למה דווקא הוא? פרק 61

הסתכלתי עליו ואחריי שניה פשוט התנפלתי כליו בעצמי ונישקתי אותו. אחריי כמה שניות הוא כבר שכב על הספה ואני הייתי מעליו. משום מה היה לי דחף משונה להוריד את החולצה שלי אבל הוא עצר אותי.
הוא צחק. "אני מבין שהתגעגעת אליי".
צחקתי.
"זה לא הולך לקרות עכשיו".
נכון כי אני צריכה ללכת.
"אוקי" אמרתי וקמתי ממנו.
שתקנו במשך כמה שניות. "אממ האמת אני די צריכה ללכת" צחקתי.
"זהו? כבר נמאס לך ממני?".
"חס וחלילה" אמרתי ונישקתי אותו על שפתיו. "אני פשוט בדיוק באתי ללכת לפני שבאת".
"לאן? לעבודה?".
שתקתי. באמת שלא ידעתי מה לומר לו כדי שלא נריב שוב פעם.
"לא.. ברגע שאני אחזור אני אבוא אלייך אוקי?" שאלתי.
"לאן?" הוא שאל שוב.
שכחתי עד כמה הוא מתאמץ להגן עליי כל הזמן.
"אדם" מלמלתי.
הוא שתק והסתכל עליי.
"מה איבדת אצלו?" הוא שאל.
"אני פשוט צריכה לברר משהו. אל תעשה מזה סיפור בבקשה".
"את רוצה שאני אבוא איתך?".
"ממש לא. אל תדאג זה יהיה קצר".
הוא הסתכל עליי. "אוקי אם משהו קורה את מתקשרת אליי".
"ברור" חייכתי אליו והוא נישק אותי בשפתיים עוד כמה פעמים עד שיצאתי מהבית.
—
הגעתי לבית של אדם ונשמתי כמה נשימות לפני שדפקתי על הדלת. פעם האחרונה שהייתי פה לא נגמרה טוב.
חיכיתי כמה דקות עד שהוא הגיע לפתוח לי.
"היי" הוא בקושי הסתכל עליי.
"היי" נופפתי עם ידי.
הוא הכניס אותי פנימה והלכנו לחדרו, נזכרתי בפעם הראשונה והאחרונה שהייתי כאן.
"את בסדר?" הוא שאל.
הנהנתי והתיישבתי על הכיסא רחוק ממנו.
הבחנתי בקופסת תרופות שהייתה מונחת על השולחן שלו.
הוא שם לב שראיתי והוא מיד לקח אותה ודחף אותה מתחת למיטה.
"מה זה אדם?" שאלתי והסתכלתי עליו.
"זה סתם" הוא מלמל.
"אתה בסדר נכון?" שאלתי.
"בטח" הוא אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
למרות שעדיין הייתי לחוצה ממנו התקרבתי אליו והתיישבתי לידו.
"אתה יכול לדבר איתי".
הוא שתק וזז ממני.
"ליאן אני לא יודע מה אני מסוגל לעשות ומה לא. אני מניח שכדאי שתלכי".
"אתה לא תעשה לי כלום אדם.. הכל קרה בגלל האלכוהול אתה לא בן אדם כזה" אמרתי לו והתקרבתי אליו שוב.
"את לא מכירה אותי".
"די אדם" הרגשתי ממש רע לראות אותו ככה.
"זה כדורים נגד דיכאון נכון?" שאלתי.
הוא שתק.
"זה בסדר אדם.. גם לי רצו לתת כאלה פעם" אמרתי.
"למה?" הוא שאל.
"כשאבא שלי נפטר.. אבל בסוף הצלחתי להתגבר על זה" אמרתי והסתכלתי הצידה.
לא היה לי זמן יותר מדי להתאבל עליו הייתי חייבת לעזור לאימא שלי.
"אתה הולך לפסיכולוג או משהו?" שאלתי.
