ממלכה מפורקת-ילידי היערות: פרק 3

"איליין! תתעוררי כבר!" קול עבה העיר אותי ופקחתי את עיניי בפתאומיות, השניות לפני שחזרתי לעשתונותיי היו מסוכנות יותר משחשבתי, אילולא כריס היה תופס את זרועי הייתי נופלת מהערסל ששימש לי כמיטה זמנית, "יש לך בכלל שכל?" הוא אמר בעצבנות ומשך אותי חזרה למקומי, שיפשפתי את עיניי והבטתי בו. הוא נמנע מלהביט בי, נאנחתי וקמתי מהערסל, תופסת בחבל שהוביל לביתן ובזהירות נכנסת חזרה פנימה ולעבר הפלטפורמה.
"איפה יש כאן מקום לשטוף את הפנים?" שאלתי וכריס בקפיצה קלה עלה על הפלטפורמה והחל ללכת לכיוון גזע העץ שטימות'י הראה לי אתמול, עקבתי אחריו והוא הצביע על הגזע.
"אלה מדרגות, תעלי עוד קומה, יש שם את האחראים על המים והבגדים. תדאגי לקחת בגדים במידה שלך, זה יהיה חשוב באימונים." הוא אמר והתהלך למקום אחר, נשפתי קבוצת שיער הרחק מפניי בעצבנות ונכנסתי לגזע העץ.עליתי לפלטפורמה הבאה וחיפשתי רמז לדלפק או אפילו ביתן אבל כמו בקומה למטה כל הפלטפורמה הגדולה הייתה עם ביתנים ולמרות שלא התרוצצו בה הרבה אנשים כמו הפלטפורמה התחתונה לא היה כיוון מסויים בו רוב ילידי היערות הלכו.
"איליין!" שמעתי קול מוכר והסתובבתי לכיוון ממנו הוא נשמע, חייכתי כשראיתי את טימות'י. הוא התקרב כשאחריו עוד נער קטן, הוא חיבק אותי לכמה שניות ואז הביט בי, "מה את עושה בפלטפורמה הזאת?" הוא שאל וחיכה שאענה לו.

"אני מחפשת את האחראים על מים ובגדים, אני מתחילה את האימונים שלי." אמרתי והבטתי בנער שעמד בצידו של טימות'י, "שלום, אני איליין. מי אתה?" שאלתי והנער חייך, רק עכשיו שמתי לב כמה היה דומה לטימות'י,
"זה אדם, הוא אחי הקטן." טימות'י אמר ושיפשף את ראשו של אחיו, חייכתי והושטתי את ידי אליו, אדם לקח אותה ולחץ אותה פעם אחת. "בנוגע למים ובגדים, אדם עובד שם." הוא אמר ואז פנה לאחיו, "קח אותה לביתן המים, תדאג שיהיה לה מקום פרטי אוקיי, אתה רואה את הכתר נכון?" הוא אמר ואדם הינהן, הוא תפס את ידי והחל ללכת בצעדים קצרים ומהירים ואני אחריו, הבטתי לאחור וראיתי שטימות'י מנופף לי לשלום, נופפתי לו חזרה עם ידי הפנוייה והמשכתי ללכת אחרי אדם.
הוא הביא אותי לביתן יחסית גדול ובתוכו היו חדרים שהוסתרו עם דלתות עשויות ענפים צפופים, הוא שם בידיי בגדים חדשים וליווה אותי לאחד החדרים הקטנים שמילאו את הביתן. הוא לא אמר מילה והסביר איך הכל עובד בשקט מוחלט, כאילו מפחד לשבור את הדממה. הנהנתי בהבנה כשסיים להסביר והוא יצא מהחדרון, הנחתי את בגדיי במקום שנראה כאילו לא ירטבו ופשטתי את הבגדים שסיימון הביא לי אתמול. אחרי מקלחת קרה ולא מספקת ייבשתי את עצמי עם בד עבה ששימש כמגבת, התלבשתי בבגדים החדשים שהרגישו כאילו התאימו בדיוק לצורת גופי וקלעתי את שיערי בצמת דג שהתחילה בקודקוד ראשי והפסיקה בעורפי, קשרתי את שאר השיער שנותר בפיסת הבד שבה קשרתי את שיערי אתמול והנחתי את הכתר על ראשי פעם נוספת.
