טיול במרכז אמריקה 5

הגענו, התישבנו במסעדה והאכלנו גם את הנהג שלנו, לקח מזכרון עגום שרכשנו בתאילנד. כטוב כרסו באוכל הוא מביא אותנו למזח ושם שוכרים סירה בחצי מחיר לחצי הזמן המקובל בזכות שהביקוש על הפנים. הסירות חונות צמודות זו לזו ואנו חוצים ברגל גסה שלוש או ארבע עד לאחרונה שאינה חסומה ע"י אחרות. סירה היא בעצם רפסודה מלבנית שטוחת קרקעית שבמרכזה שולחן מאורך ומשני צדיו ספסלים ממוגנים מקרינת השמש תחת גגון סוכך. חותר עומד מאחור ומשיט את הרפסודה בעזרת מקל של שלושה ארבעה מטר, ממש כמו שהיו עושים בימים הטובים ההם, כשעוד פשטו לאנשים את העור אקטואלית ולא רק וירטואלית.
שטים בתעלה הראשית, שרוחבה מספיק לחמש רפסודות כאלה ופוגשים רפסודות אחרות באות והולכות. על רובן רבוצות משפחות שלמות שפתחו שולחן, עמוס במאכלים ובקבוקי בירה מרוקנים ונראות ובעיקר נשמעות עליזות להפליא. לדעתי, נחוץ לו לאדם להשתכר כמעא כדי שיוכל לחוש באושר אמיתי בסירת לונה פארק נוקשה ומצומצמת בחיק טבע שורץ כה הרבה חיות בני מינו. המוסכמה שכך מממשים אושר כהילכתו זקוקה כנראה לתיווך אלכוהולי להגברת השכנוע. טפילי מריאצ'י בסירות צרות מציעים למעונינים חבילות רעש מאורגן, שמתמזג בטבעיות עם ההמולה האנושית וכמובן שפטור בלי רוכלים אי אפשר. החותר שלנו, בחור צעיר ובריא, כמעט כוח סוס מלא עוקף מדי פעם רפסודות כושלות עמוסות אדם, שמונעות ע"י חותר תשוש ועייף בגיל העמידה בקושי על הרגליים. משני צדי התעלה השתרעו בזמנו חלקות מוגבהות, שעליהן גידולים חקלאיים והתפצלו תעלות צרות יותר, שהביאו מים עד קצה החלקות. זו היתה שיטת ההשקיה בימים ההם וכפי שרואים וראינו אח"כ גם מחוץ לעיר היא פעילה במקומות רבים עד עצם היום הזה.
חווינו ושמענו כל מה שאפשר ואחרי רבע שעה בכיוון אחד מסובבים מנוע ופונים חזרה. אני מרגיש מאוד לא נוח כשחולפים על פני מנועים משומשים אחדים, שבתום כל נעיצת מקל משתוחחים בלאות ומוחים זעה ממצחם ומהרהר מה שפר עלי מזלי, שאני עשיתי את שלי בישיבה ליד מכתבה. אמנם אין לי סירה, אבל גם אין לי נוסעים. שוב מדלגים על פני רפסודות עד לקרקע המוצקה, משלמים ויוצאים חזרה לעיר.
מתנייעים לפרבר בשם סאן אנחל, שבו עולה כפורח שוק חפצי אמנות. הבעיה היא, שאת אותו ספר תיירות קראו עוד כאלף תיירים אחרים וכולם מגיעים באותו יום ובאותה שעה על מכוניותיהם השכורות ואוטובוסיהם הממוזגים ומתפקקים לרחבת חניה אחת קטנה כשהם משריצים שפעת אדם. גילה עורכת סיור חנויות ואני יושב לנוח על הבטון הקרוב ביותר, ומחליט שמעייף לנסוע במכונית. בשטח מסתובבים טיפוסים מסחר/אמנותיים לבנאירופאים והמחירים מרקיעי שחקים בהתאם. אלה חפצי אמנות והם נמכרים במקסיקו, אבל במקסימום זו אמנות אמריקקו אירופאית על רקע מקומי.
גילה שוטפת עיניים במשך 20 דקות, אפילו שהיא מבינה, שאין פה תכלס ואנחנו לא בעשירון שלהם ולאחר שנחלצים מהתסבוכת ממשיכים העירה. נעצרים למבט קל בקמפוס האוניברסיטה, היכן שאמני עבודות על קיר העמידו אנכית שני ציורים ענקיים. אחד מהם, מופרע בשם דוד סיקירוס, הוא שעשה את נסיון ההתנקשות הראשון בחייו של טרוצקי והמוזאיקה שהדביק לקיר המבנה שולחת לחלל בליטות אדירות בלתי מוסברות ודי מעידה על עושיה. השני, איך לא אחרת, דייגו ריבירה. הקמפוס נותן לכאורה תחושה של מרחב ובנוי מספר משטחים משולבים של בטון ודשא, אשר מסתיימים מהר מדי אל תוך קיר האיצטדיון. המבנים שנראים כה מודרניים ומבטיחים מבחוץ דחוסים וממוסדים עד כדי עליבות מבית.
יומה של גילה לא נגמר ואחרי שהות קצרה במלון יוצאים לסיור לימודים כדי להכיר את תחנת האוטובוסים צפון, שממנה נגיד שלום למקסיקו סיטי בעוד שלושה ימים. אנחנו מכורים לסיורי הכנה כאלה, שמתבלים את הגיחה הבלתי הרואית לכאורה בנופך מעשיות.
צוללים לקו התחתית בסוקאלו ואחרי שלוש תחנות זונחים אותו לטובת צעידה במנהרה תת קרקעית, שמתארכת למעלה מעשר דקות. קטע המנהרה האחרון נקרא הקטע המדעי. מעל הקירות מחייכים אלינו פרפרטים מוגדלים ממיקרוסקופ אלקטרוני של חיידק סלמונלה ידידותי, טפילי מעיים משועממים, קטעי רקמה חולנייים, גרגרי אבקת פרחים וכד'. בשיא התצוגה זורח מעליך רקיע חשוך משובץ כוכבים כשל פלנטריום לכל דבר. משלימים עוד שתי תחנות בקו האחר ויוצאים לאזור תחנת אוטובוסים צפון. מולנו מבנה אדיר מעוגל כבננה פרוס לשלושה מרחבי אורך פונקציונליים. במרחב הקדמי כרי שיטוט ונדידת עמים. עדרי נוסעים משוטטים בו הלוך ושוב, טרף קל לטפילים מוצצי דמים בדמות מאכרים וקבצנים מתמחים. אין כמותם מהירים להתלבש על טירונים פעורי פה הבוהים סביבם ביסורי התמצאות. המרחב התיכון תכליתי ומשוכלל למראה, שבו משוכנים דוכני כל החברות. המרחב האחורי מיועד לשירותי נוסעים.
