תגובות! דירוגים! שאלות! תשובות! בעיות! קדימה!!

האהבה שלך אלי היא הבל הבלים.

16/09/2015 1813 צפיות תגובה אחת
תגובות! דירוגים! שאלות! תשובות! בעיות! קדימה!!

נקודת מבט סיוון-

אני מדפדפת בהודעות בואצאפ, הוא לא שלח הודעה.

נראה לאחרונה ב 14:30

בדיוק לפני דקה, למה הוא לא כותב לי?

לעזאזל. אני חברה שלך. תכתוב לי משהו.

אהובי היחידי-

-'אהובי, אלירן. מתי אתה חוזר?' 14:31

ההודעה נקראה, הוא לא עונה.

-'אלירן?' 14:32

'סיוון, בבקשה אל תקראי לי אהובי. אני כבר אמרתי לך.. אני לא יודע לאן הקשר הזה מוביל אותנו..' 14:34

-'אלירן אל תהרוס את מה שיש בנינו!' 14:35

'נשאר כמו פעם, ידידים טובים. אני מצטער סיוון, זאת לא את- זה אני. משהו דפוק בי.' 14:37

-'די להגיד את זה! מתי אתה חוזר?' 14:37

'מחר.' 14:38

-'אני מחכה לך בבית שלי.' 14:38

'די, חיים שלי. זה לא עושה טוב לשנינו.' 14:39

-'להתראות אלירן, נתראה מחר אצלי.' 14:39

היום עבר, התעוררתי לבוקר חדש בבית,
נשארתי בבית, לא הולכת לצבא.
אני מחכה לאלירן.

אל: אהובי היחידי.

-'מתי אתה מגיע היום?' 18:23

'אני לא אגיע היום, מצטער.' 18:26

-'למה לא?' 18:26

'אני חוזר מאוחר. אני ישר הולך לישון' 18:51

-'אז אני אבוא אליך.' 18:52

'איך תבואי? אין לך רישיון..' 18:59

-'אני אבוא באוטובוס, מה זה משנה?' 19:00

'לא. איך תחזרי?' 19:19

-'אני אשאר אצלך..' 19:19

'לא, סיוון. אני לא חושב שזה טוב לשנינו.' 19:50

-'אז אני אחזור באוטובוס האחרון של 11' 19:50

'לא. אני לא חושב שנוכל להיפגש..' 20:00

-'מתי אראה אותך?' 20:01

ההודעה נקראה, הוא התעלם…..

התקשרתי אל חברה שלי, החברה היחידה שלי חוץ מאלירן.

-"אפרת, אני חייבת לצאת היום.." יבבתי בבכי
"נצא, רוצה למועדון החדש שפתחו?" שאלה מיד
-"כן, בבקשה.." ניגבתי את דמעותי וניסיתי לנשום.
"תתארגני, ניפגש שם?" שאלה.
-"כן, אני מתארגנת." נשמתי בהקלה ,

אף פעם לא הייתי ידועה כאחת עם חברים טובים, הכרתי את אפרת בצבא , גם את אלירן.

הבטתי בתקרה ונאנחתי, אלירן לא רוצה להיפגש איתי כי אני לא ממעמד נחשב?
מאז שאני זוכרת את עצמי, גדלתי בפנימיות ומשפחות אומנה. .
מעולם לא סמכתי על אף אחד, ידעתי שהם ינטשו אוצי בסופו של דבר..
כמו ההורים שלי, אם אפשר לקרוא להם ככה למרות שהם לא גידלו אותי.
האומנת שלי סיפרה לי שהושארתי ליד דלת הפנימיה עם פתק על חולצתי עם תאריך לידתי ושמי, סיוון.

'היית בת שנתיים, קצת פחות כשהושארת ליד הדלת מחוץ לפנימיה. ירד גשם זלעפות, עמדת שם עם אוברול כחול קצר.
מיד אספתי אותך לחיקי, לא ידעתי כיצד הגעת אל הדלת בקור הזה לבד.
כמובן שלא היה מקום לספק… ידעתי מיד מה כל הסיפור, היית כל כך יפה וקטנה. חייכת אלי מבעד לעינייך החומות המזוגגות בדמעות.' סיפרה לי האומנת כשהתחלתי להבין על העולם האכזר הזה.

