הסיפור של דביר – פרק 9

פתחתי את הדלת ואמא ואבא שלי עמדו עם מזוודות. אם לא סיפרתי קודם אז ההורים שלי יצאו לשליחות בלונדון ואני ואלפי נשארנו כאן. למה לא נסענו איתם? כי הם ההורים מעצבנים והם לא סובלים אותנו ואנחנו לא סובלים אותם. אמא שלי לא מבינה אותי ואין לה כוח אליי ועם אבא שלי אין לי קשר בכלל.. בקושי אנחנו מדברים. אני יודעת שזה מוזר אבל זה אבא שלי, מנותק. ולאלפי הם ממש מגעילים. הם בכלל לא רצו ילדים והם נתנו את אלפי לסבתא שלי שתטפל בו עד שהוא יהיה בן שלוש. אז אני לא מבינה איך הם פה. "מה אתם עושים פה?" שאלתי "באנו.. יש לך בעיה?" הם אמרו מגעיל ובלי חשק, נכנסו הביתה, סגרתי את הדלת והם ראו את מייק. הם בכלל לא יודעים מי החברות שיש לי, ידידים, חברים. לא מעניין אותם בכלל! "מי זה? מה זה צריך להיות?!" הם שאלו והסתכלו עליי כאילו הם ירצחו אותי עוד שנייה. "תכירו, זה מייק" אמרתי, נשמתי טיפה והוספתי "חבר שלי." ממש פחדתי, לא הבנתי מה יש להם.. "סליחה?! מה זה?? מה את חושבת לעצמך? אני מרשה לך חבר? שישן אצלך ויעשה איתך דברים שאני לא יודעת מה.. תעיפי אותו מיד מטומטמת!!" אמא שלי צרחה עליי ואני ממש נבהלתי. ככה אמא שלי אומרת לי וצורחת עליי? אלפי ירד וראה את ההורים וברח. אמא שלי התקדמה אליי ורצתה להעיף לי סטירה אבל מייק ישר הגן עליי. איזה מזל שהוא היה שם. ההורים שלי נכנסו לחדר ואני פשוט עמדתי קפואה ולא זזתי. מייק חיבק אותי וצלצל לאלפי. דיברתי עם אלפי ואמרתי לו שיבוא. אלפי בא וישבנו לבדוק מה עושים.. "אלפי, אמא כמעט העיפה לי סטירה." אמרתי בוכה. אלפי ומייק חיבקו אותי וכל הכי שלי התפרץ ממש ולא יכולתי להפסיק לבכות. אבא שלי יצא מהחדר ואלפי קם אליו. "תגיד אתה, אין לך לב?! מה עובר עלייך ועל אמא? אתם פשוט הורים מפגרים שבכלל לא מעניין אתכם מה עובר עלינו.. אתם עסוקים בעצמכם! תעופו מהבית שלנו עכשיו!!" אלפי צעק על אבא שלי תוך כדי שהוא בוכה."מי משלם את כל הכסף על הבית הזה?! אתם? ממש.. סבתא שולחת לנו הכל למרות שהיא לא צריכה לתת! ואתם בכיף שלכם בלונדון.. פעם אחת לא צלצלתם! מילא אליי לא, גם ככה אתם לא רציתם אותי ואני לא אתכם אבל לדביר? כאילו איזה הורים מתנהגים ככה?! אם אתם לא תעופו מהבית שלנו אני אזמין משטרה." הוא הוסיף וגם בצעקה ובכי, הכל עלה לשנינו.. "אלפי…." אבא שלי ניסה לדבר אבל אלפי קטע אותו וצעק "תעופו כבר!!" אבא שלי נכנס לחדר ואחרי חצי שעה הם יצאו מהחדר שלי עם כל המזוודות והלכו. אני כל כך בכיתי שאפילו מייק בכה בגללי.. הוא ידע שההורים שלי הם ככה אבל הוא לא דמיין לעצמו שזה באמת ככה. נכנסתי לחדר של אמא ואבא וראיתי שהם לקחו הכל משם.. הכל! לקחתי פטיש והרסתי את כל חדר שלהם.. את המיטה, את הטלוויזיה, את הכל!! מייק שמע וניסה לעצור אותי אבל הייתי כל כך היסטרית, אני לא מאמינה שזה קרה לי. התקשרתי לסבתא שלי וסיפרתי לה הכל.. היא ישר באה אלינו וטיפלה בי ובאלפי וקיבלה את מייק בחיוך רחב ואהבה.. סבתא שלי תמיד הייתה כמו אמא שלי ושל אלפי. אכלנו את ארוחת הצהריים שסבתא הכינה ועליתי עם מייק לחדר. "מייק, אני מצטערת על זה.. אני ממש נפגעתי וסליחה שראית אותי ככה." אמרתי למייק תוך כדי ששכבתי לידו. "תגיד את בסדר?? את לא צריכה להצטער!! גם לי יש הורים כאלה." מייק אמר וחיבק אותי. באותו רגע שהוא אמר ההורים שלו אז נזכרתי בזה שהם עוברים לעיר אחרת ושוב בכיתי. "מה קרה דבירוש?" מייק שאל "נזכרתי בזה שאתה עובר.." אמרתי והסתכלתי עליו עצובה. "אוף אני לא מאמין שאני צריך לעבור.." הוא אמר "מתי אתה עובר?" שאלתי והוא הוריד ראש ואמר "מחר." "מה?? למה לא אמרת לי??" כעסתי "כי היית עם ההורים שלך שקיבלתי מאמא שלי הודעה." הוא אמר וחיבק אותי. אחרי חצי שעה שהיינו יחד מייק הלך לסדר את הדברים שלו ואני כל כך בכיתי שהוא הלך ואלפי בא להרגיע אותי וגם נתנאל אבל זה לא עזר. יצאתי לבחוץ לפארק ומייק ראה אותי ובא לעברי. פשוט ישבנו, הוא חיבק אותי ואני אותו.. לא דיברנו. רק ידעתי ששנינו ממש ממש עצובים ולא יודעים איך להיפרד…. כבר היה ערב. וממש הייתי עצובה כי מחר מייק לא יהיה פה. אני לא מאמינה.