מבוך האשליות- פרק 19

דניאל נאנחה בשנית.
"מה? מה?" ניקולאי כבר החל להתעצבן מההתנהגות שלה, כשהמשיכו ללכת במבוך כאילו בכיוון חסר טעם.
"אנחנו לא מתקדמים לשום מקום, זה מה." היא גערה בו. הוא נאנח בעצמו וגלגל את עיניו בעצבנות מאופקת. "עכשיו אתה בעצם בא לומר לי שזו אשמתי?"
"אני בעצם אומר לך- סתמי!"
"תסלח לי?" היא כיווצה את גבותיה בעלבון וניסתה להתאפק שלא לתקוף אותו עוד יותר.
"זה מבוך. ברור שלדעתך אנחנו לא מתקדמים לשום מקום." הוא הסביר לה. "אני יודע לאן אנחנו הולכים. אם זה לא טוב לך, את מוזמנת ללכת ולהשאיר אותי לבדי, ככה לפחות לא אתעכב כל פעם מחדש."
"אולי אני אעשה את זה." היא אמרה בראש מורם ועקפה אותו בהליכה מהירה. היא לא התרחקה ממנו בהרבה, רק העיפה אותו מזווית ראייתה.
"נו?" הוא שאל אותה ממרחק.
"אמרתי אולי." היא הזכירה לו.

מוריאל היה בטוח ששמע משהו. המדורה כבר גוועה, והשמיים הבהירו ואימצו את אור הבוקר המוקדם. הוא פקח את עיניו למשמע אותו רשרוש עלים ואנחה קלה שהגיעה מקרבו.
הוא זיהה את הקול.
מיד הוא קם על רגליו והתקרב אל אחותו, ששכבה על הקרקע על ידו. עיניה נפקחו אט-אט, והיא הסבה את מבטה לעברו.
חיוך מאושר הציף אותו וליבו דפק בחוזקה. "אמילי!" הוא קרא בשקט, בקול הכי חזק שהצליח להוציא מגרונו.
"מוריאל? מה- מה קרה?" היא שאלה אותו.
"אני- לא יודע." השיב בחוזר ביטחון שלא כהרגלו. "אבל את בסדר!" הוא עזר לה להתרומם וחיבק אותה בכל כוחו.
הוא שמע אותה מגחכת בשקט. "כן, אני בסדר." כשהתרחקו זה מזו היא ניגשה להסתכל על בגדיה, שהיו מוכתמים בדמה. היא הרימה מעט את חולצתה והופתעה לגלות שהדם שעל בטנה לא הסתיר שום פצע. "אני- לא ידעתי שאני יכולה לעשות את זה."
"יותר טוב ככה, אמילי." הוא חיבק אותה שוב, לא הצליח לשמור על קור רוח מצדו. "את חיה, זה הדבר הכי חשוב."
"אולי." היא אמרה, והוא שב להתרחק ממנה.
"למה את מתכוונת?" שאל בבלבול, מנסה להבין לאן היא מתקדמת.
"הדבר הכי חשוב הוא-" היא היססה לומר. "הוא למצוא את ההורים שלנו."
"מה?" מוריאל כיווץ את גבותיו בתהייה, ומערבולת המחשבות בראשו ניסתה להסתדר מחדש. לפני כן היא אמרה לו שאסור לו לעשות את זה, ופתאום היא מוציאה את הרעיון לאור?
"כשהייתי על ערש דווי ראיתי הכל. הבנתי דברים, והבנתי שזו הייתה טעות לשמור על הסוד הזה ממך." עיניה נצצו. היא קמה על רגליה והפתיעה אותו מההתאוששות המהירה שלה. היא הושיטה לו את ידה בחיוך.
הוא תפס בה והתרומם בעצמו. "הסוד." הוא חזר על מילתה.
"שאנחנו מאומצים." הסבירה בבהירות. "זו הייתה טעות לחשוב שלא תוכל להכיל את זה. אחרי הכל אתה לא ממש חיבבת-"
"אני יודע." הוא עצר אותה מלהמשיך.
"תמיד חשדת-"
"אני יודע!" הוא הרים את קולו עליה, אבל היא לא נרתעה מכך. "את מציעה שאנחנו- נלך לחפש אותם?"
"כן, זה בדיוק מה שאני אומרת." קולה הקשיח בביטחון גדול, ובכך היא גרמה לו לבטוח בה יותר. כמובן, שהוא תמיד בטח בה. היא הייתה אחותו, אבל הוא הרגיש שהיא תמיד הייתה מעבר לכך, היא דאגה לו ותמיד ידעה איך לסדר את המצב. היא הייתה כמו האמא השנייה שלו, האמא האמתית שלו, האחת שבאמת אהבה אותו.
עכשיו האמא הרוחנית שלו מבקשת ממנו למצוא את האמא האמתית שלו, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא באמת התחיל לפחד.

