האם אני רעה? – פרק 11: פרידה

פקחתי את עיניי.
בפניי התגלה צבע לבן מסנוור ודוחה, לא משנה לאיזה כיוון הסתכלתי, ראיתי רק לבן.
בהתחלה חשבתי שאולי אני כבר בגן עדן, אך הריח המר של תרופות וצעדים לא ברורים, סתרו כל אפשרות כזו.
זה הוא היה בית-חולים, ללא ספק.
הרגשתי את הכאבים, הם ריסקו את גבי, תהיתי לעצמי אם יש לי עצמות שבורות בפנים, וכמה.
בנוסף לכך המוח שלי רטט כמו מכשיר סלולרי, בקושי יכולתי להתרכז בנקודה אחת.
"התעוררת.." שמעתי קול חלש מצידי הימני. קולו של מקס.
"מה קרה?" שאלתי, והתחלתי להרגיש את הכאב בשפה. נגעתי בה. היא הייתה שרוטה ויכולתי עוד להרגיש טעם של דם מלוח ברגע שנגעתי בה בלשוני.
"התנגשנו בעץ" ענה וזרקתי את ראשי בכבדות על הכרית. נזכרתי בויכוח איתו.
הופתעתי מכך שהוא היה רגוע, מעניין אם זה כי אנחנו בבית החולים, או כי הוא באמת מרגיש אשם על מה שקרה.
האפשרות הראשונה נראית לי הגיונית יותר.
בחנתי אותו, הוא נראה היה מאוד רגוע, מעט מבויש מכך שהסובבים בחדר נעצו בנו מבטים, והכי, הכי מרגיז: הוא היה שלם לגמרי. אף לא פצע אחד, אפילו לא שריטה, פשוט מבריק!
"אז מה מצבי?" גיחכתי.
"צלע אחת שבורה….סדק במוח-…." , "סדק?!" קטעתי אותו מזועזעת ממה ששמעתי.
"אני צוחק, בסך הכול צלע שבורה וזעזוע מוח" ענה בפשטות. ובכן בעיניי הוא לא היה במצב של לצחוק עכשיו.
"אתה לא רוצה להגיד לי משהו?" שאלתי. רציתי שיאמר שהוא מצטער.
"הריח פה דוחה" ענה. נרתעתי עד כמה שהוא מעצבן, ואפילו לא יכולתי לזוז בכדי להרביץ לו.
"עכשיו בואי נהיה רציניים…." אמר לפתע , "אני הגזמתי עם ההתנהגות שלי….אבל את אמורה להבין אותי, כעסתי כי הרגו לי….כי הרגו את היילי…." הוא התקשה לומר 'חברה',
"…ולא היית אמורה לספוג את כל החבלות האלה…" חשבתי שאני הוזה לרגע.
"לפחות אני מודה לך על זה שהבאת אותי לבית החולים" מלמלתי, באמת התכוונתי לכך.
"מה נעשה עכשיו?….אני אצטרך לשכב פה כמה זמן ולהסתובב בכיסא גלגלים, עד שהצלע תהיה בסדר" גיחכתי, אפילו את זה כאב לי לעשות.
"התוכנית מאוד ברורה לשנינו…" החל לומר ונעצר לנעוץ את מבטו בידיו, "את מאוד רוצה הביתה, ואני חייב לברוח…אין פה כבר אפילו על מה להתווכח" אמר. לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר, למה הוא התכוון בדיוק?
"אני לא-…" , " אני חייב לעשות שיחה….אחזור עוד כמה דקות" אמר ויצא מהחדר.
ברגע שאמר "שיחה" , נזכרתי כי המספר של סטיבן היה קבור אצלי בחזייה. מיהרתי לבדוק אם עדיין היה שם,
נבהלתי ברגע ששמתי לב כי הוא לא. אני רק מקווה שהוא לא אצל מקס, אחרת מי יודע במי הוא ירצה להתנקם על כך שרודפת אחריו עכשיו כנופייה של מטורפים.
לאחר כעשר דקות, הוא חזר ובידו בקבוק מים.
"הבאתי לך לשתות" אמר והושיט לי את הבקבוק. לקחתי אותו מידיו בהיסוס קל.