הבטתי על השעון והתחלתי להתארגן, לעזאזל עם החיים הדפוקים האלה.
עד שחשבתי שהכל הסתדר, שאני הכרתי את הגבר שלי, את אלירן.
שסוף סוף הוציא אותי מהבדידות שלי בתוך הבית הקר עם השותפה הזקנה שלי.
אמת, היא זקנה. בת 80 שחיפשה להשכיר חלק בבית שלה למישהו.
כמובן שנותרתי בלי אופציות אחרות של מקומות לגור בהם, אז התפשרתי על הדירה . כמובן שאני נלחמת כל יום על התשלום של החדר הקטן, על המצרכים של האוכל, על מים, חשמל.

נאנחתי בשקט והתלבשתי בבגדים, יוצאת אל הרחוב לתפוס מונית אל האזור שקבענו, בהתחשב שהתמסמסתי עם הזמן ועכשיו כבר אחת-עשרה בלילה.

אלירן בא ממשפחה אמידה, הוא לא צריך לדאוג לכל הדברים מסביב. זה היופי במשפחה .
בבסיס התחברתי אל חיילת בודדה, כלומר קצת בודדה.
המשפחה שלה גרה בניו-יורק. הם באים לכאן כל חג וחוגגים ביחד.
אני לא חוגגת חגים, לרוב אני עובדת בתחנת דלק באזור, או סוגרת שבת, או יושבת בחוסר מעש בחדרי.

פעם אחת הוזמנתי לחג אצל אלירן אחרי שהתחננתי אליו לבוא. בחיים האלה הבנתי שאם תתבייש- תתייבש.
אז בהתחלה רמזתי,

'מה אתה עושה בחג?' הרי זה ראש השנה, ה-חג של ישראל.
'עם המשפחה, רגיל.' מלמל ונשק לצווארי בזמן שראינו סרט.
'זה לא רגיל..' צחקתי, 'משפחה זה לא דבר רגיל מבחינתי.'
הוא שתק, מתעמק בסרט.
אנחנו ביחד כבר חצי שנה, אני מאוהבת מעל הגג באלירן. הוא הדבר הכי מושלם שקיים.
'אני לא עושה כלום בחג הזה, אם אתה מתכנן משהו.' חייכתי חיוך קטן, מאיפה כל האומץ הזה?
'לעשות מה?' שאל ללא הבנה
'לא יודעת, משהו ביחד. אני לא עובדת מחר.' צחקתי
'אה..' מלמל בחוסר נוחות ולא הסית את עיניו לשניה מהמסך של הטלוויזיה הבינונית שהשגתי לדירתי הקטנה, חדר מרווח שיש בו גם מיטה לשינה, גם מטבח, גם ארון בגדים ומקלחת ושירותים. המקום הכי טוב שיכולתי להשיג.
כמובן שזה קטן ברמות נוראיות, אך זה טוב לי.

הנושא חלף באוויר והמבוכה שהייתה נגמרה, הרי הוא לא זוכר מה אמרתי לפני דקה.
הוא הביט בפניי וחייך, מנשק את שפתיי ועולה מעל גופי. כולא את נשמתי בנשמתו.
סוחף אותי לעולם מלא בטוב, מלא בו.
מלא באהבה שלא חשבתי שארגיש,
מלא באהבה שלא חשתי מעולם בעבר.
אותה ילדה קטנה בת שנתיים עם אוברול כחול קצר שהושארה בגשם זלעפות מחוץ לבית אומנה,
אותה ילדה שלא ידעה כלום מעצמה עכשיו מנסה להגשים את עצמה ולקבל אהבה מאיש חשוב לליבה.

