סוף של תקופה

לחזור על זה שוב ושוב.
לחזור על אותה טעות במשך שנתיים.
לחזור על זה בלי שאת יודעת למה, ששום סיבה שאת מספרת לעצמך לא באמת מספקת אותך ואת מבינה שאת משקרת לעצמך במודע.
את תקופה בסיכסוכים עם עצמך ועם כל העולם.
את יודעת שאת טיפשה שאת שוב טועה ושוב טועה ולמרות הכל גם בפעם החמישית והשישית את ממשיכה לטעות.
להגיע למצב משפיל שאת לא מבינה איך הגעת אליו, כל מילה שלו משפיעה לך על המצב רוח, כל חיוך שלו מוריד לך את העצבים ואת מחליטה להעביר במקום לדבר ולהתמודד.
את הופכת להיות הבן אדם שאמרת שאף פעם לא תיהי, עושה מעשים שאף פעם לא חשבת שתעשי והוא פשוט מביא אותך למקום הזה, גורם לך לחשוב שזה בסדר, שהוא מעלייך וההתנהגות שלך מובנת לגמרי ואין בה שום דבר רע.
את שונאת את האופן שבו הוא מתנהג אלייך, פעם הוא מתנהג כאילו את הכי חשובה לו בעולם ובפעם אחרת כאילו את שקופה בשבילו, וגם אחרי כל הרע שאת עוברת בגללו את עדיין אוהבת אותו ואין לך מושג איך זה הגיוני.
לטאטא הכל מתחת לשטיח ולחכות שכל העצבים, הסודות והמתחים שאת שומרת יתפרקו בזמנים הכי לא טובים.
לא לבכות ליד אנשים כי זאת החולשה הכי גדולה שלך ואת לא רוצה שיראו אותך חלשה, את לא רוצה שאנשים שזה לא עניינם ידעו והבכי שלך יספר הכל אז את פשוט ממשיכה לאגור וכשזה מתפרץ אף אחד לא יודע.
את בן אדם חזק שיודע לייעץ לכולם אבל לעצמך את אף פעם לא עוזרת את בוחרת להגיד אני יודעת שזאת לא הדרך הנכונה אבל אני בכל זאת הולכת בדרך הזאת.
את בורחת מהאמת ומשכנעת את עצמך כל פעם מחדש שבפעם הבאה יהיה יותר טוב.
הוא יבין.
הוא ישתפר.
אבל זה לא קורה.
את מסתירה את כל העצב שלך ואת כל הכעסים שבך מאחורי הצחוק והחיוך, מבחוץ את מראה שאין לך שום דאגות, צוחקת ומצחיקה את כולם
אבל מבפנים את כדור שלם של עצבים ורגשות שלא פתרת.
את נותנת כל כך הרבה ומקבלת כל כך מעט למרות שזה לא מגיע לך, את יודעת שזה לא מגיע לך וממשיכה לתת ולתת בתקווה שמתישהו זה יקרה אבל זה לא יקרה ואת צריכה להבין את זה.
את אומרת לעצמך שאת עושה את כל זה כי את באמת אוהבת אותו אבל את צריכה לחשוב אם זה עדיין אהבה כמו פעם או שזה פשוט ההרגל של להרגיש אליו משהו.