זאבים – ווילס

אף פעם לא חשבתי שלחיות בלהקה יהיה כל כך טוב.
לפחות לא עד שפגשתי את קאמי.
היא הזאבה – למרות שמעולם לא ראיתי אותה משתנה, אני חושב שאף אחד לא. אולי חוץ מדילן- הכי יפה שראיתי בחיי, בלי להתחשב בעובדה שכולם בלהקה שלנו גברים.
שערה, שהיה בצבע חום ערמוני חלק גלש ברכות על כתפיה והגיע עד למותניה. עיניה בצבע דבש, וכשהיא בוהה בך, אתה מרגיש כאילו אתה האדם היחיד שקיים בעולם.
היא יכולה לחרוך אותך רק במבטה.
אני לא יודע אם זה בגלל שהיא הנקבה היחידה בלהקה או בגלל הניחוח הזאבי שלה, אבל יש בה משהו מהפנט. היא מסוג הנשים האלה שקשה להסיר מהן את העיניים, וכשאתה מצליח לעשות זאת, הצורך לשוב ולבהות בה ממלא את כל גופך עד שזה הדבר היחיד שאתה מצליח לחשוב עליו.
אפשר לחשוב שכל זאב כאן ישלח לה מבטים מגונים או שריקות כמו לכל נערה אחרת, או ינסה להתחיל איתה במשפטי פתיחה זולים, אך אף אחד לא יעז לעשות את זה לה.
יש הרבה שמועות על קאמי, במיוחד בגלל שאף אחד מעולם לא ראה את דמות הזאב שלה. בכל פעם שמבקשים ממנה להתחלף היא מסרבת, לא בגסות אלא ברכות; מילותיה העדינות גורמות לך חשוב שזו באמת היתה טעות לבקש ממנה את זה. לא משנה מה היא תגיד, כולם יודעים שהיא תתחמק מתשובה חיובית.
השמועה הכי נפוצה היא שהיא שייכת לדילן, ואני חושב שבגלל זה אף אחד לא יעז להתקרב אליה יותר מידי, למרות שזה דיי ברור שכולם רוצים.
שמועה אחת אומרת שהיא זאת שמצאה אותו והרכיבה את הלהקה בעצמה, ואחרת שהם שניהם באים ממשפחות מיוחסות של זאבים ושהם מאורסים, אך כדי להיות קרובים יותר המשפחות שלהם שלחו אותם להקים להקה כדי שיוכלו לראות אם הם מתאימים.
יש עוד המון שמועות, ואני חושב שהן מתווספות בכל יום שעובר, אך אני מאמין בשמועה הישנה.
אף אחד כבר לא מדבר על זה, אך כשרק הגעתי לכאן זו היתה השמועה היחידה.
כולם אמרו שדילן הוא זה שבעצם מצא אותה ושהיא תקפה אותו כי היתה בדמותה הזאבית. אומרים שלאחר מכן הוא היה חודש עם תחבושת בידו הימנית, מתחילת כתפו ועד סופה, אך הוא בכל זאת לקח את קאמי תחת חסותו ובגלל זה הם קרובים כל כך.
זה באמת נשמע כמו הגרסה האמיתית למה שקרה, לפחות לדעתי.
צפיתי בה כשירדה באיטיות במדרגות, פונה לעבר המטבח ומוציאה בקבוק מים חדש מהמקרר ומוזגת לעצמה. היא היתה לבושה בכותונת לילה חלקה בשחור. היא נחה על גופה ברשלנות. כשהיא התיישבה על כיסא הבר הגבוה שהיה לידה והניחה את ראשה על השיש הייתי בטוח שהיא נרדמה בשנית, אך לפתע ראשה התרומם בחדות. ראשו של דילן הופיע בפתח, וחיוך זחוח היה על שפתיו.
הוא לבש לגופו רק מכנס קצר בצבע בז' שנח מעט רופף על מותניו. שערו היה פרוע כאילו רק עכשיו התעורר משינה.
הוא שפשף את עורפו ועיניו נפקחו באחת כשראה את קאמי מביטה בו ממקומה במטבח.
הו בחיי, הלוואי ולא הייתי רואה את הניצוץ הבוער שחלף בעיניו באותו רגע.
