On The Cliff/ פרולוג

לפני שאני מתחילה את הסיפור: אני לא מצפה להמון קוראים, להמון תגובות ולהמון הצבעות, בכנות אני לא בטוחה שמישהו יקרא את זה ממש.. זה סיפור שאני כותבת כפורקן, יהיו בו סצנות מהמציאות האישית שלי, ואני לא מתכוונת להתפשר ולרכך את העלילה או להחסיר פרטים, זה הולך להיכתב בצורה מאוד כנה ובגובה העיניים.. בכל מקרה, אם יהיו קוראים אני אהיה שמחה כמובן אבל אם לא יהיו – זה גם בסדר, באמת :)

אם באמת ירצו לקרוא את זה, ויש בעיות עם קטעים של פגיעה עצמית או קטעים מיניים שזה לגמרי מובן – אז אני פשוט אזהיר לפני, או אכתוב את זה במודגש, אבל אני לא פשוט אפיל את זה בלי שתהיו מודעים חח

אזהרות: שפה גסה, תכנים מיניים, פגיעה עצמית, אלימות, אלכוהול, סמים

זה סיפור על נערה שנאבקת עם מאניה דיפרסיה (הפרעה דו קוטבית), עם הפרעות אכילה ועם תיעוב עצמי. אני מזהירה כבר עכשיו לגבי זה.

בעיקרון הסיפור הזה מיועד לאנשים בוגרים ועם ראש פתוח, האחריות היא עליכם בלבד :)

טוב חפרתי מספיק, כל מי שרוצה לקרוא את זה למרות האזהרות – אני מקווה שתאהבו 3>

***********************************************************************

On the cliff – PROLOG

הכאב רב מידי. הוא בלתי נסבל. אני מרגישה אותו בוער בעמקי חזי וחונק אותי עד שאיני מסוגלת להחדיר עוד אוויר לראותי וכל מה שאני מייחלת זה לעצום את עיניי, ולהתנתק מעצמי. לראות רק מסך שחור, חלק ונקי. לברוח. להימלט עד כמה רחוק שרק אפשר מפני טלפיה החדים והמצמררים של המציאות. מפני עצמי. הכאב משתק את גופי, איני מסוגלת עוד לייצב את עצמי ואני מקבלת את הנפילה בזרועות פתוחות לרווחה ואוהבות. הרצפה קרה. עורי החם נרתע מהמגע הקריר אך במהירות מסתגל אליו. אני עדיין בוערת. אני רוצה לבכות. למה אני לא בוכה? לבי דופק בחוזקה וראשי קודח בהלומות מטלטלות. דמי מתפרע בעורקיי ושריריי נמתחים באופן הדוק ומורט עצבים. אני מתקפלת בעמקי עצמי, מסתתרת, מסתתרת מכל הרעשים שבראשי, מכל הצבעים המטשטשים, מנסה להשתיק את הקולות המטריפים, מנסה להיאחז בקצוות של השמחה אבל השדים המזדיינים והארורים האלו מפילים אותי מהצוק ואני מתרסקת. שוב. המצב שלי מדרדר שוב. ואני יודעת שימים של דיכאון רצוף ללא הפסקה ניצבים לפניי, ואני רק רוצה להתנתק מהגוף הזה.

אני מרגישה אבודה בעצמי.

בולימית, דיכאונית, פסיכית, סהרורית, דו קוטבית, משוגעת – כל כך המון נזק, טירוף עוצר נשימה ואבדון מהפנט בשלמותו באדם אחד. בי. אני כל זה. זה.. כל זה – זו אני.

***

"את לא נורמלית. את פשוט לא שפויה", הוא התנשם בכבדות בזמן שנעל את נעליו במהירות. לא. לאן אתה הולך. לא, "יש לך בעיות עם עצמך, בעיות רציניות, ואני לא מתכוון לבזבז את הזמן שלי ולהבין אותן", לא ציפיתי שתבין, אני לא מבינה את עצמי, אבל הבטחת…- "את צריכה לשבת עם עצמך ולהתמודד עם החרא שלך", אבל אמרת שתמיד תהיה כאן בשבילי, "את בלתי אפשרית", אני יודעת. עצמתי את עיניי וגייסתי כל שביב של שליטה עצמית ולא קיימת שבי בשביל לא לבכות, אבל כשלתי כישלון איום ומשפיל, אני תמיד נכשלת. אני מניחה שכבר התרגלתי לזה. לא, פאק, לא התרגלתי. וגם לא התרגלתי לעזיבות האלו, למבטים האלו, ראיתי את המבט הזה כה המון פעמים וזה קוטל אותי כל פעם מחדש.

