אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 28: שפיטה

קרול ישבה בשקט במושב האחורי של מכונית עם חלונות כהים והפרדה בינה לבין המושב הקדמי, היא ידעה שפריץ יושב מקדימה רק כי יצא מהמכונית כדי לפתוח לה את הדלת ולעזור לה להיכנס.
"אם את צריכה משהו גברת קרול רק תגידי בסדר?" אמר המשרת הזקן בקול חביב.
"תודה פריץ, אני בסדר בנתיים." אמרה, הנסיעה הייתה ארוכה מאד וכל מה שקרול רצתה לעשות זה לצאת החוצה ולמתוח את הרגליים.
"השעה כבר שמונה גברת קרול, תרצי שאני אעצור שתוכלי לאכול משהו לפני הפגישה שלך עם מאסטר אנגר?" שאל פריץ וקרול פתחה את המחיצה בניהם כדי שתוכל להביט החוצה.
"לא תודה פריץ, אני חושבת שנאכל בביתו של אפאום." אמרה קרול ופריץ הנהן. "יש סיכוי שאני אעבור לשבת לידך, מדכא אותי שאני לא רואה החוצה מכאן." אמרה קרול ופריץ עצר בשולי הכביש.
"זה קצת מסוכן אבל אין דבר שלא אעשה בשביל ביתו של ראת'." אמר פריץ ומיהר לצאת מהרכב לפתוח לקרול את הדלת אך היא הקדימה אותו, היא יצאה מהצד ונכנסה לידו במהירות.
"קדימה פריץ, אני רוצה שתיתן גז." אמרה בחיוך והמשרת צחק.
"מה שתרצי גבירתי." אמר והצמיד עם רגלו את הדוושה לרצפת הרכב, המכונית זינקה במהירות וקרול צחקה בקול.
"תודה פריץ, הייתי צריכה את זה." אמרה בחיוך והביטה החוצה על הנוף שחלף במהירות.
"כן גבירתי, מטרתי לשרת אותך ולשמח אותך." אמר פריץ והמשיך לנוע לאורך הכביש הישר, השמש הייתה בשלבי שקיעה מתקדמים וצבעיה הזכירו לקרול את עיניו של אנגר.
"איך זה מרגיש פריץ?" שאלה קרול והתרווחה בכיסא שישבה בו.
"סליחה גבירתי?" שאל המשרת והבעת פניו המבולבלת הביטה בה ואז חזרה בכביש.
"איך זה מרגיש לחיות כל כך הרבה שנים? לראות כל כך הרבה התקדמות? לשרוד כל כך הרבה מלחמות ומגפות?" שאלה והביטה קדימה לעבר השקיעה, האור הכאיב מעט לעיניה אבל היא התחילה להתגבר על כך.
"אני לא בטוח גבירתי," אמר פריץ "אנחנו כה מסוגרים בעצמנו שהמגע עם כל זה הוא מינימלי. האנשים שחשובים לנו מתים מאות אם לא אלפי שנים אחרי שאנו נפגשים עימם, המסגרת החברתית היא… שונה." סיכם פריץ והמשיך בנהיגה, קרול עצמה את עיניה ונאנחה.
"אני אתגעגע לאנשים שהכרתי, אתה מתגעגע לפעמים לאנשים?" שאלה קרול ופריץ הנהן בעצב.
"אני מתגעגע לאביך, אני מתגעגע לאביו לפניו ולאביו לפניו. המשפחה שלך העסיקה אותי ואת משפחתי זה דורות רבים, אני זוכר שעוד הייתי קטן הייתי מסתובב יחד עם אימי במטבח של ביתו הישן של אביך בארץ הישנה, אבי היה אחראי כמוני על התחזוקה וההתנהלות של שאר הבאטלורים." פריץ המשיך לספר על תודותיו שלו ושל משפחתו בבית אביה, קרול הקשיבה לכל פרט וחקקה אותו בזיכרונה. היא רצתה לדעת מי היה אביה ואיך הוא התנהל, היא חשבה לעצמה שהיא תדבר עם שאר האחווה עליו אחרי שהפגישה שלהם תסתיים.
__________________________________________________________________
"אתה יכול להפסיק לעשות את זה? זה משגע אותי לחלוטין!" אמרה גב' ה ומר. ל הפסיק ללכת הלוך ושוב מול חלון הסלון הקטן של ביתה.