אני לא חושב שאיש מביניהם שם לב לנוכחותי, אך יש לי הרגשה שעדיף שכך. דילן כבר הזהיר אותי בפעם השלישית שאם אמשיך להסתכל על קאמי כך הוא יאתגר אותי לקרב (דבר שבתור מנהיג הלהקה הוא רשאי לעשות), וזה יהיה רק תירוץ בשבילו כדי לקרוע אותי, הרי "קרבות שלא לצורך אימונים אסורים בתוך הבית או מחוצה לו" – לפי החוקים של קאמי, וכולם חכמים מספיק כדי להקשיב לה.
דילן כרך את זרועותיו סביבה בחיבוק אחורי, שפתיו נעות לצד אוזנה, לוחשות.
אני מניח שיש יתרונות להיותך זאב, כגון שמיעה מוגברת.
"התפכחת?" היתה המילה היחידה ששאל. משום מה זה לא היה מה שחשבתי שילחש לה. זה גרם לי לחשוב שאולי דילן באמת טהור בנוגע לקאמי כמו שהוא מתיימר להיות לפעמים. 'יכול להיות שהוא באמת לא עשה עדיין שום דבר מעבר?'
סומק מידיי החליף את פניה המבולבלות של קאמי, צובע את כל פניה. היא הטתה את ראשה הצידה, מצמידה מעט את שפתיה אל צווארו.
"לא היה לך כיף?" אמרה, נושכת אותו בעדינות. נהמה עמומה בקעה מגרונו והרצון העז להצמיד את פיו אל פיה ניבט בעיניו, בוער עד כאב.
'אני לא מאמין! הוא באמת לא כפה עליה שום דבר.' נערתי את ראשי בתדהמה. אני מתחיל לחשוב שקאמי היא זאת ששולטת בו ולא ההפך.
רגליי כבר החלו להירדם בתנוחה שבה ישבתי, אך חששתי שאם אזוז אני עלול להשמיע רעש שיסגיר שאני ער, אם הם עוד לא יודעים זאת בכלל.
הם המשיכו לדבר ביניהם על דברים שלא הבנתי. מידי פעם דילן היה מעביר את ידו על כתפה החשופה לאורך זרועה, והיא מצידה היתה דוחפת אותו קלות בבטנו בכל פעם שאמר שמשהו שהרגיז אותה טיפה, אך ברור שזאת לא היתה הסיבה היחידה שהיא עשתה זאת.
השעון המעורר שהצבתי על שולחן העץ הישן שניצב במרכז הסלון החליט שזה הזמן המושלם לצלצל. ראשיהם הופנו לכיווני בדיוק בשנייה שבה חזרתי לתנוחת שינה. הגעתי למסקנה שהם לא יכולים להאשים אותי על ציטוט, אני בסך הכל נרדמתי בסלון מתמימותי, לא ידעתי שהם יתחילו לדבר על דברים אישיים בתחילתו של הבוקר.
רעש של צעדים כבדים התקרב לעברי ואני מיהרתי לעצום את עיני. זה היה דילן, ריח הזאב שלו נטף לכל עבר כאילו הוא מסמן טריטוריה או קורא תיגר וסתם את אפי. הו אלוהים.
"זה בסך הכל ווילס," הוא אמר במתיקות, אך יכולתי לשמוע את הזעם שמאחורי קולו שואג על כך שהשעון שלי הפריע לרגע שלהם.
אני לעולם לא אכוון יותר שעון מעורר.
"עזוב אותו לישון." קאמי קראה לו מהמטבח בלחישה, אך ידעה שהוא שומע.
הוא התרחק.
"אנחנו תמיד יכולים להמשיך… אלא אם אתה רוצה לעצור אותי שוב…" היא לחשה. קולה היה מלא ברצינות וכוונה. היא פיתתה אותו להסכים.
אנחה כבדה נשמעה מצידו של דילן כשריח הזאב שלה הגיע לאפו, מתערבב עם שלו.
'הו בחיי,' חשבתי לעצמי. חיכיתי במקומי עד שילכו לגמרי ומיהרתי לעבר המקלחת שהיתה בקומה. נעלתי את הדלת והרטבתי את פניי, מביט בפרצוף הסמוק שהביט בי במראה.
'הלוואי ולא הייתי שומע את כל זה… '