הקרקע הייתה שקטה לאחר המתקפה. סמל מטרה לבן סומן על אחד העצים, ובמרכזו היה תקוע חץ מאולתר, חץ יחיד שבאמת פגע במטרה שלו.
שלושת הבחורים התקדמו במסלולם בעקבות הרמזים שהיו ברשותם. הראשון מבניהם, המנהיג, תפס בגוף החץ והוציא אותו ממקומו. הוא זיהה את פס הצבע האדום שכיסה את זנבו.
"הם היו כאן." הוא פנה אל שני חבריו. "הצלפים היו כאן."
"אז אנחנו קרובים." אמר אחד מהם.
"הרבה יותר מכפי שהיינו קודם." המנהיג חיזק את דבריו. "קול, דין, בואו נתפוס את מי שהרג את החברים שלנו." הוא הכריז בקול קשוח ופנה לעקוב אחרי שיירת הרמזים שיובילו אותם לאנשים שהם מחפשים.

המבט המחודש על קו הים הזכיר לנואה את השבוע הראשון של ההיכרות שלו עם אקו.
הוא מעולם לא ראה מישהי עם יותר שמחת חיים ממנה, ובהתחשב במצב בו הייתה לפי הסיפורים שלה, הוא התפלא שעוד נשארה בה שמחה.
היא רקדה, והשמלה הלבנה ששמה על גופה זזה לפי קצבה, והעניקה לה מראה שאי אפשר היה להסיר ממנו מבט. זה היה רגע של מנוחה, ומוזיקה, על סיפון הספינה.
נואה ישב על אחד מארגזי העץ והסתכל עליה. הוא התפעל מהצעדים שעשתה, בתור מישהי שלא היו לה רגליים עד לפני כמה ימים, והופתע איך היא מצליחה לשלוט בגופה החדש תוך כדי מכות הגלים הרכות שהספינה חוטפת על בסיס רגיל. הוא נזכר שלו היה קשה מאוד להתרגל לחיים על הסיפון, והיא עושה את זה בלי שום בעיה. הוא מצא קצה קנאה קטן בעצמו, אך נמנע מלהמשיך לחפור בו כשידה הבהירה הושטה לכיוונו.
הוא הרים את ראשו אליה והתנגד להצעתה.
"קדימה." היא לא וויתרה. "תלמד להשתחרר."
"לא, אני- משוחרר מספיק." הוא העביר את ידיו אל מאחורי ראשו בנחת וחייך אליה, אבל הוא לא הצליח לעבוד עליה.
"נו, קדימה." היא משכה אותו והרימה אותו על רגליו, ומבלי ששם לב כבר עקב אחרי צעדיה לפי המוזיקה. בדרך כלל היה חש מבוכה ברגעים כאלה, אבל הוא המשיך להסתכל עליה, ובכך הרגיש כאילו שניהם לבד, ואז, זה לא הפריע לו בכלל.
התברר לו אחר כך שהוא דווקא די אהב לרקוד, לפחות כאשר היא בת-הזוג שלו.
הוא התגעגע לתחושה החופשית הזאת שהעניקה לו בנוכחותה, ומחשבות קשות החלו לערפל את מוחו כאשר הגיע להשארה שאולי היא כבר לא בין החיים.
"אנחנו חייבים למצוא אותה." הוא פנה אל אלי בנוקשות. "חייבים."