כשיצאתי מהחדר הקטן אדם חיכה על שרפרף קטן שניצב בפינת הביתן, הוא חייך כשראה אותי וקיפץ מהשרפרף לכיווני. הוא אחז פעם נוספת בי ומשך אותי בעדינות חזרה לבחוץ, כריס חיכה מחוץ לביתן ביחד עם טימות'י, טימות'י כהרגלו חייך אליי וכריס נשאר עם פרצופו ה'חמוץ'.
"לקחת את הזמן הא?"טימות'י התבדח ואני גיחחתי, כריס גילגל את עיניו ונאנח, הבטתי בו אחרי שמחקתי את החיוך מפרצופי והוא סימן לי עם ראשו לעקוב אחריו. נשכתי את שפתיי אחת על השנייה כך שישאר קו דק מהן והתחלתי ללכת אחרי כריס שלקח צעדי ענק, נופפתי לשלום לטימות'י ואדם והם נופפו לי חזרה.
"טרגוס רוצה אותך ביערות עם חבורת המתלמדים החדשה שלו בעוד שלושה קשרים." כריס אמר והצביע על חבל שנקשר בקצהו לשק מלא במים שטפטפו לאיטם מתחתיתו, על החבל נקשרו קשרים פשוטים ברווחים שווים לכל אורכו.
"מה זה אומר?" שאלתי והוא נאנח,
"כל שק מים מסמל חצי יום, מחציון הבוקר עד חציון הלילה וההפך. חכמים מאיתנו קוראים לזמן בין שני חציוני לילה יממה, עכשיו עברו שמונה קשרים מהזריחה. הזריחה מתרחשת בערך עשרים קשרים מחציון הלילה, כל הדבר מסובך ורק ילידי יערות שעובדים בסמוך להמצאה הזאת מבינים אותה בשלמות." הוא אמר והינהנתי כשהוא העביר את עיניו הפרואות אליי, פניו נראו חיוורות כשהביט לעיניי כאילו לא שם לב אליהן עד עכשיו.
"וכשיעברו שלושה קשרים אני אצטרך לפגוש את סיימון?" שאלתי והוא הינהן, הוא הפסיק להצביע על החבל והמשיך ללכת, עקבתי אחריו והוא נכנס לגזע המדרגות. נכנסתי אחריו והוא עלה קומה למעלה, כשיצא הפלטפורמה הייתה קטנה יותר מכל הפלטפורמות, ביתנים יחידים עמדו בה וכריס הלך לראשון מבין כולם, נעצרתי במקומי כשנזכרתי במשהו. "איפה התיק שלי?" שאלתי בקול רם והוא עצר, הוא הסתובב אליי והביט בי כאילו שאלתי הייתה מטופשת.
"את מבוקשת על ידי מסומנים ומה שאכפת לך ממנו הוא תיק העור הישן שלך?" הוא שאל בפרצוף מכווץ והינהנתי,
"דודי הביא לי את התיק ההוא, הוא אמר שהוא יעזור כשאני אצטרך אישור במעבר." אמרתי ועיניו של כריס התרחבו,
"יש לך תיק של הרפתקן?" הוא שאל ומיד תפס את ידי, הוא משך אותי לביתן והעמיד אותי לידו, "אל תזוזי, יש לי פחות משני קשרים למצוא את מה שאני צריך בנוסף לתיק שלך אז בבקשה! אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה כבר." הוא אמר במהירות ולפני שהספקתי להנהן הוא רץ לכיוון סוף הפלטפורמה וקפץ לאחד הגפנים. הוא החל לרדת מטה ואני נשארתי נטוייה במקומי, בלי לדעת איך להגיב למה שקרה כרגע.