***

חשפתי את קלפיי בפניו. גליתי לו את הטלטלה הטמונה בי, הסברתי לו את המחלה שלי, הפגם הארור והמכוער, הסרתי את כל ההגנות שבניתי במהלך השנים. בטחתי בו. לא, הייתי מאוהבת יותר מידי ועיוורת. הפצצה המתקתקת לא הספיקה להתחיל בספירה לאחור, לפני שכל מה שראיתי לפניי זה את הגב שלו, ובמקום לשמוע ניחומים רק קיבלתי צעדים מהירים וכבדים ודלת נטרקת שלעולם לא תיפתח שוב בפניי. "את לא נורמלית. את צריכה להתמודד עם החרא שלך. את פשוט לא שפויה…". המלאכים שבי ניסו לנחם אותי, אך השדים לעגו לי בבוז מחריד וצעקו בפניי את האמת הכנה והמכאיבה – למה ציפית, טיפשה?! חשבת שהוא באמת יישאר?! אף אחד לא נשאר, אפילו אימא שלך נטשה אותך בגלל שאת היית, ועדיין – ילדה כה קשה, כה מתוסבכת – את בלתי אפשרית, ואנשים לא צריכים להיענש ולסבול את החרא שלך יחד אתך, נולדת חולה כי מגיע לך. קבלי את זה. בעיה שלך. תחתכי את עצמך. אולי זה יגרום להשתקה המושלמת להיות קרובה יותר. תקיאי הכל החוצה. דחפי אצבעות עמוק לגרון ותקיאי הכל החוצה. הוא בוודאי גם לא נמשך אלייך. את שמנה מידי. העצמות שלך לא בולטות. אין לך רווח בירכיים. את לא מושלמת. את לעולם לא תהיה מושלמת לא משנה עד כמה תעבדי קשה, ברגע שבו מישהו יגלה מה מסתתר עמוק בתוכך מתחת לעור דרך החתכים המזעזעים שלך – הוא יברח, את לא ראויה לאהבה, את פגם, את טעות, את לא היית אמורה להיות כאן בכל מקרה, אולי באמת עדיף שתמותי.

ככה אימא שלי אמרה.

היא אמרה שהיא רוצה למות בגללי. היא אמרה שאני הורסת אותה. שהיא לא יכולה
להתמודד איתי יותר. וזה גורם לי להרגיש רע, אני לא רציתי שזה מה שיקרה.

הייתי צריכה לקחת את הכדורים. הייתי צריכה להקשיב לה. הייתי צריכה להתמודד כמו איך שכל הרופאים והפסיכולוגים המליצו. בחרתי להזניח את הכדורים ולהתמכר לשיכרון החושים המושלם הזה, ליהנות מקצוות השמחה ועד הקיצוניות של הדיכאון האיום שלי, להכיר בכל שדיי ומלאכיי בעת ובעונה אחת, ולהתהלך על הגשר המפריד בין גן העדן ובין לגיהינום הפרטיים שלי, ליהנות מכל הצבעים, מכל המראות, מכל התחושות האפשריות – להשתגע, ליפול לטירוף, להניח לחוסר השליטה לאזוק אותי באזיקי מתכת מחלידים וצורבים, להיענות לו בכניעה מכניעה. להשתכר, לפלרטט, לרקוד ולשרוף את הלילות בשביל להקיא בימים. לחיות חיים מטלטלים. לחיות חיי בלגן. ואז לחוות את העצבות. את הכאב. את המחנק. להיעלם. להשתתק. להרגיש מתה בזמן שאני נושמת במהירות.