החרמש מבותר ל- 8 אזורי רוחב, שכל אחד מאכסן כשלוש חברות. זה נראה אולי מבחר נאה, אבל על אותם יעדים מתחרות לא יותר משתיים או שלוש חברות. חברה כלל ארצית אין, למגינת לבה של גילה. כל הדלפקים מתגאים במערכות מחשב לכרטוס, אלא שאת לוח הזמנים עוד רושמים מאחור בגיר. מצדה הימני של כל דוכניה מצוי מסדרון הכניסה לרציפים ואילו מצדם האחר נפער מעבר אל אולם מרווח, שבו זרועים כסאות ושולחנות ליד דוכני מכירת אוכל.
בשלב ראשון מנסים לאתר חברה שנוסעת לישוב, שממנו יוצאים סיורים לשמורת פרפרי המונרך. אף אחד לא מכיר את המקום, והרעיון, שאנשים מבוגרים יוציאו כסף כדי לנסוע לראות פרפרים מעורר חיוכים של מבוכה ואי נחת. עליך להגיע מצויד בידיעה טובה על הנתיב, מה שם הישוב הגדול שמהווה תחנה ראשונה ואיך ממשיכים ממנו והלאה. למתענינים רציניים, האינפורמציה כתובה מן הסתם בספרי הדרכה ומצדנו היתה זו מעין זריקת מטבע לבריכת מים דוממים. אנחנו גם מוטבעים בהוויה של ישראל הקטנה, שבה אין ישוב נידח מספיק, שאיש לא שמע עליו. הרושם שלנו הוא, שכאן אין זו מעלה גדולה בעיני הבריות לדעת דברים, שחורגים מצרכיו הסטנדרטיים של עיורן ממוצע.
טוב, מתעשתים וסרים לבדוק את ההיצע למיגל דה איינדה, עיר גדולה ומכובדת דיה להופיע על השלטים. שלוש חברות בלבד נוסעות לשם ולפי מספר הממתינים בתור הן היו מזמן צריכות לחפש פרנסה חדשה. אולי שעות הערב אינן הזמן הנכון למדוד דברים כאלה. במקסיקו לא נוסעים בשעות הלילה כי המרחקים גדולים והכבישים לא תמיד אמינים וחוץ מזה אף אחד לא ממש ממהר. הדיילות מסבירות, שכל שעה החל מחמש בבוקר וכלה בחמש אחה"צ יוצא אוטובוס למקום ומושבים יש תמיד. אנחנו כמו תיירים חסרי ניסיון לא טורחים לברר באם שעות הצהריים מתנהגות כמו שעות היום האחרות, הגברת אמרה, הגברת יודעת. מחליטים לקנות כרטיסים רק מחרתיים וחוזרים כלעומת שבאנו.
בשולי הסוקאלו מאתרים את מלון סוקלו העלוב, שהוא יותר אכסניה מאשר מלון ושם משלמים סכום 20 דולר לקודקוד עבור סיור, שייצא למחרת היום אל טאוטיוואקן, עיר המקדשים הקרובה ביותר למקסיקו סיטי.

העלמה גואדלופה והעיר טיאוטיואקן
השכם בבוקר חוצים את הסוקאלו צעד בצעד עם ראשוני הרוכלים, שמתגלגלים לאזור בראש פקלאותיהם או מתחתן וגם כאלה, ששולפים אותן מחנות תיקנית סמוכה. צרורנו עמוס צידה לדרך, סנדביצ'ים ובקבוקי מים מטוהרים. בכיור שבחדרנו ברז יעודי המפריש פכפוך קלוש של מים מטוהרים עבור דיירים אניני עכול דוגמתנו וממנו אנו מתמלאים מדי בוקר. מלון מהוגן במקסיקו נבחן באספקת מים כאלה לדייריו.
המדריכה נמוכת קומה, כמו רוב המקומיים בגיל, שבשעות הבוקר נע לדעת גילה בין 20-30 טובעת בחבורת התיירים שמתמרת מעליה. היא משכינה אותנו בואן, שמופיע אי משם בתזמון מופלא עם צעדינו ומפליג בטרם שהשוטר העויין מתחיל להתאפס כלפיו. האתר הראשון הוא כנסיית הבתולה מגואדלופה. נוסעים בשדרה יוצאת דופן בת ארבעה נתיבים, שניים לכל צד וביניהם משטח מוגבה ורחב להולכי רגל. על המשטח צועדת תהלוכה מקומית, נשים וגברים נמוכים לבושים בגדי חג, ואיש איש נושא דבר מה בידו. בראש השיירה מטלטל לפני כולם זר פרחים מעוצב וגבוה נתמך על שני גברים. אנשים אלה הם חברי אגודה או אולי עובדים במפעל או תושבי כפר, שהתאגדו יחד להביא מנחה למקדש הבתולה. הזר הוא מתנת כולם, כל איש תרם כפי יכולתו ומי שאין לו יכולת קטף פרחים בשדה ובלבד שלא לבוא בידים ריקות. ממשיכים ומזנבים תהלוכה נוספת ובין לבין אנשים צועדים בנפרד או בחבורות. מסתמא היה יום ראשון כי מספר המשחרים למקדש הבתולה (הכנסיה כמובן) נובע כזרם בלתי פוסק, שנפרש לאורך קילומטרים. חונים בצד הדרך, כדי שהנהג לא יצטרך לתרום לבתולה דמי חניה ויורדים בעקבות המורה אל תחומי האתר.
נכנסים למגרש אדיר, שמפוזרים בקצותיו ארבעה חמישה מבנים וקבוצות אנשים מהלכות ביניהם כל אחת לעבר מבנה אחר. משמאל, מסלול בטון ארוך מתרומם קלות לעבר כפה סגלגלה אדירה, שקדר שיכור בעל חוש גדלות הגדיר ככנסיה. אנשים נעים בו על ברכיהם או רוחשים בזחילה על גחונם לעבר הפתח, מרחק של כמאה וחמישים מטר כמו זחלים מוכי מכאוב. המדריכה מספרת, שפעם נהגו מחמירים לדדות על ברכיהם כבר מהשדרה הראשית, אך הממשלה אסרה זאת. "כולנו גואדלופנים" מצהירה המדריכה ואם תשאלו מקסיקני מה דתו, רק אחוז קטן יגדירו את עצמם קתולים.