המשכתי לעמוד ליד הביתן וראיתי את הנערים השונים שעברו שם, רובם לא שמו לב אליי כי דיברו עם ילידי יערות אחרים או שהביטו בי והמשיכו ללכת אחרי שראו את צבעי הפרחים על ראשי. הרגשתי כמעט שקופה אילולא היו כמה מהם מביטים בי ומחייכים, אבל כשנופפתי להם לשלום הם לא נופפו חזרה, כאילו אסור להם, אפילו ילדים קטנים שרצו בפלטפורמות נמנעו מלהתקרב אליי. נשפתי אוויר מראותיי וניסיתי לזכור את הביתנים שניצבו בשדה הראייה שלי, הביתן שמולי היה ביתן נשקים, מימינו ניצב ביתן קטן ששימש כמקום מפגש עם מאכלים קטנים כמו אגוזים וצמחים שאפשר לאכול. משמאל לביתן הנשקים היה ביתן של ציוד למסעות, רק כמה ילידי יערות נכנסו לתוכו ויצאו עם תיקים עמוסים, הם כנראה סורקים. שמעתי רעש של צעדים מהירים ונשיפות מצדדי, כשסובבתי את ראשי ראיתי את אדם כיווצתי את גבותיי והנחתי את ידי על כתפו שעלתה וירדה בקצב הנשימה שלו.
"מה קרה אדם? טימות'י שלח אותך?" שאלתי והוא התיישר כשהסדיר את נשימתו, מעניין למה הוא לא מדבר. הוא תפס את מפרק ידי והתחיל לרוץ פעם נוספת, הוא רץ לסוף הפלטפורמה ועצר כמה צעדים מהקצה, הבטתי בו והוא סימן עם ידו שעליי לקפוץ על אחד הגפנים כמו שכריס עשה, הבטתי למטה וראיתי את כריס עם טימות'י.
"למה את מחכה איליין? תקפצי!" טימות'י צעק ועיניי נפערו,
"לא תודה, אני מעדיפה לחיות!" צעקתי בחזרה ושמעתי את אדם מגחח מאחוריי, חייכתי אליו והוא התיישר.
"אל תדאגי, אני אתפוס אותך אם תפלי." טימות'י אמר ושמעתי חבטה קטנה וצחוק חנוק, שאבתי את כל האוייר שיכולתי לראותיי ולקחתי כמה צעדים אחרונית. התמקדתי באחד הגפנים ונחלטתי שהוא יהיה האחד שממנו אני אגלוש למטה, התקופפתי ורצתי לסוף הפלטפורמה כמו שראיתי את כריס עושה. קפצתי בכל הכוח ותפסתי את הגפן בכל כוחי, עצמתי את עיניי כשהרגשתי את התנופה מזיזה אותי קדימה ולמטה. כשפקחתי את עיניי ראיתי שאני כבר קרובה לאדמה, עזבתי את הגפן ונחתתי על רגליי.
"הגיע הזמן, קדימה טרגוס מחכה לנו ליד הכניסה לאזור הנקי." כריס אמר והדחף את התיק שדודי הביא לי לזרועותיי. גילגלתי את עיניי וסידרתי את התיק על גבי, קצת שמחה שעכשיו אני לא צריכה לדאוג לגבי מה יקרה לי. התהלכנו למשך כמה דקות וכריס לפעמים הביט על הקשרים שהתחלפו אחד אחרי השני באיטיות רבה, כשהגענו לקצה האזור הנקי הוא עצר והביט סביבו.
"הכל בסדר כריס?" שאלתי והוא קירב את אצבעו לפיו, מסמן לי להיות בשקט. הרגשתי נוכחות מאחוריי והסתובבי עם אגרוף מורם, מוכנה להילחם על מה ששייך לי. כמה נערים עמדו שם, והפלתי את אגרופי לצד גופי, "כריס." אמרתי והוא הסתובב. כשראה את הנערים נאנח ושם את ידו על כתפי, משקל ידו היה רב ורציתי שיוריד אותה כבר מהכתף שלי.
"שלא תעזו להתחכם, איליין באה לפה בפקודה של טרגוס וסונדר." כריס אמר בקול רם והנערים האחרים הנהנו, כולם נראו כל כך דומים, שיער חום או שחור יחסית ארוך ופרוע, וגם אם עיניהם לא היו ירוקות כמו של כריס או דבשיות כמו של טימות'י הן היו בהחלט פרואות ולא מרוסנות.