הוא גיחך. "את חושבת שאני משוגע?".
"אני רואה שמשהו עובר עלייך".
"אני מפחד ממה שאני עלול לגרום לך".
לפתע משום מקום פשוט חיבקתי אותו. ריחמתי עליו שהוא צריך לעבור את זה.
הוא לא זז כמה שניות אבל התחלתי להרגיש שהוא מחבק אותי בחזרה. זה לא הלחיץ אותי, ידעתי שהוא מצטער מאוד על מה שהוא עשה ואין לי שום סיבה לפחד.
הפלאפון שלי צלצל וזה היה זוהר. החלטתי לנתק לו, הייתי צריכה להיות כולי עם אדם עכשיו ולנסות להבין יותר מה עובר עליו.
"יש לי מפגש עם פסיכולוגית פעם בשבוע.. אבל בכנות היא לא עוזרת לי בכלל".
"אני בטוחה שאתה תעבור את זה בסוף. אולי תתחיל לצאת עם משהי אחרת?".
הוא שתק.
"אני ניסיתי.. אבל כל פעם שאני מנסה לעשות מהלך אני ישר נזכר בך ובמה שעברת".
"אז תפסיק.. באמת שאני ממש בסדר עכשיו. טוב לי" חייכתי אליו.
"יש לך חבר נכון?".
הנהנתי. "היו לנו כמה בעיות אבל עכשיו אנחנו ביחד שוב".
הוא הסתכל עלי. "אני שמח בשבילך".
"תודה.. ".
"עכשיו תורך לשכוח ממה שקרה ולהמשיך הלאה".
"אני מנסה".
"רגע לא היית עם אף אחת אחריי מה שקרה?" התחלתי לכוון את השאלות שלי ולברר בקשר לנטלי.
"הייתי. האמת במסיבה שהייתה אצל ניב.. היית גם נכון? עשיתי הכל בשביל להימנע מלראות אותך".
צחקתי . "האמת אני עשיתי אותו דבר".
הפעם הוא צחק. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהוא צחק באמת.
"עם מי היית?" שאלת.
"אני באמת לא יודע איך קוראים לה.. היא אצלכם בבית ספר".
"שיער בלונדיני לא אמיתי?" שאלתי.
הוא היה נראה מבולבל.
"אין לי מושג.. איך אמורים להבדיל?".
צחקתי.
"עשיתם משהו?".
"שום דבר לא קרה.. התנשקנו טיפה וזהו לא הייתי מסוגל להמשיך".
"והיא ניסתה להמשיך?".
הוא הסתכל עליי. "מה זה השאלות האלה?" הוא שאל.
הפלאפון שלי צלצל שוב, ניתקתי.
"סתם.. מעניין אותי".
"כן היא ניסתה.. אבל שום דבר לא קרה. אמרתי לך לא הייתי מסוגל".
"אוקי" אמרתי.
"אני ממש חייבת שתנסה להיזכר מי זאת הייתה".
"היא אמרה לך איך קוראים לה?".
"אני חושב.. היא הייתה ממש שיכורה".
"תנסה להיזכר טוב? זה ממש חשוב לי".
"אני לא מבין למה".
"פשוט כשתדע מי זאת תגיד לי טוב?".
הוא שתק.
"אוקי".
"טוב אני חייבת ללכת. שמחתי לדבר איתך" חיבקתי אותו שוב וקמתי.
יצאתי מהבית שלו והייתי בשוק מעצמי שהייתי מסוגלת לחבק אותו בלי לפחד. בהתחלה הייתי בלחץ אבל כנראה בגלל המצב הנפשי שלו נרגעתי טיפה.
הגעתי לבניין שלי וישר עליתי לדירה של זוהר. הוא בטח ממש עצבני שלא עניתי לו.
דפקתי בדלת והוא פתח לי תוך שנייה.
"הנה את" הוא אמר וחיבק אותי.
צחקתי.
"למה לא ענית לי?".