יום אחד בשנת 1531 התגלמה נערה שחומה וצנומה בשם מארי לפני אינדיאני מבוגר ועני בשם חואן דייגו ובישרה לו כי היא הנה הבתולה. הדמות הכריזה, שהיא אמו של האל האמיתי והטילה על האיש לגשת לבישוף, לדרוש בשלומו ולתבוע להקים כנסיה במקום התגלותה. האיש הנדהם רץ מיד לספר לבישוף על ההופעה, אבל זה לא האמין לו. התופעה חזרה והצהירה על עצמה שוב, אלא שהבישוף דרש הוכחות. זו הפעם השלישית חזר השליח נושא בגלימתו צרור שושנים צבעוניות וריחניות בעצם עונת החורף, שבה לא צומחות שושנים כידוע ועל גלימתו מוטבעת דמות הנערה.
נוכח הוכחות חותכות כאלה ברוח ספורי האוונגליון הזדרז הבישוף להתיצב במו עצמו באתר כדי לחנוך את המתגייסת החדשה למשפחה האלוהית וכך באה לעולם הבתולה מגואדלופה, קדושה פטרונית של תושבי מקסיקו. חואן דייגו והבישוף הם היחידים שזכו לחזות בה, מה שכמובן ביסס את מעמדם לדורי דורות וחואן הפך לאישיות כנסיתית. (את הבישוף אף אחד לא מזכיר)
חוצים את החצר בזהירות, שלא למעוך את הזחלים האנושיים הרומשים במסלולם. פוקדים תחילה את הכנסיה, שהוקמה על מקום מגוריו של אותו חואן דייגו, שכאמור הפך סמי קדוש בפני עצמו. אינדיאנים מקומיים כנועים וממושמעים מפנים בזריזות מקום לשיירת התיירים הלבנים, שניגשים להציץ בעיניים סקרניות באתר. יוצאים החוצה לאזור של גן מטופח ומים זורמים במסלול בטון מהגבעה אל תוך בריכה. אנשים אוספים מים לתוך בקבוקי פלסטיק וכבר יש להם מים שקדושים יותר ממי הירדן. מעניין שאת המים לוקטים רק מהזרם הנופל. מרגע שהתרגעו בבריכה אבדה קדושתם והם טובים רק לזריקת מטבעות.
מעלינו מתנשאת גבעת הטפיאק שעליה התרחשו הפגישות. זו גבעה שהוקדשה לאלת הפריון האצטקית טוננטצין, שהיתה מספיק חשובה כדי שימקמו אותה לצד האל הראשי של האצטקים. פסלה היה כשל אשה בת עשרים ונהגו לצייר לה הילה ובקיצור יש לנו כאן האצלת דמות מהדת הישנה לדת הכובשת.

חוזרים לחצר הראשית ועוברים ליד בניין המשאלות. אנשים הנכנסים לכאן מביעים משאלה ונודרים נדר, כמו חתימה על שטר התחיבות. הדמויות המדדות על ברכיהן או מתרפשות על גחונן באבק המגרש הראשי פורעות בכך את חובן לבנק האלוהי. לא הצלחתי ללמוד אם הפרעון הוא לפני או אחרי התגשמות הבקשה. זה היה מלמד משהו על טיב הבקשות, אם קונים תרופה לבעיה מידית או רוכשים ביטוח לטווח ארוך.
לידינו חולפת משפחה מאושרת הכוללת זוג צעיר וילדם הרך ועל זרועה של אמא שרוע לו ישו בובה. לא, זה לא משחק לילד. הוא נקנה בחנות שלמטה טעון אמנם בקדושת המקום אבל לא יזיק מעט מגע אישי עם האיקון המכהן ואז יוחזר למזבחו הקטן באחת מקרנות הבית המכובדות. פעם בשנה נערכת תחרות ישו הפלסטי המעוטר ביותר ומובטחים פרסים הגונים למי שטרח בערב החג.
פונים לכנסיה הישנה, שהיום מיועדת רק לאינדיאנים, שמורה יעני. המדריכה מתרה בנו מראש לשמור על שקט מוחלט ואנו מזדחלים פנימה קצת ביראה. הבית מלא עד אפס מקום, דחוס למהדרין, אבל לא נראה מפחיד כל כך. מה עושים פה ללבנים מרעישים, מקרקפים אותם? התווים האינדיאנים בפניה של המדריכה ברורים לעין וגם צבע עורה כהה ובכל זאת האינדיאנים מקבלים מפיה כינוי של הם. עד להקמתה של הכנסיה המודרנית שכן פה ציור צלמה של הבתולה. בשנת 1992 נחת במקסיקו האפיפיור יוחנן פאולוס השני וצעד בראש תהלוכה, שהעבירה את התמונה אל משכנה החדש. ישו תפס טרמפ על גואדלופה.
מפלסים מוצא החוצה ועתה מטפסים במדרגות הכניסה לכנסיה החדשה, מבנה עגול אדיר הומה אדם. עוקבים אחר המדריכה, שעוקפת את הקהל מימין וחולפים על פני עשרות תאי וידוי, שמזכירים תא טלפון מודרני. כל העמדות תפוסות ובתור ממתינים בסבלנות מאות מאמינים. יורדים מטה אל מתחת לבמת הקודש ומצטרפים לתור ארוך שנע בקצב אחיד. המדריכה לוחשת לחכות לה בצד השני, משום שלא תעבור אתנו. עולים על מסוע נע כמו בשדה תעופה וחולפים בקצב הצדעה מול תמונת הבתולה מגואדלופה. כל כולה בלונדית נעימה למראה העוטה שמלה חרדית עד קרסול וניצבת בהטיה צדית קלה מלוא קומתה על הקיר. בידיה שושנים ואת גופה מגדרת הילת האש של טוננטצין. האינטרנט אומר, שגם אותה צייר ריברה ואין בה שמץ של שחורדיניות מקומית, ממש נטע זר. משני צדי המסוע בריונים שלובי זרועות בסגנון הוליוודי מיצגים את העוצמה הארצית, שדואגת לבל תופר מנוחת השוכנים.