"את לא מבינה את חומרת המצב נכון?" שאל ונתן בה מבט מאיים, עיניו היו פרועות יותר ממקודם.
"אז אולי תסביר לי במקום ללכת שם כמו אדיוט!" צעקה וקמה ממקומה על הספה הקטנה בפינת החדר.
"אל תפני אליי ככה ילדה!" צעק מר. ל ודחף את אחת האצבעות שלו בפרצופה.
"אל תתחיל איתי אדוני, אתה אולי יותר בכיר ממני באגודה אבל אני מבטיחה לך שאני לא פחות חזקה או מוסמכת ממך." אמרה בקול ושניהם נעצו את מבטיהם בעיני השני.
"כל רגע שאת מבזבזת לי בשטויות שלך הוא רגע שאני יכול להיות שם בחוץ ולמצוא את המלך העיוור!" צעק מר. ל וניסה לגרום לגב' ה לשבור את הקשר בניהם.
"אתה לא מפחיד אותי ל, אם כבר אני צריכה לרחם עלייך." אמרה גב' ה בלחישה רמה, מר. ל תפס את גרונה והצמיד אותה לקיר מאחוריה.
"שלא תעזי ילדה!" צעק והיא הרימה את ידיה לצווארה בניסיון נואש לשחרר את אחיזתו בה. "אני יכול להרוג אותך כאן ועכשיו אם הרוח תבוא עליי, יש לך מזל שאת יחסית שימושית למטרה שלי." הוא שיחרר את אחיזתו ונתן לה ליפול לרצפת הסלון כשהיא משתנקת ומנסה להחזיר אוויר לראיותיה, הוא הסתובב ממנה ולקח את האקדח שלו משולחן הקפה הקטן.
"אני לא אמצעי להשגת מטרה!" אמרה גב' ה בתקיפות.
"אני בטוח שאת מרגישה ככה, אבל כולנו כלים במשחק של האומגה ובתולת הקודש." אמר מר. ל והכניס את האקדח לאחורי הג'ינס שלו "יש הרבה דברים שאת לא יודעת ג'יין." הוא השתמש בשמה הפרטי בפעם השלישית בחייו, הוא ידע שהיא תקשיב לו יותר טוב ככה.
"כמו מה?" שאלה וקמה על רגליה עדיין משפשפת את צווארה הדואב.
"עוד מוקדם מידי כדי שאספר לך על כל אודות הבריאה של העולם וכל יושביו." אמר מר. ל והתקדם לכיוון היציאה מהבית.
"אז מתי יגיע הזמן?" שאלה ויצאה אחריו נועלת את הדלת במהירות אחריה.
"אני חושש שלא בקרוב, אולי כששיערך יתחיל להלבין ועיניך יאבדו את הצבע הכחול שלהן." אמר והתחיל ללכת ברחובות העיר.
__________________________________________________________________
אנגר הקשיב לאחווה רבה בינה לבין עצמה, האנגלית והשפה העתיקה מתערבבות ברעש אדיר של קולות נמוכים וגבוהים כאחד.
"הי!" צעק והנחית את אגרופו הגדול על שולחן העץ ברעש, כולם שתקו והפנו את מבטיהם אליו. "זה שתריבו ללא הגיון לא יעזור להחלטה שלנו!" אמר בתוקף והעביר את מבטו על כולם דרך משקפי השמש שלו.
"הוא צודק." אמר קלוד ברוגע, הוא היה היחיד שלא פצה את פיו בדיון הסוער ההוא.
"אנו מתנצלים מלכינו." אמרה אלנה והרכינה את ראשה.
"אין לזה טעם אלנה, אני מבין שלכל אחד מכם יש דעות שונות בנוגע לבן האנוש." אמר אנגר ונאנח.
"אולי כדאי שנצא להפסקה קצרה?" שאל אפאום והעביר את ידו על הצמיד שעיטר תמיד את מפרק ידו הימנית.
"אני מסכימה, קצת אוויר צח לא יזיק לאף אחד מאיתנו. אני חושבת שכבר ירד הערב." אמרה ג'נט והרכיבה משקפי שמש משל עצמה, אנגר ידע שלג'נט היה דם מלכותי בעברה בגלל זה עיניה היו יותר רגישות לאור ממש כמו שלו. הוא גם ידע שהיא אינה מודעת לכך שהיא קרובת דם שלו, אבל בעבר הרחוק לפני כשלושים דורות היתה למלך אחות צעירה שממנה התחילה שושלת הדם של ג'נט. שושלת מקדין תמיד הייתה מקורבת למלוכה בגלל זה, אחות המלך הייתה נשואה לאחד מחברי האחווה ונולדו להם לוחמים בכל דור מאז.