הבטתי בפניו, הוא נשק קלות לאפי ונשם.
השמיכה חיממה את גופינו הערומים ונתנה תחושה של שוויון.
אין לו את הבגדים היקרים שיערערו את בטחוני מול בגדיי האופנתיים שרק נראים יקרים.
'אני יכולה לבקש ממך שתשאר איתי מחר?' נשכתי את שפתי התחתונה. הוא הביט בי ללא הבנה
'להישאר?' חייך חיוך מוזר
'כן, תחגוג איתי את החג. חשבתי שנחגוג שנינו בתור זוג.' צחקתי מטיפשותי.
'אני חוגג עם המשפחה, הם לא יתנו לי בחיים להבריז..' אמר בפרצוף רציני ונשק לשפתיי, מנסה להסית את מחשבותי ולהשכיב אותי לסיבוב נוסף.
שולח את ידיו אל השד הימני שלי ולוחץ אותו בהערכה, נרתעת אחורה ממגעו.
'אז אני אבוא.' אמרתי ללא בושה, מזיזה את ידו מחיקי ועוטפת את גופי בשמיכה החמה.
'לא כדאי לך, המשפחה שלי נוראית..' אמר במבוכה.
'לפחות יש לך משפחה.' חייכתי חיוך שבור.
'מאמי שלי, חג אחר נעשה ביחד. אני צריך להודיע להם מראש שאני בא עם מישהי.. זה-זה לא פשוט. את לא תאהבי אותם.' התחמק מההערה שלי.
'אוקי..' מלמלתי בהבנה, מחייכת חיוך קטן.
אז אני יכולה לקבוע לי למחר עבודה , מה חשבתי לעצמי בכלל?
'לא הזמינו אותך לחג אנשים אחרים? חברים?' שאל בדאגה.
הדמעות עמדו בגרוני.
אך ידעתי להסוות אותם.
ציחקקתי בקולניות ומיד קבעתי 'אני לא חוגגת.'
כמובן שאני לא חוגגת כי לא הוזמנתי.
האומנת שלי עד גיל 11 שכחה ממני, הקשר נעלם בין שתינו.
ומגיל 11 עד 18 הייתי בפנימיה רגילה, לא קיבלתי יחס מיוחד או שונה מבעלי הפנימיה.
לא חגגנו חגים שם, רק מי שיצא אל המשפחה חגג. מי שנשאר בפנימיה עשה ארוחת ערב שנקראה ארוחת חג.

לא נשארתי בקשר עם אף אחד, זו טעות לעשות דבר כזה. עכשיו נותרתי בודדה.
'אני מצטער.' מלמל
'זה בסדר! אני כנראה עובדת מחר, עוד לא החזרתי תשובה.' ציחקקתי במבוכה
'אני אבוא לעבודה לך כשתסיימי משמרת.' ענה
'אני מסיימת ב6 בבוקר. תצא עם חברים.' צחקתי
'אני אדבר איתך.' נשק למצחי והתלבש בבגדיו, נעלם מביתי.

כמובן יום למחורת, ערב חג, הלכתי למשמרת מהשעה 20:00 בערב עד 6:00 בבוקר.

הבטתי בשעוני, שעה ורבע עברו מתחילת המשמרת.
היה הרבה תנועה בכבישים.
בזמן שהיה ריק, ישבתי לדפדף בפייסבוק.
הודעה הגיעה אלי מאלירן;

'איך החג? שלי סיוט. מזל שלא באת.' 21:39

בטח מזל שלא באתי, לא הזמנת אותי.

-'בסדר.. הרבה אנשים צריכים עזרה בלתדלק..' 21:48

'שיהיה לך חג שמח, בייבי.' 22:00

-'חג שמח, אהובי. מי יתן ונחגוג ביחד את החג הבא,
סוכות נהיה ביחד? אני יוצאת הביתה.' 22:21

'אני לא יודע, תלוי אם אני לא סוגר. אני אמור לחגוג עם סבתא וסבא שלי אז לא בטוח..' 22:35

-'אני אבוא אז, אם בא לך כמובן..' 22:39

'נראה בייבי..' 22:45

הבנתי, אני לא מוזמנת.
למה אני ממשיכה לעשות לעצמי בושות?