מחכים במבוכה עד שהמדריכה מתממשת מאי שם, אולי כרעה ברך והצטלבה או סתם שפרה את מאזן מצוותיה עלי אדמות. יוצאים ובשולי המגרש לצד הכנסיה מחנה אוהלים של משפחות שהשתקעו למספר ימים, ממתינים לתורם להתוודות. המגרש שהיה חצי פנוי בעת שנכנסנו שוקק עכשיו המוני מאמינים. ביציאה, פקק אדם גדול דוחף ונדחף פנימה מוזן ע"י המונים שופעים מבחוץ. נסיון לצאת משול לטיפוס במעלה הניאגרה נגד הזרם. ביום הבתולה, שחל ב- 12 לדצמבר מגיעים לכאן למעלה מעשרה מליון איש מכל רחבי מקסיקו, מזל שאנחנו בינואר.
מנצלים את יתרון הגובה של לבני העור ויוצרים ראש חץ, שחותר לבתק דרך בעד הפקק הדחוס שאוטם את השער. המאמץ מתפוגג ואנחנו מאבדים קשר, תקועים כחרוזים בודדים בבצק האנושי ונסחפים מעט מעט פנימה חזרה לחצר. אני לנפשי לופת בעוז את תיק הצד, לא מסוגל להניע איבר וחוזה שחורות (שערות) מכל עבר. ביאוש מצהיר בפני הסמוכים אלי שכוונתי החוצה לא פנימה ובהדרגה נפלט בסופו של דבר אל העבר השני תודות למקסיקאים טובי מזג. אני חרד למחשבה מה היה קורה אילו במקומם שרינו כנגד קהלים של משחק כדורגל בישראל.
יורדים אל מתחת למגרש הגדול, שם ממתינות חנויות המזכרות ושם נמצא גם החניון התת קרקעי. החניון לא מאוורר, אבל אל חשש, כל הגזים זורמים להם החוצה דרך חנויות המזכרות. פוקדים איש בתורו את השירותים וחוזרים אל הואן.
עוד לא שמעתם למה הבתולה דנן ביקשה להיקרא גואדלופה. למעשה, זהו שמו של כפר בספרד בו התגלתה תמונת בתולה אחרת 600 שנה אחרי שנעלמה (התמונה) ועל כן זכה בבתולה מארי משלו (גם פסלה השחיר, דרך אגב). מניחים שהבתולה דכאן השמיעה את שמו האצטקי של המקום, אבל כמו שמקובל גם בתחום הדתי, אנשים שומעים מה שהם רוצים.
הואן לא זז למה יש לנו נוסעת אחת יותר מדי ולפנינו ניצבת ניידת משטרה. הנהג לא יעיז לנסוע, מכיוון שלדבריו, אם יתפסו אותו הוא יוכנס לכלא והמכונית תוחרם. מציעים לו שוחד כלומר שואלים כמה יצטרך לשלם את יתפסו אותו, אבל ללא הועיל. האם מקסיקו משנה את עורה? הנוסעת העודפת, מין תרמילאית לא מזוהה מצהירה, שאין לה פרוטה להמשיך מכאן באוטובוס והמדריכה פושטת זרועות בחוסר אונים. דממה מתוחה משתלטת על האווירה, כזו שמזמינה נוסעים אמוציונלים להתנדב לתרום את הסכום החסר ולפרק את המתח. הדממה ממשיכה להעיק, אך כולם מחזיקים מעמד והזמן מתקתק לו לאטו בשתיקה. בסופו של דבר לא עוזר כלום והנוסעת העודפת יורדת יחד עם המדריכה ליד תחנת אוטובוס לקבץ נדבות או ללכת ברגל בעוד אנחנו ממשיכים הלאה, יתומים ממדריכה.
נכנסים לשביל עפר וחונים בחצר של כאילו מפעל. אנחנו במה שנראה מפעל תעשייה קטן, מצד ימין סככה שבה מתנהל לכאורה היצור ובצד שמאל חנות מהודרת של מה שקרוי חנות המפעל. יורדים ובחור צעיר נוטל אותנו תחת חסותו ומתחיל בהסברים. ראשית ניגשים לצמח אגבה ולומדים על מגוון המוצרים שהופקו ממנו. מהעלים קילפו רשת סיבים שממנה יוצרו בגדים. הגלימה של חואן דייגו שעליה תמונת הבתולה היתה עשויה מסיבים כאלה. הבחור פוצע את החלק הבשרני של עלה אדיר ודולה ממנו ג'ל אלו-ורה ישר מהמקור. אז הוא מראה לנו בלב שושנת הצמח חור פעור בקוטר כעשרים ס"מ ובו כמות נכבדה של נוזלים. כאן אמור היה להתנשא עמוד הפריחה של הצמח, שמגיח בתום שבע שנות גידול. לאחר שהופרו הפרחים, הצמח מסיים את חייו ועל כן לא מניחים לעמוד לצמוח. מקצצים אותו וחושפים בתחתית מעין קערה מלאה צוף נוזל. הנוזל המותסס הוא המקור לטקילה המקסיקאית המפורסמת ואפשר לגרות את הצמח שיפיק עוד ועוד נוזל. דרך אגב, מסקל הוא טקילה שמיוצרת באזור ואחקה ובתוכה תולעת שנועדה להוכיח, כי יש די אלכוהול במשקה כדי למנוע רקבון.
גמרנו אגבה ועברנו לאבנים טובות.
המפעל מעבד שני סוגי אבני חן, ג'ייד שיכול להופיע במספר צבעים ואובסידיאן שהיא זכוכית געשית שצבעה לרוב כהה עד שחור. בימים הטובים ההם שכהנים גבו תרומות נשמה למען אלים נצרכים כתחליף לנקטר הם השתמשו בסכיני אוסידיאן. למי שמצקצק בשפתיו ראוי לדעת שסכינים כאלה משמשות גם כיום לניתוחי לב בהיותם חדים וישרים יותר מכל סכין מתכת שביכולתנו לייצר.
