חרדה

כל הבוקר אני עסוקה בחרדה, גיליתי עד כמה סבלתי ממנה ועד כמה אני ממשיכה.
המון זיכרונות ילדות שלי היו מלווים בחרדה, בכי, בתי חולים, חוסר שינה הקאות ומחשבות רעות.
כרגע אני נמצאת בעוד אחד כזה, אני אתמודד איתו גם בעוד כמה ימים.
לפני אירועים מרגשים אני הופכת לבן אדם שאני לא אוהבת.
אני לא אוהבת את עצמי מפוחדת, חלשה, דיכאונית.
אני לא רוצה את הכדורים נגד ההתקפים האלה, אני רוצה להיות בסדר, כמו הסביבה שלי.
זה מרגיש נורא, הנשימה הכבדה והמהירה, העלוקות בראש שמוצצות את הדם.
זה רק חלק מהתסמינים.
אז אני עושה דברים בשביל לא להרגיש את זה, בורחת לשירים שמחים משהו שאני לא רגילה, כי אני תמיד שומעת שירים שקטים ועצובים.
מנסה לנשום כמו שצריך, ולחשוב מחשביות חיוביות, משהו שקשה לי.
לא הורגלתי להיות רגילה או נורמלית, זה מהילדות תוקף.
תמיד חשבתי שזה רע, אני לא אשקר שאני שונאת את עצמי בהתקפי חרדה, אבל זה מה שיש, זאת אני ואני חייבת לקבל את זה.
הלחץ הזה הורס, אני לא נהנת ביחד איתו.
אני מקווה שבעוד כמה ימים כשהוא יחזור הוא ירחם עליי, על כל מה שאני עוברת בגללו.