-'לא בא לי על חגים בכלל.. מתי אני רואה אותך?' 22:46

'אני לא יודע, אני יוצא עם חברים עוד מעט..' 22:59

-'תהנה גם בשבילי.' 23:15

השעות עברו לאט, ככל שהשעה נהייתה מאוחרת יותר, כך היה לי קר יותר.
לעזאזל. איך שכחתי להביא ג'קט?

"כמה זמן!" שאלה אפרת, מעוררת אותי מכל המחשבות שלי על העבר.
"אלירן אמר שהוא לא יודע לאיפה נמשיך מכאן." נאנחתי בתסכול.
"זה בטח אבא שלו. אמרתי לך להתרחק מאלירן, לא הקשבת לי." נזפה בי
"אבל אני אוהבת אותו.." יבבתי בבכי
"ההורים שלו לא אוהבים אנשים שלא מהמעמד שלהם, מצטערת, את בכלל לא במעמד שלו. את בסך הכל חיילת בודדה בלי גרוש, בלי משענת מאחורה, משפחה. הם בחיים לא יסכימו לקבל אותך אליהם." חיבקה אותי,
מנפצת לי הכל בפנים. .
"אבל הכל היה בסדר בחג שעבר! הם אפילו לא אמרו לי שום הערה. הם שתקו, הם משפחה שקטה." אמרתי ללא הבנה, נזכרת בחג שהוזמנתי אליו.

'מאמי, איפה אתה בכיפור?' שאלתי בזמן שהלכנו בבסיס.
'בבית של דודה שלי, את?' הביט בפניי השזופות .
'לא יודעת עדיין, אני כנראה אחליף את אפרת. היא תצא הביתה ואני אשאר במקומה בכיפור, הרי גם ככה אין לי מה לעשות לבד בדירה.' חייכתי.
'דברי איתי במוצאי כיפור.' נשק לשפתיי ובא להיעלם.
'רגע!' מיד עצרתי אותו מללכת, 'מה עם סוכות?'
'סוכות אני אצל סבא וסבתא, אמרתי לך..' הביט בעיניי
'כל החג?' שאלתי בחוסר אמון.
'כן.. את?' חייך את החיוך הכובש.
'לא יודעת, אני אולי אבקש לסגור חג. אין לי לאן ללכת..' ציחקקתי במבוכה .
'תהיי בדירה שלך, או שתעבדי. בערב נצא.' אמר
'כן, האמת היא שנמאס לי לעבוד, או לשבת לבד בדירה בזמן שכולם חוגגים. לפחות בבסיס חוגגים" חייכתי חיוך שבור.
'לא יקרה כלום אם שנה אחת לא תחגגי.." אמר בחוסר הבנה,
'לא חגגתי אף פעם עם משפחה.." צחקתי במבוכה שוב, הוא שתק.
'הרוב היו יוצאים לחגים למשפחות, או משפחות אומנה. לי לא היה אז נשארתי בפנימיה לראות סרטים ישראלים. אני זוכרת עד היום בע"פ קטעים מסלאח שבתי.' צחקתי
'אני לא אוהב לשמוע על העבר שלך, את נשמעת מסכנה..' אמר בחוסר נוחות.
הנהנתי בהבנה ומיד אמרתי 'סליחה.' והמשכנו ללכת.
'נדבר בצאת כיפור?' שאל כשהגענו לשער של הבסיס , נושק לשפתיי ונעלם מבעד לכותלי השער.

את כיפור עשיתי בבסיס, סוכות הייתי שניה מלסגור ובסוף שחררו אותי הביתה.
הצבא רצה לדאוג לי למקום לערב חג, אך נמנעתי מזה.

בסופו של דבר, ביום האחרון של חג סוכות, שיחת טלפון שינתה את היום הנוראי שלי.
בהייה בתקרה.