לדברי הבחור, המפעל הינו קואופרטיב של מספר כפרים, קרי יושבי בקתות עובדים בפרך שאינם יודעים את ערך הסחורה ואתה מרגיש כיצד הקהל שלו הולך ומשתכנע, שהנה נפלה לידיהם הזדמנות של פעם בחיים לקנות סחורה בזול. אחרי הדגמה של חיתוך הג'ייד בעזרת מקדחות של רופא שיניים מעיזים אותנו החדרה לפנים החנות לבחון מוצרים מוגמרים. המעונינים מתכבדים בכוסית טקילה על חשבון הבית, מה שאמור כבדרך אגב לרכך מעט קט את תביעות הסף של שומרי ההגיון.
על המדפים ניצבות עבודות יפות מאוד של חיקוי פסלים אצטקים אמיתיים ומבחר עיצובים אחרים. המחירים נקובים בדולרים ולא נועדו לתיירים בפרוטה שהשקיעו 20 דולר עלובים למען חצי יום טיול בואן צפוף. אני יוצא החוצה ורואה ליד החנות מכונית אמריקאית הדורה חונה על משטח בטון ייעודי וצעיר מקסיקאי קואופרטיבי רוחץ אותה. איפה קואופרטיב ואיפה שוויון.
בחור שיושב בסככה קורא לי לגשת. אני מסמן לו רגע במקסיקאית, שזה קירוב של אצבע ואמה למרווח קטן. צרוף שלוש האצבעות שנהוג אצלנו לא אומר להם ולא כלום. לאיטלקים לעומת זה שמעתי, שהצרוף המשולש שלנו מעיד כי אמו ואשתו ואחותו הן על פי הנטען זונות. מסתבר שגם אצבעות יכולות להרוג.
ניגש לסככה והפועל מרים חתיכת ג'ייד מהרצפה, שואל מה שמי וחורט אותו על הג'ייד. אני שואל "כמה" והוא עונה בפרצוף תמים "שום דבר". החבר לידו מתנדב לפרשן "טיפ", כלומר שלם כפי רצונך ובלבד שלא פחות מדי. אני מזעיק את גילה שזוכה לחתיכת הג'ייד משלה ועוד מלקטת פיסת אובסידיאן לבן אחיה. חוזרים שמחים וטובי לב לואן ומפיצים את השמועה ומיד מתחילה נדידת עמים אל הסככה. והיו הכספים שצברו תמורת פיסות הג'ייד ההן מעל ומעבר מה ששולם בתוך חנות הכאילו מפעל תמורת מוצרים מוגמרים ומלוטשים. תוך כדי מגיע רכב שכור ובו שלושה זוגות ישראלים, שפולשים לחנות כאילו גילו מציאה. הם יוצאים ופניהם קורנות בחדוות נצחון וצרור שקיות מרשרש בידיהם. בהמשך הטיול נתקלנו בעוד כהנה וכהנה חנויות ג'ייד אמיתי ולעולם לא מצאנו סיבה להצטער, שמא פספסנו בחנות המפעל ההיא איזו הזדמנות.
המדריכה שוב אתנו, הרבה יותר מהר מכפי שהיה מביא אותה אוטובוס ועכשיו מגיעים לעתיקות ממש. מסובבים את האתר לצדו הדרומי ומרחוק מבליחות מדי פעם פירמידות. יורדים ליד מוכר כרטיסים ושוב הנהג חוסך מעצמו דמי חניה ומודיע שיאסוף אותנו בעוד שעה בפתח הצפוני של האתר. אני וגילה מנסים את הטריק של "חובילאדוס", דהיינו פנסיונרים, כי זאת לדעת, שמבוגרים זוכים במקסיקו להנחה עד חצי המחיר. הבעיה נעוצה בפירוש, שהקופאי המקומי מאמץ לעצמו. אם הוא מכיר רק בכרטיס הרשמי שממשלת מקסיקו מנפיקה לאזרחיה לא יעזור לנו כלום. אכן, לא עוזר לנו ולא עוד אלא שהקופאי מנסה לרמות אותנו ב- 20 פסו שלא מגיעים לו. גילה זועמת ולעומתה אני מקלל אותו בעברית צחה בפנים צוחקות. מה יש, זכותו לנסות בדיוק כמונו, וכאן לא מענישים על נסיון כושל ובודאי לא את מי שהצליח.
המדריכה מנפקת לכל אחד מאתנו שני סנדביצ'ים נקניק דבוק לגבינה ופחית מיץ כתחליף ארוחה. השעה שעת צהריים והשמש מנצלת את מלוא זכותה לטגן בכל עוז כל מה שעומד בינה לבין הקרקע. נכנסים לחצר בניין והמדריכה אוספת אותנו להרצאה מלומדת ארוכה על מהות המקום. עוצמת השמש הנטחת מלמעלה כלל לא נכנסת בשיקולים שלה. אני מחפש לי פינה מוגנת לחסות בה וכל הקבוצה קולטת את העקרון. כולנו מקובצים בצלו של קיר אבנים ורק המדריכה ממשיכה להרצות בפנינו חשופה לזעמה היוקד של שמש מקסיקו.
בגדול, מרכז ההשפעה באזור מקסיקו הועתק מדי כמה מאות שנים מעיר מרכזית אחת לאחרת, ככל שהתרבות דעכה באזור אחד ועברה לשגשג בסביבה אחרת. את העיר הזו החלו לבנות בשנת 200 לפניה"ס ובשיאה התגוררו בה קרוב ל- 200 אלף נפש. העיר נבנתה בתכנון מרכזי והיתה המרכז האדיר ביותר, שקם אי פעם במרכז אמריקה. בשנת 750 לספירה היא פשוט ננטשה לאחר 950 שנות קיום והמרכז הבא שצמח אחריה הופיע רק מאתיים שנה מאוחר יותר. כשהגיעו האצטקים לאזור היא היתה עיר רפאים והם אלה שנתנו לה את שמה הנוכחי שפרושו "מקום בו אנשים הופכים לאלים".
על השאלה מדוע ננטשה העיר מוכרז פרס (אינטלקטואלי) והסברה המקובלת ביותר היא, שפשוט התכסחו כל מקורות המחיה באזור. האדמה נוצלה עד תום, כל העצים נגדעו למטרות בניה, חימום ושריפת סיד. יתכן שהיתה גם בצורת והשטח לא יכול עוד לכלכל את רמת החיים של יושביו. על כל פנים, האליטה נטשה וכל המערכת קרסה. למעשה, ערי הממלכה לחמו אלה באלה מאז ומתמיד וכיום ידוע שאויבי בית המלוכה כבשו את העיר והצמיתו את השכבה השלטת וגו'.