"הייתי עסוקה" אמרתי ונכנסתי לביתו, שכחתי כבר איך זה להיות בבית שלו ולהרגיש בטוחה בלי לכעוס עליו ובלי להתעצבן עליו.
התיישבתי על הספה שלו וחיכיתי שהוא יתיישב לידי אבל הוא עמד מולי.
הרמתי את מבטי למעלה. "הכל בסדר" אמרתי וחייכתי אליו.
לבסוף הוא התיישב לידי. "מה עשית אצלו?" הוא שאל.
"סתם דיברנו".
"עלי?" הוא חייך.
"ברור. אתה היית נושא השיחה העיקרי" אמרתי בציניות וצחקתי.
שתקנו. באמת שלא רציתי לערב את זוהר בשטויות שבין גיא ונטלי.
"לא הייתי אצלו בגלל משהו שקשור אליי" ניסיתי להרגיע אותו.
"גיא ביקש ממני לברר משהו".
"הוא שלח אותך אליו למרות שהוא יודע מה הוא עשה לך?".
"הכל בסדר זוהר. תאמין לי.. זה דווקא עשה לי טוב שבאתי לשם".
"אוקי" הוא חייך והעביר את השיער שלי אל מאחוריי האוזן.
חייכתי אליו. הוא התקרב אליי ונישק אותי בעדינות על השפתיים שלי.
"וואו לא ידעתי שיש לך אורחים" שמעתי את הקול של גל.
"אהה זאת ליאן" הוא חייך והתקרב אלינו.
"חזרתם?" הוא שאל וחייך אל זוהר.
זוהר הנהן. "ידעתי שזה יקרה בסוף" גל אמר וחייך.
"טוב אתה בטח צריך ללכת" זוהר מלמל.
גל הסתכל עליו מבולבל. "אהה כן ברור בדיוק קבעתי משהו" הוא צחק.
צחקתי גם אני "זה בסדר אני במילא צריכה ללכת הביתה. יש לי כמה הסברים לתת לאמא שלי".
עדיין הרגשתי לא נעים שהרסתי לה אתמול את הארוחה עם אבנר.
"אז אני אראה אותך אחר כך?" זוהר שאל.
הנהנתי והוא נישק אותי על השפתיים.
"אוי אתם כאלה חמודים" גל אמר.
"סתום מטומטם" זוהר זרק על גל כרית.
"ביי" אמרתי ויצאתי מהבית שלהם.
נכנסתי הביתה וראיתי את גיא שוכב על הספה עם עיניים עצומות. נכנסתי למטבח וחיפשתי לעצמי משהו לאכול. אימא שלי עדיין לא הגיע.
שמעתי את צליל ההודעה מהפלאפון שלי וישר בדקתי מי זה.
'אני יודע מי זאת הייתה.. אני לא יכול לספר לך' אדם כתב לי.
'למה לא?' שאלתי אותו.
יצאתי מהמטבח בשקט והלכתי לחדר שלי.
חייגתי אל אדם כי הבנתי שהוא לא הולך לענות לי.
"הלו" הוא ענה.
"למה אתה לא יכול לספר לי?" שאלתי.
הוא שתק.
"פשוט עזבי את זה אוקיי?".
"לא אוקיי" אמרתי.
"תספר לי".
"מצטער" הוא אמר וניתק לי.
אני לא יודעת למה התעקשתי כל כך לדעת. הרי ממש לא מעניין אותי הקשר בין גיא לנטלי.
התיישבתי על המיטה שלי והדלת של החדר שלי נפתחה.
גיא נכנס פנימה והתיישב לידי. "יש חדש?" הוא שאל.
בדרך כלל הייתי כועסת עליו שהוא לא דפק בדלת אבל יכולתי לראות שהוא נואש כבר.
"אני עובדת על זה" אמרתי.
"תודה" הוא חייך אליי בחצי חיוך והלך לחדר שלו.