הבלתי נמנע

קור. קר לי. גם כשבחוץ 40 מעלות קר לי. קר לי מבפנים. כל נים מינמי ועצם מעצמותי זועקות 'קר!'
אני רוצה משהו שיחמם אותי. אבל אין מה.
קשה לי לנשום. אני מרגישה כאילו סלע ענק מוחץ את ריאותי. הכל משחיר. אני לא רואה יותר. הכל משתתק. אני לא שומעת יותר. הכל מתהפך ומסתובב שנים חולפות בשניה. איבדתי את תחושת הזמן. אני מועדת. לא מסוגלת לשאת את משקל גופי. אני כבר לא שולטת בו. ליבי נדם. הוא לא פועם. אין לי דופק. מוחי כבוי. שום מחשבה ורגש לא חולפים בו.
אבל זה לא אמיתי. הקור הוא רק בפנים. לא באמת קר לי. אני נושמת רגיל באופן סדיר למרות שאני מרגישה את החנק והמחסור באוויר. העיניים שלי עובדות מעולה. אני פשוט לא מעבדת מה אני רואה. האוזניים שלי שומעות. אני רק לא מצליחה לקלוט את הצלילים. העולם ישר. הזמן עובר כרגיל-שניה דקה שעה. גופי חלש אבל אני שולטת בו. עדיין יכולה לשאת את משקלו. אם כי רק בעזרת הקיר. הלב שלי פועם. אני רק לא שומעת את הבובומ המוכר. יש לי דופק. אני פשוט לא מרגישה אותו. המוח שלי עירני. רגש אחד תובע את