כאשר קורטס עבר בקרבתה , כבר היתה העיר מכוסה נפולת ונדמתה כשרשרת גבעות ועל כן לא משכה את תשומת לבו.
בזמנו היו המבנים החשובים צבועים אדום עז, כולל הפירמידות וברור שכיום אתה רואה רק כתמים דלים של דמוי אדום בנקודה או שתיים. מולנו שרטוט קלוש של יגואר, החיה שהטרידה את חלומותיהם של תושבי מרכז אמריקה, שאולי נכללו בתפריט שלה. התחריט סגור מאחורי סורג ובריח בחדר חשוך כדי שהצבע לא יברח מהיגואר ותיירים טורחים סביבו בצילום היסטרי. עוברים דרך קומפלקס מבנים בני 2 קומות שנראים נורמלים לחלוטין. הגג משוחזר מקורות עץ והגיוני שזו אחת הסיבות שהביאו את הצמחיה באזור לפשיטת רגל. יוצאים אל משטח גבוה שולט על כל האזור המקודש. משמאל רחבה אדירה ומאחוריה פירמידה. תחתינו הרחבה מגיעה אל קיצה וממנה מתמשך נתיב ישר חסר מעצורים, תחום משני צדיו בפלטפורמות מוגבהות. בעברו השני של הנתיב במרחק של ק"מ בערך מתנשאת עוד פירמידה.
החובה הראשונה כלפי כל בניין, שחושב שהוא משהו באמריקה, לבחור שם הולם עבורו. על כן, התסבוכת שאנחנו ניצבים על גגה קרויה מקדש קצלפאפאלוטל. את הצרוף טל שבסוף המילה מבטאים בשני שוואים וזה מה שמקנה למילה טעם של אקזוטיות, מעין תבלין מילולי כזה. את הטית מפיקים ע"י הצמדת קצה קציה של הלשון אל מאחורי שן קדמית עליונה והלמד הוא צליפה קלילה מלווה בכמה שפחות רוק. הפירמידה משמאל היא פירמידת הירח והימנית, קל לנחש היא זו של השמש. אנחנו משקיפים מגג שגובהו כשלושים מטר מעל הרחבה והגדר העלובה לא מזמינה במיוחד להתקרב לקצה המבנה.
"כאן" מודיעה לנו המדריכה "מסתיימת דרכנו המשותפת". היא מוסרת לידינו תרשים ומסמנת היכן נוכל למצוא את הרכב ואותה בעוד שעה. בינתיים אנו מוזמנים לבלות בשטח, לטפס על כל מה שנראה לנו טפיס ולעשות את המרחק של שלושה ק"מ עד לפתח הצפוני במו רגלינו. היא מסתכלת עלי ועל גילה בדאגת יתר מאחר שהצהרנו על עצמנו בכניסה כחובילדוס (גימלאים) ושואלת אם המאמץ הוא לפי כוחנו. מלמעלה, בקנה מידה מוקטן הכל נראה קרוב וקל ואנחנו פוטרים אותה בזלזול.
יורדים למטה אל הרחוב במדרגות המקוריות, שתכונתן צרות גבוהות ותלולות וגילה נצמדת לקיר בחשש. כשמנמיכים לפני השטח הדברים מקבלים מימד אחר לגמרי. אתה הרבה יותר קטן והקילומטרים הרבה יותר ארוכים.
כל הצעירים וצעירים למחצה מהטיול שלנו נשאבים כבכבלי קסם אל פירמידת הירח. גרם המעלות צפוף מרוב מטפסים ולהערכתי יש לנו עניין עם שייר אינסטינקט אנושי מהתקופה שבני אדם לבלבו על עצים. גילה חוקרת בדאגה, אם בכוונתי להיסחף בגל הפרימיטיבי הלזה, למרות שהיא מכירה אותי שנים לא מעט. אני יכול לענות "לא" בלב חפץ ולהמשיך להרגיש מאצ'ו ולא איש כמוני יוותר על ההזדמנות.
מפנים גב לירח ומתמסרים להילוך מקרטע על משטחי החצץ הטורדנים. כמו סירות אובדות, צעדינו הפעוטים לא עושים כל רושם על נהר הדרך שאת סופו רואים רק במפה. מאה מטרים פרושים בין גדה לגדה ובכל זאת הקירות האוטמים מעניקים תחושה של שולי המחבת. שורת פלטפורמות תוחמת את הדרך מכל צד, שאף אחד לא יודע בבטחה למה שמשו. מרחב השדרה מחולק ביושר בין חבר רוכלים. כל אחד מהם שולט על קטע אורך של כשלושים מטר ולא יאפשר לנפש חיה לחלוף מבלי שעל פניו המכוערים יפציע חיוך מזמין ורגליו הקצרות ידושו בנתיב היעיל ביותר לטווח היריה של מיתרי גרונו. מה מוכרים? ובכן הפריט העיקרי הוא קשת וחץ ולאחריו משרוקית, בהחלט הולם את קבוצת הגיל שלנו. ההגיון המקומי גוזר, שאם אנחנו מבוגרים מדי לצעצועים, בודאי בורכנו בנכדים, שיעניקו לנו את ההנאה של קניית שטויות עבורם. קטנה עלינו, הנכדים שהולדנו מאז מסוגלים להמיט נזק אישי גם ללא מנגנוני הגברה.

חם, חם מאוד, השמש תקועה לה במרכז השמיים, מתיכה הכל תחתיה, ואנחנו במרכז הנתיב מרגישים כמו נתחי בשר קטנים על קרקעיתו של כלי בישול מאורך. ברור לנו לגמרי למה כינו האצטקים את המסלול הזה נתיב המתים ויגידו הספרים מה שיגידו. הכל חשוף לשמש, רק בשולי המשטחים, שאורכם כחמישים מטר כל אחד קורצות פינות מעט מוצלות. הקרובות תפוסות ע"י אופורטוניסטים זריזים מאתנו והפינה הבאה, היא כאמור 50 מטר הלאה. בספר ההוראות שאותיר ליורשי יהיה כתוב במפורש, שצריך להגיע בבוקר מצוייד בהרבה כושר ושתיה קרה. אני אציע גם לזכור, שבית שמוש יש רק במרחק ק"מ אחדים לכאן או לכאן ואנשים נוטים להשתין בכל פינה מוצלת.
