גשם הזאבים – פרק 4

*אין לי הרבה זמן בגלל שמחר יש לי מבחן באנגלית. אני לא עברתי על הפרק. אז ברגע שאסיים את המבחן אתקן. אני מצטער/ת על כל הטעויות!*

״אז אתה במסע נקמה?״ אמר קול עמוק וגברי מכיוון המסדרון והדלת.
על הדלת הלבנה נשען בחור בעל שיער שחור קצר ומעט פרוע, עיניו הכחולות הביטו בי במבט קצר רוח ודי זועם.
כל זאב בעל מוח יבין מיד שמולי עומד האלפא, דילן (הערה: לא שמתי לב עד עכשיו שזה דין ולא דילן… סליחה, אם תרצו, אתקן).
״אז הזאב הגדול והרע החליט להופיע…״ חייכתי חיוך נאלץ בעודי מעמיד פנים בטוחות.
״אני מקווה מאוד שכיפה אדומה יודעת שהזאב במצב רוח רע, והוא לא בא בשביל העוגיות.״ הוא מחק את חיוכו והתרומם מן הדלת.
הפנים שעל פני חבריי היו לא מרוצים.
בלה מלמלה ״הו יופי…״ אך דילן התעלם.
הוא לבש חולצת טי-שירט שחורה ומכנסי דגמ״ח.
״אל תדאג, לכיפה אדומה יש רובה.״ עשיתי פנתומימת רובה בידיי ויריתי כדור דמיוני לעברו.
״מצחיק מאוד. יהיה לך מזל אם לא אהרוג אותך עד מחר.״ לא היה שמץ של צחוק בפניו.
הוא בהחלט הפחיד אותי.
בקרב של אחד על אחד, הוא היה מנצח, גם אני חזק מזאבים רגלים.
״אולי לא נהרוג אחד את השני?״ שאלתי.
״מישהו מוכן לקחת עליו אחראיות?״ שאל דילן והביט בסובבים אותו.
״אני הייתי לוקחת, אבל הדרגה שלי לא מאפשרת לי את זה.״ אמרה בלה ובמהירות הבזק ברחה מין החדר בעודה ממלמלת מילות סליחה ותירוצים.
דילן הביט בארטוס בשאלה.
״כן בטח. כאילו שאני אקח אחד מהם.״ הוא ירק ובהה בי בכעס טהור.
״אחד מהם?״ שאלתי.
״אני אקח עליו אחריות.״ אמרה ג׳ו והביטה בי במבט חד שמבהיר היטב שהיא לא צוחקת עליי.
״מה?״ אמר ארטוס בלבול.
״אני חושבת שלא שמעתי טוב.״ מלמלה בלה, שהציצה דרך חריץ בדלת.
״את לא רצינית״ אמר דילן.
״הכי רצינית.״ אמרה ג׳ו. שיערה השחור גלש על כתפה הימנית, ועיניה החומות-סוערות הביטו בדילן בשיא הרצינות.
הוא פלט נהמה ונאנח.
הבחור לא היה מרוצה בכלל.
״בסדר גמור.״ הוא אמר. ״אבל אני מזהיר אותך פרחח, אם תגי באחד מחברי הלהקה לרע, או תעשה משהו שיגרום לי רק להתחיל לחשוד שאתה מתכנן משהו נגדנו, אתה מת.
הוא יהיה אומגה.״ אמר דילן בתיעוב ויצא מהחדר בכעס.
הוא טרק את הדלת כל כך חזק שהחלון ליד המיטה של בלה נסדק.
בלה קפצה לעבר החלון.
״נו באמת דילן!״ היא צעקה לעבר המסדרון.
״אתה חייב לי!״
״שיהיה!״ קולו נשמע.
״איידן?״ אמרה ג׳ו.
הבטתי לעברה במבט מאושר.
״תמחק את החיוך, ממחר אתה בא ללמוד, אתה מאחר – אתה סובל, ומהיום והלאה, אל תפתח קרבות.״ נימת הדיבור שלה הבהירה שאם חיי חשובים לי, אפעל על פי ההוראות.
״הורסי שמחות.״ מלמלתי וארטוס נהם.
״אחותך מחכה לך בחוץ.״ אמר ארטוס ויצא.
״הו נהדר.״ מלמלתי.

״אתה חיי!״ סקיילר קפצה עליי.
״אי אפשר להרוג אותי בכזאת קלות.״ גיכחתי.
״כשראיתי את דילן יוצא…״ עיניה הוצפו בדמעות. ״איך… איך בדיוק שרדת?״
״ג׳ו לקחה עליי אחריות.״
״היא מה?!״ סקיילר צרחה. כמה אנשים ברחוב בהו בה.
״סקיילר!״ נהמתי לעברה והכנסתי את ידיי אל כיסי מכנסי.
״סליחה״ היא מלמלה ובהתה בנקודה מסוימת.
״מה ג׳ו אמרה?״ סקיילר הנמיכה את קולה, למרות שזאב היה יכול לשמוע זאת בבירור.
״היא אמרה לי לבוא ללימודים מחר.״ אמרתי בנימה מורגזת. לא אהבתי ללמוד, אנחנו זאבים.
כל מה שאנחנו אמורים לדעת זה לצוד, להלחם, ועוד דברים שזאבים עושים. בוודאי שלא לדעת חשבון או מדעים.
בכללי, בני אדם מטופשים לפי דעתי.
אלוהים לא קיים, ואם הוא כן קיים, אז הוא האל הכי גרוע. זה לא כאילו הוא בא ועוזר לבני האנוש המסכנים.
עד שכבר הצלחתי לנהל שיחה שלמה עם עצמי הגענו לדירה.
״אני אוודה שעד מחר תהיה תלמיד. נצטרך לקחת מחברות… וספרים…״ היא מלמלה.
״כן, כן.״ מלמלתי ונפלתי על הספה.
״איידן!״ סקיילר צעקה לעברי.
״כן?״
״הלקוח שלך מחכה.״
״מה?״
״אתה מאלף כלבים.״
״מה?!״
״קום כבר!״
״ממתי אני מאלף כלבים?!״
״מלפני עשרים דקות.״
״אני לא הולך ללמד כלבים!״
״איידן… אני דלתא, זו פקודה. צא החוצה ותאלף את הכלב הזה.״
״בסדר!״ נאנחתי. ״מה הכתובת?״
״רחוב מייפל, הבית העשרים ושתיים.״
״סבבה.״
״יש לך חמש דקות.״
״את צוחקת… זה שלושים רחובות מכאן!״
״אז כדי שתמהר.״ היא גיכחה.
״אני אהרוג אותך אחר כך.״ נהמתי ויצאתי מהדירה.