"תודה שהבהרת את זה כריס, אני אשמח אם תלך כדי שאתחיל באימונים של כל החבורה הנחמדה הזאת." קולו של סיימון נשמע וכולם הסתובבו לכיוונו, כריס קד קלות והלך בצעדים נוקשים חזרה לכיוון הפלטפורמות. סיימון עקב אחריו עם מבטו עד שהגיע לקצה יכולת הראייה, גם אז השאיר את עיניו על המקום כאילו עדיין רואה אותו. הוא חזר להביט בנו וחייך קלות, הוא לא לבש לבוש רגיל, שמו כולם כאן הוא לבש בגדים יחסית צמודים שנצבעו בצבעי חום וירוק, כולם נפלו לשורה ואני נדחסתי בין שני נערים קרוב לקצה הימני. "ברוכים הבאים לאימוני היערות, אני בטוח שרובכם שמעתם על האימונים האלה ולמה הם משמשים אבל מי שלא שמע עליהם לא חייב לדאוג, ההכנות יגלו את המטרה של האימונים האלה לבד. אני אומר זאת מעכשיו, אין כאן חשבון לאף אחד, כולם יתאמנו באופן שווה ולכן אני רוצה שכל אחד יציג את עצמו עם שמו וגילו." סיימון אמר והביט בנער שעמד בקצה מימיני.
"אני איזס ואני בן 15." אמר הנער, הוא נראה כחוש ודק, כמו עמודי שמירה של קשתים, שיערו שחור וישר, כמו חוטי אריגה ונפלו על פניו וראשו מכל הכיוונים.
"שמי מורגן ואני בן 18." אמר הנער משמאלו, הוא היה נמוך ומלא, גופו מוצק וקווי ורידיו קפצו מעל עורו. שיערו החום היה קצוץ ומסודר יחסית לעובדה שהפעמים היחידות שאנשי יערות יכלו להסתפר היו כשהעיר העתיקה פתחה את השערים לכבוד יום השיוויון. כנראה שהוא ממלווי ילידות היער, הנערים ששומרים על הילידות כשהן הולכות לעיר כדי לעבוד או ללמוד.
הגיע תורי, כולם הביטו בי בציפייה. כאילו מילותיי היו חשובות יותר משאר הנערים שהיו בשורה הקצרה שהכילה אותי ועוד חמישה נערים. כיחכחתי בגרוני והצגתי את עצמי, "שמי איליין ואני בת 17." אמרתי קצרות והמשכתי להביט בסיימון שהינהן בראשו ופנה לינער שעמד משמאלי, הוא היה בערך בגובה שלי, שיערו נצבע משום מה לצבע כחול סגלגל ועיניו היו חומות וכמעט שחורות. המראה שלו הפחיד אותי וניסיתי להישען לצד הנגדי.
"שמי מון, אני בן 20." הוא אמר בקול עבה, הוא לא נראה כמו מישהו בגיל 20, לא יכולתי לחשוב שהוא יום מעל 18 כמו מורגן, הוא סובב את ראשו לכיווני ומיד הבטתי בסיימון שחיכה לנער הבא שיאמר את שמו.
"שמי טיליה ואני בן 17." אמר נער גבוה, פניו התמימות עמדו בניגוד לקולו העמוק והמרעיד. הוא חייך חיוך רחב והרגשתי הקלה כלשהי בנפשי שמישהו חוץ מטימות'י ואדם מחייכים כאן.
הנער האחרון הפנה את מבטו אל טיליה והתחיל לסמן דברים עם ידיו, "הוא אומר שקוראים לו פוליר ושהוא בן 16." טיליה הכריז וכיווצתי את גבותיי בחוסר הבנה, החלטתי לדחות את שאלתי לבנתיים וחזרתי להביט בסיימון שהתחיל לדבר פעם נוספת.
"עכשיו שאתם מכירים אחד את השני ברמה הבסיסית ביותר נמשיך לחלק השני באימונים, הקמת מקום לינה וחלוקה לאוהלים משותפים." סיימון אמר ועיניי נפערו. אוהלים משותפים?! אני אצטרך לחלוק אוהל עם כמה מהנערים שנמצאים כאן?