אם בנו משטחים לאורך הדרך היתה לכך סיבה ואני מחליט לטפס על אחד לצורך בדיקה. מדרגה מערבית תקינה צורכת כשלושים ס"מ עומק על 17 ס"מ גובה. במקרה שלנו היחס הפוך, הגובה כמעט כפליים מעומק המדרגה, ואת כף הרגל נאלצים להניח באלכסון. מטפס מדרגה ראשונה והקיר עולה ונעמד מול עיניי. השפוע הוא בסביבת 60 מעלות, מה שמותיר בין ראשך לבין הקיר 30 מעלות, בדיוק מרחק קריאה. הזוית ממקדת את מלוא כושר הריכוז בטיפוס ומבטך מרותק אל פני האבן שלפניך. במונחי זמננו, זה המקום המתאים ביותר לפרסומות נוסח "שתה קולה או ארצה תיפולה". אם כך מרגיש זבוב על הקיר, איך הוא תמיד מצליח להתחמק מהחבטה, האם בזכות שהוא אנלפבית. אחרי כתשע מדרגות יוצא מהאינטימיות של הקיר לאוויר פסגות ועומד על המשטח, קומה מעל גילה ומרגיש כמו נוסע על משטח סמי טריילר בלי מעקות. בספר ההוראות אמליץ להביא גם כרית ישיבה.
בירידה, שוב נע באלכסון ונעזר בתמיכת הידיים, אם קופים לא מתביישים גם לי מותר. שלושה ארבעה משטחים קדימה ואנו מול פירמידת השמש. בספר כתוב שהיא בנויה לבני טיט ואדמה ורק הציפוי החיצוני הוא של אבן, עוד מקרה קבלן שזייף. היא מרוחקת מאתיים מטרים מהנתיב וגילה לא מעונינת לחצות מכיוון שצריך לעלות ולרדת משטח או שניים. אל תראו אותה ככה עכשיו. כעבור חודשיים היא זו שעולה ויורדת בפירמידות בזריזות של טפסן בניין, בעוד אני רובץ שבוק איברים על קרקע המציאות.
עולה משטח ויורד מצדו השני וחוצה שדה קוצים באלכסון אל הפירמידה. כמו גרגרים על קלח תירס כך אנשים על הפירמידה. הזוית של השליש העליון מתונה יותר, אבל זה לא מכפר על התלילות בחלק התחתון. בספר כתוב, שמצאו בתחתיתה מעברים וחדרים מלפני 2000 שנה ולאחרונה גם קברים. אותי היה מעניין לדעת כמה עצמות אספו אתמול לרגלי המדרגות. כל מה שנחוץ לי להתרשם זה לדמיין את עצמי תקוע עכשיו באמצע המורד הנוראי הזה, חושב על הצעד הבא. אם אני מפספס צעד, הפגישה הבאה שלי ישר בגיהנום, אפילו אין פינת ישיבה לנוח מהסכסוכים הפנימיים. רצון עז לפרוש כנפיים ולדאות מעל העולם מתגושש עם תאוה מוזרה לחיים ארציים ואף פעם לא בטוח מי תופס שליטה. המעבר בין דמיון להגיון פרוץ אצלי מעבר לכל פרופורציה וכל זה בעודני ניצב בשתי רגליים על קרקע בטוחה. התרשמתי ואני חוזר אל גילה תוך דילוג מעל משטח או שניים, אבל בזהירות מופלגת של מטפס הרים, שדמיין לעצמו הרבה מורדות בחייו.
נשרכים לאורך הנתיב עד תומו ומגלים שהגענו לאו דוקא אל קצה האתר, אלא רק לאמצעו וכמו אברהם מתקשים להחליט אם אימינה או אשמאילה. מולנו ברכה אדירה. אם פעם היו בה מים וגידלו דגים לא הייתי מתפלא, אם בלב הקיץ שלו ממנה מרק דגים לוהט כחום הצהרים. מצד שמאל, שביל מוליך ליציאה 5 וגם למוזיאון כלשהו, ומצד ימין אתרי חפירה חסומים. משתחלים בשביל עזים צמוד לשמאל הברכה ומתעודדים לראות מטיילים באים מולנו ועוד נושאים ילדים קטנים. מסתמא נחשב חינוכי לבקר אתרים כאלה.
מאה מטרים הלאה, דוקא מצד ימין מנצנץ שומר ליד שלט. פונים לעבר ההבטחה ואכן לפנינו או ליתר דיוק מתחתינו שחזור של בית. אני יורד למטה בעוד גילה מהרהרת לה על אבן לצד הפתח. בפנים מספר חדרים ובאחד מהם, זה שבמרכז שוררת קרירות צלולה ונהדרת. לולא היינו מוגבלים בזמן הייתי סר לפינה ומשתרע לחכות שירד הערב. ממשיכים הלאה בשביל, ושמש קופחת משכנעת אותנו לחפש את המזנון של היציאה. בצד ההפוך נחפרו ושוחזרו משכן לקצלקואטל ולטלאלוק ומגורי משפחות אצולה, כנראה באמת אחד משיאי האתר, אבל אנחנו כבר מעבר לזה. גילה שעד כה התפדלאה להנאתה משנה את פניה ופוצחת בסקר חנויות המזכרות ולא מותירה פינה אחת שלא סקרה. עצה ליורשים, שיחלקו את הביקור במקום ליומיים.
הואן נוסע חזרה לעיר והמדריכה, שבדרך לכאן לא הותירה שניה אחת שקטה מנמנמת בפה פעור על הספסל הקדמי והערכת הגיל שלה נוסקת מעלה מעלה. לקראת היציאה היא מתעוררת די הצורך לשאת את נאום הפרידה המקסיקאי המסורתי "הבו טיפ".

יורדים בסוקאלו ועל המגרש הגדול מחוללות במעגלים שתי דבוקות אינדיאנים מהסרטים, בגדי עור חושפניים, נוצות על הראש, מגפי בוקרים, אשפת חיצים ופנים צבועות. תיירים מסתובבים מוקסמים ומצלמים בוידיאו ובפלאש. אני, כרגיל מוטרד מהפרטים הקטנים, מה לתלבושת צפון אמריקאית ולאינדיאנים של מקסיקו. למה הם עושים צעדים של סמבה או רומבה וכל אחד מחולל לעצמו במעגל וחוץ מזה למה שלושה מהם חיוורי פנים. גילה שואלת למה אני אנטי כל כך ואני משיב שהתיפוף החולני שווה כל קורט של שנאה. כרגיל, קצת אחרי עשר שוכך רעם התופים ואפשר לישון ברצינות.

