אבק כוכבים ,פרלוג.

ליאור.
המים הקפואים שמלטפים את הרגלים , הגלים הקטנים שמתנפצים בשקט על האבנים הקטנות, קול הרוח השורקת באוזניים , אור הבוקר המעומעם , והשמש שעוד רק מתחילה לזרוח .
בהתחלה רק שולחת קרניים קטנות ,עוד רק מתעוררת , אבל מהר מאוד היא זורחת במלוא הדרה .
היא משאירה שובל צהוב על המים שלאט לאט מתחממים מחומה .
כוס שוקו חם מונח בין ידי ששואבות ממנו את החום , אני מהדק את הסוודר לגופי הקור של תחילת החורף כבר חודר לעצמות ומקפיא אותן .
סיימתי את השלוק האחרון , השעה כבר הייתה שבע , סגרתי את התרמוס והחזרתי את הכוס לתיק, עליתי מהר על האופנים ודוושתי כול הדרך הביתה , מתכונן לעוד יום רגיל .
הרולטה של חיי חוזרת להסתובב.

אלמוג .
עשן סמיך מכסה את כולי שורף אותי , צרחות וזעקות נשמעים לידי אני פוקחת עיניים לא מעקלת את ההמולה לידי , אנשים רצים ומשתוללים , חלקים של ידיים ורגלים עולים באש או קטועים על הריצפה .
הכול מהבהב לי מול העיניים , האוזניים מצלצלות וכול הגוף רועד חסר תחושה .
אני ממצמצת עוד פעם כדי לראות בהירות יותר ומנסה להתרומם אבל הכול כואב .
אני לוקחת נשימה עמוקה ודוחפת את ידי כלפי הכביש בשנית , מתיישבת בקושי מתעלמת מכול אברי שזועקים בכאב , אני מתבוננת סביב מנסה לשחזר את מה שקראה לפני כמה דקות ,אני נוברת בזיכרוני ונזכרת אמא יושבת מולי באוטובוס וצוחקת משטות שאבא אומר , והוא שולח את ידו אל פנים ירכיי מלטף אותם, פניו מחיכות חיוך מיסתורי , ואז.. בום .
התבוננתי על אנשי מד"א והכבאים מנסים להציל את האנשים ששרועים על הכביש , חיפשתי את ההורים שלי ומצאתי אותם מרחוק אנשי מד"א עמלו עליהם קשות , הסתכלתי עליהם בעיניים מטושטשות מחכה לראות מה גזר דיני.
אחרי כמה דקות ארוכות הם התייאשו והכריזו על מותם .
שחררתי נשימה רועדת שהייתה עצורה בפנים , דמעות זלגו על לחיי.
האם אילו דמעות של אושר או עצב, אני לא יודעת , אבל עכשיו אני יודעת שזה נגמר , לא יהיו לי עוד ביקורי פתע קבועים בחדרי ולא יהיה עוד סבל וכאב.
העשן סביבי החל להידלדל ואט אט הכול החל להתבהר , ממש כמו החיים שלי .
חיוך נמתח על פני, חיוך ניצחון.
אני נשארתי והם אינם .

' האם אני רעה שאני מאושרת שהם אינם?'
'אני רעה שאני שמחה שמי שהתעלל בי מאז ומתמיד אינו?'