אני שונאת את הכדורים, שאמי כה העריצה. הם לוקחים ממני כל גרם של נשמה, גוזלים ממני כל טיפת תחושה, קורעים לגזרים כל שביב של שפיות. אני נהפכת לבובה על חוטים, חסרת יצירתיות, חסרת דמיון. הכדורים האלו שואבים ממני את חיי והופכים אותי למישהי רדודה, חסרת עומק, חלולה. הם משמינים אותי. הם גורמים לי לשנאה עצמית מרה אפילו יותר מבדרך כלל. אני לא יכולה לקחת את הכדורים האלו. הם הורגים אותי יותר מהר מאשר הזמן הנכון שבו אני אשים קץ לחיי בעצמי. הכדורים האלו הם הדבר הנורא ביותר המצורף למחלה שלי. הם אינם כדורים בשבילי, אלא יריות אקדח הנירות היישר ללבי. אני שונאת אותם. אני כל כך פאקינג שונאת אותם.

אני מעדיפה לחוות אלפי ימים שבהן אני ישובה לצד האסלה, בקבוק של וודקה מנופץ לצדי, ראשי מסוחרר, המסקרה השחורה מרוחה לכל אורך פניי, קצות אצבעותיי מצחינות ממיצי קיבה בזמן שאני רדומה. אני מעדיפה אלפי ימים של התכרבלות במיטה, בכי לא פוסק וכאב השובר את עצמותיי ומורט עור וגידים, קורע את נשמתי לאלפי חלקים והורס אותי עד היסוד. אני מעדיפה לחוות אלפי אמבטיות בצבע אדום, עור צורב באופן בלתי ניתן לסבילה, סכין גילוח צפה על פני המים בזמן שאני מתפלשת בדם של עצמי ורק רוצה לטבוע או לצווח לעזרה אך שותקת. אני מעדיפה לחוות שעות על הכורסה של הפסיכולוג החרמן והסוטה שלי – מאשר לקחת את הכדורים. לפחות אז אני מרגישה עצב מאשר שאיני מרגישה דבר כלל. כי דבר לא גרוע יותר מאשר להיות מרוקן מרגשות בכלל.

אני לא בוכה עכשיו. אני פשוט שותקת. מרגישה את הכאב אוחז בי בחוזקה וחונק. לא מרפה. חודר מתחת לעורי ושובר כל עצם בגופי. גורם לקריסת מערכות וריקנות. מכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים ומלקה בי אלפי פעמים בדקה בעזרת חגורת עור חדשה. אני רק רוצה לבכות. לתת לזה לצאת החוצה. אני לא בוכה. אני פשוט כאובה. פגועה. מזועזעת מעצמי. אין דבר איום יותר מאשר להינעל בחדר שלך, לחוש את הכאב מכלה אותך ולוקח כל פיסת אושר, אור ותקווה בך, ואין לך כל דרך להילחם בזה. להציל את עצמך. אתה לא מסוגל להציל את עצמך, ובמקרה שלי, כבר לא אכפת לי עוד. אני כל כך מאחורי זה. אני כל כך עייפה ומותשת, פיזית ונפשית, אני לא מסוגלת לצאת עוד לשדה הקרב, אספקת כדורי האקדח שלי אזלה, אפודת המגן שלי נשרה, ואני חשופה לגמרי בפני אימת השדים היקרים שלי, ואני רק רוצה לתת להם לקחת אותי, אני מעדיפה לסיים עם זה כמה שיותר מהר. אני רק רוצה לתת להם לשבור אותי. להטביע אותי. להרוס אותי. לשרוט ולפגוע בי.

הכאיבו לי. הכאיבו לי. הכאיבו. אני לא רוצה להתמודד עם זה, אני לא רוצה להביט בבת זונה המכוערת הזו בראי יותר, בבקשה רק תנו לי את מה שמגיע לי והכאיבו לי. החשיכו את קצוות השמחה וכסו אותי בשמיכת האפלה המוכרת שלכם, הגנו עליי עד שזה יעבור, אבל בבקשה הכאיבו לי כבר. הכאיבו באמת. אני רוצה לבכות. אני רק רוצה לבכות.

חייכתי חצי חיוך, מגחכת בפני עצמי וחשה את מוחי מתכווץ ומתבלבל שוב, מוזר לחייך ברגע כזה. אבל דמעה זולגת מעיניי ואני יודעת שהדיכאון האמתי שלי חזר. שוב. והכל בגללך כריסטיאן טיילר הארור. לך תזדיין. לך פאקינג לעזאזל.

אני עומדת על קצה הצוק, ואני צופה בנוף הגיהינום מהשורה הראשונה ומרגישה בעננים. אני מסוגלת כמעט לגעת בהם. הלוואי שיכולתי.