האנטרופולוחיקו
בכל עיר שמכבדת את עצמה צומחים פרויקט יוקרה או שניים, שהופכים במשך השנים לשם דבר ולמקור גאווה. לסידני יש בית אופרה וללונדון פרלמנט, בירושלים שוכנים הר הבית ומוזיאון ישראל ולתל אביב יש מוזיאון הארץ ומזבלת חיריה. מקסיקו סיטי מתנאה במוזיאון לאנטרופולוגיה שנחשב אתר חובה לתיירים, כמעט ראשון במעלה אחרי השוק הגדול של מרסד.
התרבות המקומית חובבת טקסים ואפקטים היתה צרכנית פיסול נלהבת באבן ובחימר. המאיה סבלו מפחד הריק ומילאו כל פינה ריקה בעיטורים. אם תוסיף על כך צפיפות ישובית גבוהה תגלה, שלא חסר במה למלא מוזיאונים, למרות השוד המסיבי של עתיקות בעבר ובהווה.
השכם עם שחר בשעה עשר בבוקר אנו מתישבים בשודד ירוק ומטרטרים אל המוזיאון האנטרופולוחיקו, שעל שדרות רפורמה המעטירות. עומדים בתור לבדיקה הבטחונית, שהיא כיום אין במקסיקו בהשפעה ישירה של ההיסטריה בארה"ב וחודרים פנימה. האנשים האלה קצת קפדנים לטעמנו. חייבים לאחסן תיקים במלתחה, בקופה לא מתחשבים בגילנו המופלג ובפתח לא מאפשרים כניסת בקבוקי מים. מסתבר שמוזיאון השואף ליוקרה חייב להרבות באיסורים.
האביזר המרכזי בחצר הפנימית הוא מזרקה שמזרימה מעלה מטרית מים אדירה ובעזרת הרוח מאלצת עוברים ושבים תמימים להיצמד לדפנות. מהחצר המלבנית הגדולה נפתחות הצידה כניסות לאולמות, כל אחד לתקופה אחרת. העבר נמצא בקומה ראשונה וההווה בקומה שניה.
לכל דבר יש התחלה ויש סוף ומי שמתחיל מוזיאון חייב ברגע מסוים גם לגמור אותו. הכמות והמגוון של מוצגים הם אינטנסיבים להחריד וכבר באולם השלישי מתעוררים בך רגשי אשם וכל מה שראית מתערבב במוחך לעיסה מרקדת חסרת משמעות. יש מוצגי ענק לצד מוצגים קטנים, והאבנים האדירות משדרות רושם מהמם ומטביעות אם אפשר לומר כך את המוצגים הקטנים. העדרים הגדולים של תיירים רועים באולם פסלי הענק ומדלגים מטונג' אחד למישנהו. לדפנות הקירות מוצמדים ארונות של זוטות מינימליסטיות ומורי דרך מפליגים בהסברים תיאורטיים, אבל אתה תופס את העיניים תועות אל הגושים המונומנטלייים. תוסיף על כך את המעבר מאולם למישנהו ומתרבות לאחרת ובסוף היום אתה שואל את עצמך מה אני זוכר מכל זה.
בעיר פאלנקה באזור הררי לח להחריד במרכז חצי האי צמחה במאה השביעית שושלת חדשנית, שהרימה מפעלי בנייה יוצאי דופן גם לחברה מוכת שגעון מבני כחברת המאיה. השושלת המקומית נצמתה כולה, מן הסתם מדימום מסיבי בעקבות תבוסה צבאית ועל כן הוזמנו קרובים רחוקים מעיר אחרת למלוי מקום. כמי שחסר הכשר תורשתי, המלך החדש חש מחויב להוכיח כשירות ואת זאת עשה בעזרת בניה רבתי מדהימה וחדשנית. הוא גם הותיר הרבה יותר כיתובים מכל שושלת אחרת של ערי המאיה.
קברו של המלך פקאל הוא המוזוליאום המרשים ביותר מתקופת המאיה, שנמצא עד כה ואופן גילויו הפך לסיפור מכונן קלאסי של הארכיאולוגיה המקומית. במוזיאון נבנה תעתיק של המבנה (פאלנקה בתחומי גואטמלה ולא נגיע לשם) ואם אין לחם מסתפקים בעוגות.
אחרי שעתיים היינו המומים. נטשנו בלי בושה את המשמרת ויצאנו החוצה לחפש צהריים. זאת אומרת רצינו לצאת החוצה, אבל גם התהליך הזה לא הולך בקלות. הצרה הצרורה של המוזיאון אלה תלמידי בתי"ס, שנשלחים לכאן בסיטונות לחפש שרשים. הם מנפחים את אוכלוסיית המבקרים, נדבקים לארונות מוצגים תוך שרבוט קדחתני במחברותיהם, מתדינים ,מתלחששים, מצחקקים או רודפים הבנים את הבנות או כל פעולה טיפוסית אחרת לבני נוער במצבים חברתיים. טוב, אבל אנחנו הרי היינו בדרכנו החוצה. אלא שכל בן פקועה שכזה נושא עמו תיק שנחוץ להפקיד במלתחה, שבה עובדים רק שני בני אדם וגם הם מקסיקנים. תור ארוך ארוך נמתח עד אמצע האולם וזז בצעדי חידלון ואם נעמוד כמו כולם אנו עתידים לצאת לארוחת ערב ולא צהריים.
אני מקבל את המציאות כמות שהיא ומצטרף לקצה התור, אבל לא אדם כגילה ייכנע ללחץ הקהל. היא מתחילה תור משלה בנקודה אחרת של הדלפק ומנסה ללכוד את תשומת לבו של הפקיד. הבן אדם, חסיד אדוק של הסדר הטוב מתעלם במתכוון מנוכחותה ועל כן היא צפה בהדרגה ימינה וכאשר הוא מפנה את גבו בפעם השלישית היא כבר מוצבת בראש התור של המרובעים. התלמידים המחונכים לא מעיזים לפצות פה ולפקיד הממורמר לא נותר אלא להביע את כעסו במילים, בעת שהוא מוסר לה את התיקים.
עצה ליורשים, אם יש לכם רק יום אחד תתרכזו במוצגים הגדולים ואל תתפתו לגמור את הכל, די באולם אחד, מקסימום שניים. והעיקר, לא להפקיד כלל.