"הצעה מעולה, קדימה." אמר אנגר ודלתות החדר נפתחו בלי קול.
"אנגר." קולו של קלוד נשמע אחרי ששאר חברי האחווה יצאו מהחדר.
"כן קלוד?" שאל אנגר והסתובב לפנות אליי.
"תן לו להיכנס לכאן ולתת טיעון משל עצמו." אמר קלוד והביט ישר לתוך עיניו של אנגר למרות שהיו מאחורי העדשו הכהות של משפקי השמש, בעיניו האדומות היה מין כאב שכזה.
"אני אראה אם אני אוכל לעשות זאת." אמר אנגר וקלוד הנהן והמשיך לשבת בפינת החדר כשמעילו מכסה את רוב גופו, אנגר יצא מהחדר והלך לכיוון המרפסת בה ישב בריאן. הוא עצר בפתאומיות כשראה אותו יושב על אחד הכיסאות ומדבר למריסה, היא עמדה עם ידיה משולבות על יריכיה וחייכה אליו.

"אחי לא מחליט עליי, לפחות לא עכשיו." אמרה מריסה והביטה על בריאן, רק לפני כמה רגעים הגיעה לכאן והיא ראתה אותו יושב כאן לבדו והחליטה להתנצל על כך שתומאס הפחיד אותה.
"זה לא העניין מריסה," אמר בריאן בקול נמוך ורך "אני בן אנוש." המשיך והביט ישר לתוך עיניה הכחולות "עדיף שלא תסתבכי בעניינים שלי, במיוחד אחרי שסיפרו לי שאת האישה של המלך שלכם שגם ככה לא ממש מחבב אותי." אמר והביט שוב לכיוון הגינה הפורחת, מריסה נעמדה בשדה הראאיה שלו ודרשה את תשומת הלב שלו.
"אתה מרתק אותי, בני האנוש כל כך מוזרים." אמרה ובחנה אותו במבטה החודר "אתם חיים כל כך קצת זמן אבל מרגישים עם כל כך הרבה…" היא עצרה לשקול את מילותיה הבאות אך ראתה בקצה שדה ראייתה את אנגר בוחן אותה ובריאן. "אנ צריכה ללכת, נראה שהמלך התפנה לשיחה איתי ועם אחי. יש לך מושג על מה הוא דן עם האחווה?" שאלה והתחילה ללכת לכיוון פנים הבית הגדול.
"האמת שהם רוצים לקבוע אם למחוק-"
"מריסה!" קרא אנגר פתאום בקול נמוך אך רם.
"אני באה." אמרה מריסה וחייכה אל בריאן "נתראה מאוחר יותר?" שאלה ובריאן רק חייך בעצב והנהן, היא נכנסה לבית ונעמדה ליד אחיה למול אנגר.
"בואו נשב במקום פרטי יותר." אמר אנגר והוביל את שניהם לחדר ישיבה שבו היו כמה ספות שפנו אחד לשני וספרייה קטנה, כמה פסלים וציורי קיר עיטרו את החדר. מריסה הביטה סביב בהתפאלות וראתה שאחיה קצת לחוץ, האינסטינקט הראשון שלה היה להרגיע אותו אבל היא עדיין כעסה על מה שעשה לבריאן. האמת שגם לא רצתה להיות כאן עם המלך, אבל אם המלך של המין מבקש ממך משהו את עושה אותו. היא התיישבה בכיסא עם ריפוד ורדרד ורך ותומאס התיישב לידה ולמול המלך, היא סיכלה את רגליה בקרסוליה והניחה את ידיה בשילוב קל על יריכה.
"אדוני המלך," אמר תומאס והתיישר בכיסאו. "על מה רצית לדבר איתנו?" שאל תומאס ואנגר נשען אחורה על הכיסא שהתגמד על ידי גודלו.