"מה פשר כל הנחמדות הזאת?" הרמתי גבה,לא התאים לו, "יש בזה רעל?" התפרצתי בפרנואידיות ובחנתי את הבקבוק.
"אני יכול להחזיר את זה לקיוסק אם לא נאה לך -…" , "לא, זה בסדר….תודה" קטעתי אותו במהירות.
למה הוא חייב להגיב ככה אחרי כל שאלה שלי.
"קחי!" הוא זרק לי את החבילה. אותה החבילה שקיבל מהדוד שלו.
"מה אני אמורה לעשות אם זה?" הוא נהיה מוזר כל כך, לרגע כבר התחלתי לחשוב, כי אולי בכל זאת הוא קיבל טראומה כלשהי מהתאונה.
"תעשי עם זה מה שבאלך…אני לא מתכוון לבצע את הבקשה שלהם" ענה בפשטות ומיהר להסית את מבטו לכיוון החלון.
"באמת?" הופתעתי. הוא הנהן כתגובה לשאלתי.
"אז אני יכולה לעשות אם זה מה שבאלי?" הסתכלתי עליו , לא מורידה את עיניי ממנו, רציתי להבחין אם יש לו חרטה כלשהי על בחירתו.
"כל עוד לא תנדנדי לי על זה" אמר ונאנח על גב הכיסא.
הוצאתי את התמונות מהחבילה והתחלתי לקרוע אותן לגזרים, חתיכות, חתיכות החלו ליפול מדי פעם מידיי מרוב הכמות העצומה שהצטברה לי בידיים. בזמן שעשיתי זאת, מקס לא הביט במעשיי אפילו פעם אחת.
"אפשר להיכנס?" נשמע קול יחסית מוכר והרמתי את עיניי אל עבר פתח הכניסה לחדר. התמונה פשוט דרשה ממני לשפשף את עיניי.
בכניסה עמד סטיבן בכבודו ובעצמו כשחיוך לפניו. הבעת פניי הפכה אוטומטית לשמחה יותר.
מקס גלגל את עיניו.
"איך ידעת שאני כאן?" שאלתי בתמימות, למרות שידעתי שהדרך היחידה שלו לדעת היה איפה אני, הייתה דרך מקס.
"נודע לי" הוא ניגש אליי.
"עכשיו תיקח את עצמך החוצה ותחזור עוד עשר דקות" פנה אליו מקס בנימת כעס, אפילו בתוקפנות קלה.
פחדתי שייווצר עכשיו מצב לא נעים ומקס ימצא דרך כלשהי לפגוע בסטיבן.
"מקס…לא עכשיו" לחשתי לו, מתחננת.
"אל תתערבי" טוב ,הינה טעיתי, הוא ממשיך להיות ממזר כמו שהיה.
"אני אחזור עוד עשר דקות" אמר סטיבן לאחר פגישת מבטים שלו עם מקס.
"אתה מצאת את הפתק , נכון?" שאלתי.
"ובכן, היה קשה להתעלם ממנו כשהוא היה בחזייה שלך…" גיחך וסומק כיסה במהרה את לחיי, הייתי נבוכה כל כך, "בפעם הבאה תחביאי בתחתונים" הוסיף.
השתתקנו. אני חיכיתי לרגע שבו ידבר, כי לי אישית לא נשארו מילים בפה, רציתי רק שיסביר מדוע הזמין את סטיבן ולמה רק עוד עשר דקות הוא יוכל להיכנס לדבר איתי.
"מאז שנפגשנו במכונית…." פלט. הקשבתי בצומת לב.
"מאז שנפגשנו….היית ממש קוץ בתחת, לא הפסקת לנדנד לי ולהתלונן על כל דבר…" הוא גיחך תוך כדי הדיבור.
למה הוא החל לדבר איתי על זה?
לבי החל לפעום בחוזקה ולא הבנתי את תחושת הפרפרים בבטן באותו הרגע.
"אל תלך איתי סחור, סחור מקס, מה הפואנטה שלך?" עצרתי אותו, לא מוכנה לעוד תעלומות וחידות.
"אני מסכם את הדרך שלי איתך" ענה באדישות.
"למה?" גיחכתי.
