סהרור

יש ימים כאלה, זמנים כאלה, שעות כאלה, שמרגישים… ריק. מרגישים נשמה אבודה. מסתובבים, בוהים, מסתובבים, נופלים. מנסים לדחוף משהו. להוכיח שהוא אמיתי. שהוא ייפול ויישבר. הוא דוחף חזרה. אשליה עקשנית. ומעין תסכול, שלא מצליח לפרוץ את חומת האיבוד. אותו טשטוש קהה שפתאום משתלט. התחושה שאין שום דבר לעשות. אין שום דבר למצא. אין שום דבר לשנות. אין שום דבר. אין שום. וכנראה שבגלל זה גם אין טעם. ללכת, ללכת, לסוב על עקביי, לשוב וללכת. נדידה שלא נגמרת. כי לא, כאן לא עפים דרומה. רק נודדים, ונודדים רק. שוא לשוא, ואין חדש מתחת לפני המים. עננים קטנים בשולי התודעה, ואגדות שמרחפות ומנסות להגיע. אותה שריטה עקשנית וכואבת, וטיפות כאלה, שזולגות, זולגות. וחובה לבעוט את זה החוצה וזו עלייה וקוץ בה. מין קוץ כזה, שזולג, זולג. ולמה זה ככה, ולמה כל זה. רפיסת כחות, וקדרות שעוטפת. ותהיות חולפות, חסרות תחושה, זולגות, זולגות.
ופתאום להתעורר, לעולם אפור, שקט, מדוייק ממש. הכל כבד, ופועם. ועדיין בוהים, עיניים מאדימות ונזכרות לנוע. וגם כאן הכל אטי, והכל זולג, זולג. אבל פה יש אורות מהבהבים, וצלילים של נחל. ואולי נלך לישון, והכל יחזור לקדמותו.