"אני רציתי לדבר איתכם על הכבילה ביני לבין מריסה," אמר אנגר ומריסה נשכה את פנים לחייה כמו שנהגה לעשות כשנושא שלא רצתה לדון בו עלה, אימה אמרה לה לעשות כך. נקבה במעמד שלה צריכה ללמוד לשמור על פיה סגור ולהיראות יפה, למרות שרצתה ללמוד כמו אחיה תמיד דחפו אותה ללמוד ציור נגינה ורק הצליחה לעזור לפעמים במרפאה שלו. "אני בטוח שלפי הנסיבות האחרונות-"
"אנגר!" לחדר התפרץ אחד מחברי האחווה, מעיל ארוך הסתיר את גופו למרות החום "אני לא מוצא את בן האנוש!" קרא והביט ישר על המלך. אנגר קם במהירות וגרם לכיסא הכבד שישב עליו לזוז אחורה, הוא הביט במריסה ותומאס.
"אני מתנצל, אני אחזור כשאוכל." אמר ויצא במהירות מהחדר, תומאס הביט במריסה שגבותיה הקווצו יחדיו כשניסתה להבין על מה מדובר.
__________________________________________________________________
בריאן רץ במורד השביל, הוא הרגיש את הרוח מצליפה על פניו והתנשם מהמאמץ. הוא ראה את שער הברזל מלפניו ובמאמץ אחרון הגביר את מהירותו, הוא לא יכל לסבול את הרעיון של לשכוח הכל. הוא מעד אחורנית על ישבנו כשמולו הופיע פתאום אנגר והערפד שנתן לו טרמפ רק כמה שעות לפני כן.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?!" שאל אנגר והתקדם בצעדים כעוסים לעברו, בריאן הבחין בזוג ניבים ארוכים ולבנים. הוא ניסה לקום ולרוץ לכיוון ההפוך, אולי הוא יוכל בכל זאת לטפס על החומה שראה מהמרפסת. הוא הרגיש משהו מונע מרגליו לזוז וראה כוכב הטלה שהצמיד את קצה הג'ינס שלו לשביל העפר הדחוס, הוא משך את רגלו קורע את הבד והתחיל לרוץ.
"אני אטפל בזה מלכי." אמר קלוד והתחיל לרוץ, בלי מאמץ הוא הדביק את המרחק בינו לבין בריאן. הוא זינק והפיל את בן האנוש על האדמה, הוא הצמיד אותו לשביל וחיה עד שאנגר הגיע כמה צעדים מהם.
"תקשיב לי ומיד!" צעק אנגר וניביו ביצבצו מפיו, בריאן הרים את ראשו מהשביל ועיניו נחו על כפות רגליו של אנגר "אין לך טעם לברוח, אנחנו נמצא אותך וזה לא משנה." אמר אנגר ועבר לעמידה שפופה כדי שיוכל להביט ישר בפניו של בריאן.
"אני לא רוצה לשכוח…" מילמל לעצמו בריאן, אנגר שיפשף את עיניו מאחורי עדשות משקפי השמש שלו.
"אני מבין אותך, אבל אתה מבין שאין לנו הרבה ברירה. איך אני יכול לסמוך עלייך שלא תברח ותספר לכולם אם כשאנחנו רק דנים באפשרות שלא נמחק אותך אתה מנסה לצאת מכאן?" שאל אנגר וידיו נחו על ברכיו.
"אני מציע שפשוט ננעל אותו עכשיו איתנו בחדר הישיבות וניתן לו לדבר, ואחרי השיחה שלך עם מריסה ותומאס נמחק אותו במקרה הצורך." אמר קלוד והמשיך להצמיד את בריאן לעפר.
"אני מסכים, תביא אותו למעלה ונתחיל." אמר אנגר והתיישר, קלוד הרים את בריאן מהאדמה בהנפה קלה והמשיך להחזיק את זרועותיו מאחורי גבו.
"מזכיר לך משהו חבר?" שאל קלוד בגיחוך, הרי דאגו למחוק אותו אחרי המקרה הקטן שלהם.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר." אמר בריאן והתחיל ללכת באי רצון, רק כדי לשעשע את עצמו נכנס קלוד לתוך מוחו של בריאן ושיחרר את הזיכרון.
"מה אם עכשיו?" שאל קלוד וחייך לעצמו, בריאן לא יכל להאמין במה שקרה כרגע. הערפד פשוט החזיר לו מה שהיה אבוד כבר זמן מה, מה קרה אחרי הלילה ההוא.
"מדהים…" לחש לעצמו והמשיך להתקדם חזרה לתוך הבית.