פאנפיק למפוצלים(המשך לנאמנים)-פרק 1

העיר נראתה בדיוק כמו תמיד או לפחות התמיד שאני זוכרת.
הומה אדם, עשרות מכוניות בכבישים מחכים לרמזור האדום שייתחלף וצופרים בקול גדול.
כמו תמיד אני מרגישה כל כך קטנה ולא שייכת למקום הענקי הזה שבו אנשים עוברים על פניי כאילו אני כלום.
התקדמתי ברחוב במהירות מחכה לרגע שאני יגיע למקום השקט שלי.
הרעש אט אט נעלם וכול מה שנשאר היה רעש פסיעותיי.
התחלתי לרוץ כי הרגשתי משוחררת מבלי כל האנשים שהיו מסביבי.
הגעתי לשביל הארוך והמוכר עד כאב.
עצים עבים ובעליי עלים ירוקים הסתירו את רוב הדרך ובגלל זה רוב האנשים לא מגיעים לשם בכלל חוץ ממני.
עברתי במהירות בין העצים נתקעת מדיי פעם בעליהם,בהחלט גבהתי מהפעם האחרונה שהייתי פה.
ולבסןף העצים הלכו ופחתו ואני הגעתי למקום היחיד ששום אדם לא ייעלה בדעתו לחפש אותי בו.
מסילות הרכבת הישנות.
התיישבתי לידם והחלתי לאסוף חול ביידיי מהרהרת בחיי.
לפני כשלוש שנים נמצאתי במקום הזה ממש.
חופריי מנהרות מצאו אותי עם פציעות קשות מאוד מירי, הם לקחו אותי לבית החולים ושם טיפלו בפציעותיי במסירות רבה.
בתוך גופי נמצאו שניי כדורים מאקדח.
לא ידעתי במה הסתבכתי בכך שנורתי או מה עשיתי לפניי או היכן גרתי.
לא זכרתי או ידעתי כלום רק ריקנות רבה.
הרבה אנשים ניסו להחזיר את זיכרוני אך לשב.
הדבר היחיד שזכרתי זה הוא שמי הפרטי ודברים בסייסים כמו לדבר ללכת לכתוב ולקרוא.
משפחה חביבה בשם קונרד אימצה אותי אליהן ונתנה לי את שם משפחתם.
עכשיו שמי הוא ביאטריס קונרד,אני בת תשע עשרה מפלורידה.
פעם צבע שיערי היה בלונדיני אבל לא יכולתי לסבול את דמותי שאני לא יודעת מי הייתי,וכך התחלתי לצבוע את שיערי לשחור פחם וכבר לא זיהו אותי,הדבר היחיד שנשאר בי אותו הדבר היה עיניי האפורות.
במשך הרבה זמן ניסיתי להיזכר במשפחתי האמיתית אבל הדבר היחיד שהתגלה לי זה חושך שבתוך ראשי מעין קיר שמפריד ביני לבין כל הזיכרונות שלי.
אבל לא משנה מה ניסיתי בניסיון לשבור את הקיר הזה,הקיר עדיין נשאר.
ניסיתי להמשיך בחיי בלי זיכרונותיי והצלחתי.
ובכל הזמן הזה אני רק מגלה דברים חדשים על חיי,
גיליתי שיש לי ידיים ורגליים זריזות ושאני רצה מהר יותר מכול מי שאני מכירה.
גיליתי ש….
רחש קטע את הירוריי.
סובבתי את ראשי במהירות.
המקום היה ריק כנראה זה רק עץ שהתכחכח בעץ אחר.
לאחר כמה זמן התחיל להחשיך וידעתי שאני כבר צריכה לחזור הביתה לפניי שיחפשו אותי.
התרוממתי באיטיות מנגבת את ידיי מהחול שנדבק אליהם.
והתקדמתי אל סבך העצים.
לפתע הרגשתי משהו קר נלפת לרקת ראשי.
ויד שנכרכת סביב שפתיי בגסות מונעת ממני להוציא שום הגה.
עיניי נפערו בפחד שראו את הרובה המוצמד אל ראשי.
"אל תזוזי,ואני לא ייפגע בך." זה היה קול של אשה צעירה.
ישר ביאנסטינקט נתתי לה מכה חזקה עם מרפקי בבטנה והיא התקפלה.
הפכתי אותנו ולקחתי את האקדח מידה מצמידה אותו אל רקתה.
עינייה היו חומות ושיערה היה חום היא הייתה גבוהה יותר ממנה ולבושה כולה שחורים, היא נראית פחות או יותר בגילי.
שראתה אותי עינייה נפערו בתהדמה.
"טריס.." אמרה בקול חסר אמונה והשם הזה נשמע לי כל כך זר.
"זה לא יכול להיות," אמרה בתהדמה ובעינייה נוצצות הדמעות.
"את מתת… אני ראיתי את הגופה שלך,ראיתי איך ששרפו אותך." אמרה ממלמלת את המילים שלא נותנות לי שום משמעות.
"אני לא מכירה אותך." אמרתי בקול קר מסווה את הבעת הפנים המפוחדת שלי לפרצוף מאיים שלא חושף שום רגש.
"אני לא יודעת מי זאת טריס אבל מה שאני יודעת…."
אמרתי מרגישה נינוחה אם האקדח ביד כאילו שזה דבר רגיל אצלי להחזיק אקדח.
ושיחררתי את ניצרתו,וראיתי אותה עדיין עומדת במקומה לא מפחדת,רק מסתכלת עליי בתהדמה.
"שאם עכשיו לא תגידי לי מי את ומאיפה את אני יירה בך ללא היסוס." המשכתי את דבריי בקול הכי משכנע שיכולתי לאמץ.
"סרום הזיכרון המחורבן הזה" שמעתי אותה ממלמלת.
"מה?" שאלתי אותה לא מבינה.
היא אמרה:"אין צורך באקדח אני ייספר לך כל מה שתרצי לדעת, טריס." היא חייכה חיוך קטן ואני הורדתי את האקדח מרקתה אבל משאירה אותו עדיין דרוך בידיי לכל מקרה שלא יבוא.
"ביאטריס." אמרתי ממהרת לתקן אותה.
חיוכה גדל עכשיו יותר.
"ביאטריס,עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו לאחרונה, הרבה דברים השתנו אפילו בך אבל אנחנו צריכות ללכת לפני שכולם יבואו." אמרה לי.
"כולם?" שאלה אותי.
"כולם," אמרה בהסכמה
"והם יגיבו באופן יותר רגשני ממני אם הם ייראו אותך,אם הוא ייראה אותך." אמרה מטלטלת בראשה בייאוש.
"עד שהוא הצליח להתגבר מאבלו עלייך את חזרת, כנראה שכולם צדקו את באמת היית ונשארת בלתי מנוצחת." אמרה בעיקר לעצמה מאשר לי.
"מי זה הוא?" שאלתי אותו מבולבלת מכול הסיטואציה הזאת ומרגישה את הריקנות שבבטני מתעצמת.
היא פצעה את פיה אך קול הצעדים קטע את דברייה.
"אני יגיד לך אבל הוא חא מוכן לראות אותך עכשיו זה יישבור אותו ואני לא מוכנה שיישבר שנית לאחד החברים הכי טובים שלי הלב." אמרה לי במהירות והחלה להתקדם ואני הלכתי מאחורייה שאקדחה תחוב בחגורת מכנסיי.
מעולם לא ידעתי שהמפגש אם הבחורה הזאת יטלטל את חיי מן הקצה אל הקצה.