"כי היא נגמרת ברגע זה ממש" עיניי כמעט ויצאו מחוריהן, מה זאת אומרת נגמרת עכשיו? למה?
הוא מנסה לאבוד עליי?!
"מה?" פלטתי צחוק לא נורמאלי מפי, "למה?" התפרצתי.
הוא קם מכיסאו.
"את רוצה הביתה, אז הינה עכשיו אני נותן לך את ההזדמנות הזאת, הזמנתי את העלוב נפש הזה שאני מת להרוג, רק בכדי שייקח אותך הביתה" הסביר, "אני לא טיפוס של מקום אחד, אני נודד ממקום למקום…הרוב כי אין לי דירה, אבל עכשיו זה קשור בבריחה" הוא ניגש אל החלון והביט החוצה. חושך החל להשתלט על אור השמש, השמש שקעה.
"אני תמיד הייתי מעוצבן ממך, אפילו עכשיו קצת….אבל את באמת בחורה חזקה, יודעת לעמוד על העקרונות שלך, את לא נוסגת לאחור….ויחסית להתנהגות שלך את מאוד אמיצה ויודעת להקשיב…" אמר בעודו מחייך חיוך קלוש בקצה שפתיו. שתקתי, הייתי בהלם, לא מאיך שסיפר את הדברים, אלא מכך שפה בעצם אנחנו נפרדים.
לא יהיה יותר מרדפים, פריצה לבתים זרים, בלי רצח, בלי כוח, בלי איומים, בלי ההתנהגות הקשה שלו.
למה לא יכולתי לשמוח? רציתי לבכות, אך כבר לא הייתי בטוחה שזה היה מרוב שמחה.
"מה שדפוק בך…זה שאת נפתחת מהר לאנשים, אסור לך לעשות זאת…"
"מנסה ללמד אותי שיעור לחיים?" גיחכתי בכבדות רבה.
"את במלא לא תקשיבי…." מלמל וחזר לעמוד לצידה הימני של המיטה שלי.
"אני חושבת שכנראה אתגעגע להתנהגות הנוקשה שלך" אמרתי והוא לא הגיב.
"אני לא מתכוון להיפתח פה עכשיו ולהגיד שהיה לי כיף איתך ושאני עצוב שזה נגמר, כי אני לא….אני שמח שאני חוזר להיות לבד מבלי לגרור אחרי עוד אנשים, גם את צריכה להיות שמחה שה-'עוול' נפל מכתפייך" אמר.
לקחתי נשימה עמוקה.
"…אבל אני כן אגיד שאת צריכה להיזהר ממה שאת מספרת לסטיבן…" הוא התכופף אל אוזני , "…תזכרי שהוא בן אדם ותזכרי מה אמרתי לך על בני האדם…" לחש. לא ידעתי אם לגלגל את עיניי או לא.
"תודה על הזמן שלך, היה נחמד להעביר אותו עם העצבים שלך, נסיכה" הוא נשק למצחי ויצא מהר מהחדר, כך שאפילו לא הספקתי להגיב, ולקלוט מה קרה הרגע. הוא בכל זאת החליט לנסות להגיד את המשפט האחרון בנימה מעצבנת, אבל הנשיקה? הוא בקושי הסכים לגעת בי באצבע לפני התאונה!
הייתי בהלם, אפילו יותר מזה. הכול באמת נגמר.
אני אחזור לסן פרנסיסקו ואני לא אראה אותו יותר. אני אחזור אל האחים שלי, לבית הספר שלי,
לחיים הרגילים. אני לא אהיה תלויה באף אחד.
אני מפחדת.

# # # #

הוא יצא מהחדר ושלח מבט ארוך אל סטיבן, מבט מלא תיעוב. סטיבן לא טרח להסתכל עליו אפילו, בכוונה, הוא לא רצה לבזבז עליו את זמנו.
לאחר שניות בודדות, מקס יצא מבית החולים והתיישב במכונית האדומה "שלו" . היא הייתה חצי מרוסקת, אך העיקר שנסעה.
הוא הדליק סיגריה, לחץ על דוושת הגז, והתרחק רחוק מהבית חולים, רחוק מהמקום. כמה שיותר מהר להתרחק מהעיר, ולנסות לשכוח את אן, כאילו הייתה עוד קורבן.