-"אלירן." צחקתי
"סיוון, רוצה להצטרף לארוחת בוקר עם המשפחה שלי?"
-"אתה בטוח?" חייכתי חיוך רחב, מזל שהוא לא רואה..
"כן, אני אבוא לאסוף אותך." אמר בנוקשות וניתק את השיחה.

לבשתי עלי שמלת מקסי שחורה משיפון, להראות אלגנטית ויפה.
אספתי את שיערי לפקעת מבולגנת על קודקוד ראשי ומרחתי אודם עדין על שפתי, יוצאת לבחוץ לחכות לאלירן.

'ואו.' אמר אלירן בהתפעלות, מביט בי בהערצה.
'זה לכבודך.' חייכתי, לא יודעת כיצד להגיב למפגש עם הוריו.
'תודה.. יש לי כמה דברים לפני להגיד לך.
דבר ראשון אל תתייחסי אל ההורים שלי, אל תיפגעי מהמילים שלהם.
דבר שני, אל תזכירי משהו מהעבר שלך בשיחות איתם.
אני מתחנן אלייך.
דבר שלישי, תנסי לא להראות מופתעת חצי מהמזמן.' נשק לשפתי על מנת להסיח את דעתי מהעצבנות שתקפה אותי עקב החוקים שלו.
מה הבעיה שאזכיר את העבר שלי?
'עוד דבר.. ה-הם לא יודעים שאין לך הורים, הם חושבים שאת חיילת בודדה מארצות הברית.' מלמל בבושה.
'יש עוד שקר שאני אמורה לדעת עליו?' גיחכתי בחוסר הבנה
'אל תספרי שאת עובדת בתחנת דלק..' ביקש שוב

אלירן החנה את הרכב ממול לדירה בעלת שלוש קומות.
יצאתי מהרכב ונכנסנו אל החצר, מבחינה בבריכה יוקרתית ובצמחיה מהודרת ומעוצבת מקסים.
פערתי את פי ואלירן צחק,
'תשתדלי לסגור את הפה, המשפחה שלי לא אוהבת אנשים שאוהבים לדבר.' אמר בשקט לאוזני, הנהנתי בראשי.
משדלת חיוך ענקי על שפתיי, חבל שבאתי.

אם נדהמתי מהבחוץ של הבית, הבפנים עוד יותר מדהים. הכל נוצץ ונקי,
ריחות טובים. .
משפחה..

אלירן עשה לי היכרות עם הוריו ווידא שלא פתחתי את פי.

הארוחה הייתה מדהימה, אוכל טוב, רק קצת שקט.
לא דיברתי כמעט כלל מהרגע שנכנסתי לבית.
רק כן, או לא.

'המשפחה שלך אהבה אותי?' חייכתי בזמן שהסתובבנו בבסיס. הוא חייך והנהן בראשו.

"בדיוק בגלל זה!" צחקה אפרת בזמן ששתינו אלכוהול ללא הפסקה, קולה גובר באוקטבה על מנת להתגבר על המוסיקה הרועמת באוזניי.
"הוא ביקש ממך לשקר על העבודה, החיים, משפחה. הוכ מתבייש בך." חיבקה חזק, מנסה לא לפגוע, אך פוגעת.

ראשי הסתחרר, כמעט נחבט בריצפה.

אל; אלירן.

-'האם אתה עדיין אוהב אותי?'

'אני לא יודע.. זה מסובך..'

-'אי פעם אהבת אותי?'

'כן.' זה היה שקר..

-'אתה נפרד ממני בגלל העבר שלי? בגלל זה שאתה חושב שאני לא יודעת להעניק אהבה כי לא העניקו לי כזאת?'

'אני מצטער..'

-'הבנתי.' החזרתי, נופלת על הריצפה בחוסר הכרה וראשי נדפק בפרקט הלבן.


תגובות (1)

מה זה הסיפור הזה??
ופליז תמשיכי מהרר את מתי היא תשים לב!! פלייז

17/09/2015 19:20
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך