את מקס, היא חיפשה אחריו.
"מקס? מקס?…מקס?" פלטה, קולה נחלש עקב הפחד שעטף אותה. היא הביטה אל מחוץ לגשר,
"מקס?" המילים נבלעו בגרונה והיא פשוט החלה לצרוח כמו מטורפת.
"אימא! אימא! אימא!" צרחה וניסתה לחייג אל אימה, אך מכיוון שידיה רעדו, היא לא יכלה לחייג כמו שצריך ובנוסף לכך, הפלאפון הושמט מידיה.
היא כעסה כי דווקא ברגע חמור שכזה, לא היה אף אחד ברחבי הכביש וברחבי הגשר.
"אימא…." ייבבה. היא הרימה את הנייד והפעם ניסתה לחייג ברוגע.
הפלאפון נחטף מידיה, ותנועה זאת גרמה לה ליפול אחורנית.
"כנסי למכונית!" הורה לה. בפניה הופיע מקס, ספוג מים ודם.
"אימא'לה" הזדעזעה.
הם התיישבו במכונית, והוא צנח עם ראשו על ההגה, לוקח נשימות עמוקות. הוא מעולם לא עצר את נשימתו לכל כך הרבה זמן.
"אתה חיי?" התפלאה, וכך גם הוא.
הכול כאב לו, כאבים בלתי נסבלים ריסקו אותו.
"אני מפחדת, מי אלה היו?" בכתה, "לא עניינך." ענה ולחץ בכבדות על הגז. הוא התקשה לנסוע.
"את לא מספרת לאף אחד על מה שקרה פה" קבע וזאת הנידה לראשה.
"אני חייבת לספר!" התפרצה.
הוא שלח את ידו לכיס מאחורי המושב שלה והוציא משם את חברו הקטן.
"אני לא רציתי להגיע לזה, אבל…לא נראלי" אמר וכיוון אליה את האקדח, "את מספרת ואת חוטפת כדור" איים.
היא הנהנה באיטיות והתעלפה כמה דקות בודדות לאחר מכן. הוא גלגל את עיניו.
כאשר היא חזרה להכרתה, מקס חזר בו וביקש ממנה לא לספר לאף אחד, הפעם בלי לאיים.
היא הבטיחה שתשתוק.
אל תוך החדר שלו הוא חזר מסוחרר וסחוט, בהתחלה לא חשב כי ישרוד את הלילה, אך אליס עזרה לחטא את פצעיו.

# # # #

בבוקר, רגע לפני שיצאתי לבית הספר, קים ואני נעצרנו לצפות בחדשות, התעדכנתי קצת בדברים המשעממים שקרו בזמן שהייתי בחיי "האקשן והפאן".
"זה לא מעניין" מלמלתי, וניגשתי עם הכיסא אל התיק שלי.
"אתמול בלילה נמצאה גופתו של אחד הפושעים המבוקשים ביותר….הוא היה בחיפושים כמעט חודש..בשלוש לפנות בוקר תחנת משטרה קיבלה צלצול טלפון ממקור חסוי……..מקס סקינר שנחשב לאחד הפושעים המסוכניים.."
"מה?!" צעקתי, עיניי נפקחו לרווחה ומיד הפניתי את כולי אל הטלוויזיה.
לא האמנתי למה ששמעתי, הודיעו כי גופתו נמצאה מחוץ לבית המלון. אותו בית מלון בלוס אנג'לס, בו היינו.
"מה יש לך?" גיחכה קים, "זה כולה פושע…את באה?" שאלה ואני התקשיתי להתרחק מהטלוויזיה. הייתי בהלם.