Dangerous – פרק 8 – ציפור במכה אחת

"אני." ליאם מתחיל לדבר אך נעצר מסיבה שלא הצלחתי לזהות. "אני הולך לבדוק אם משהו נגנב," הוא הצהיר בקול חלש ומרוסק שגרם ללב שלי להתכווץ מעט. הנהנתי בראשי ומשכתי את קצה השמלה מטה.

הכותרות הגזורות על רצפת ביתו של ליאם מצד אחד היו חשש גדול שלי מאחר ועכשיו גם ליאם יהיה חלק מהמשחק המלוכלך של סקוט, ואני אצטרך לעבוד כפול כדי לדאוג לו ולדאוג גם לעצמי אחרי הכל. ומצד שני זו הייתה אנחת רווחה שחמקה משפתיי והכותרות הגזורות בביתו והמבט השבור על פניו גרמו לתודעה לחלחל לראשי ולהבין שליאם הכיר את אווה והמידע שהוא יכול לספק לי יגרום לסקוט לפחד.

הטלפון שרטט בידי הסיח את דעתי מנגזרות העיתון והוא גרם למבט השיכור שלי לבהות זמן ממושך במסך ולנסות לראות את ההודעה שנשלחה ממנו במחשבה הכי פיכחת שלי.

אני מציע שתסדרו בבוקר.

והצחוק שנפלט מבין שפתי היה בלתי נמנע במצב שהייתי בו, הציניות המובהקת של סקוט והראש השיכור עד שכחה שלי, ובאותה מחשבה שיכורה למחצה גם התקשרתי אליו ולקחו לו שלושה צלצולים כדי לענות, שבהם הספקתי לחמוק אל המרפסת ולוודא שליאם לא עוקב אחריי.

"מה אתה רוצה?" אני משתדלת לדבר בקול יציב ועקשן שיגרום לו להבין שאני לא מתכוונת לוותר עד שהוא לא יניח לליאם. הדאגה והצורך שלי להגן עליו לא נבע ממחויבות, אלא רצון אישי ואינטרס נוסף להוכיח לו שהוא יכול להחזיר את התואר שלו בחזרה, גם אם אני הייתי היריבה שלו.

"לישון, אבל אם תרצי משהו אחר אני אוכל להתגמש." הוא צקצק בלשונו ונשענתי על מעקה המרפסת. הקול שבקע מהקו היה צרוד ועמוק ומצאתי את זה מושך, אך רק לרגע אחד.

"אני רוצה שתתרחק מליאם, עכשיו התור שלך לספר לי מה אתה רוצה בתמורה?" השתדלתי לשמור על קול יציב למרות שכל מה שרציתי היה להטיח את הטלפון בקיר ולחזור על כך עד שייהרס לגמרי.

"משפחת נוקס על ג׳יימס, זה כל מה שרציתי בחיי," דבריו נאמרו בלעג אך מצאתי את משפטו כמאיים. "אני מניח שאנחנו שווים עכשיו."

"אף פעם לא נהיה שווים," סיננתי לעברו והזלזול נשמע בקולי. "אני תמיד אהיה לפנייך."

הצחוק שלו היה עדין לעומת העומק והחיספוס שהיה בצחוק הטבעי שלו, והוא גווע בדיוק כפי שהוא התחיל. "אני חושב שמצאתי פשרה."

היה לי מוזר לשמוע את סקוט מדבר על פשרה ובדיוק בגלל זה אימצתי את המחשבה הכי פיכחת שלי כדי לנסות לקלוט את התנאי במשפט.

"תשארי איתי מחר, ומשם אראה לאן אקח את הפשרה הזו." אני לא יודעת אם זה היה ביטחון בקול שלו, אבל אני לא הייתי בטוחה בתשובה שלי.

סקוט היה סכנה, זה היה ברור לי. ואני תמיד אהבתי לקחת סיכון בתירוץ של אין לי מה להפסיד, והייתי בטוחה שאחרי הכל זו תהיה עוד חוויה שאסמן עליה איקס.

"אני אשאר רק אם תחליט להוריד את הידיים שלך ממנו," קבעתי ולא חיכיתי לתשובה אחרת שלו לפני שניתקתי, ועשיתי זאת רק בשביל לדעת שאני ברורה מספיק.

כיביתי את הטלפון ונשמתי לרווחה לפני שנכנסתי בחזרה אל הדירה של ליאם, שום סימן ממנו לא נראה באזור המבולגן ותיארתי לעצמי שהוא כנראה ממשיך לבדוק בחדרים.

העיתונים שסקוט קרע יצאו מהמגירות העליונות של השידה שהייתה עשויה מעת מהגוני והתקדמתי אליה על עקביי הרועשים, לבדוק את המגירות מבלי שליאם ישאל שאלות היה החלק הקשה ולכן ניסיתי לשמור כמה שיותר על השקט כשעברתי על התוכן של המגירות.

במגירות הראשונות שבדקתי היו עיתונים נוספים ומודעות אבל שהוא כנראה אסף ושמר, לנסות להבין מה הקשר של ליאם לאווה בת הכמעט שלושים היה בלתי הגיוני.

במגירה השלישית שבדקתי היו תמונות שבהן העיניים הכחולות של ליאם הסגירו אותו ולידו נערה צעירה שנראתה יותר בוגרת ממנו וזהיתי כאווה.

מאחורי כל תמונה היה כתוב תיאור קצר של אותו יום והתאריך, מאחורי התמונה שהחזקתי נכתב; עם השכנה החדשה אווה, 1994.

המשכתי לדפדף בתמונות ולבדוק בתיאור שנכתב מאחוריהן ואחת משכה את תשומת לבי, וכנראה גם את של סקוט. התמונה הייתה ביום המוות של אווה וכנראה כמה שעות אחריו, כשסביב המקום שבו הייתה הגופה שלה הונחו שלטים קטנים עם מספרים בשביל לסמן ראיות ומאחורי התמונה נכתב בכתב מסולסל שלא היה דומה לשל ליאם; אחת נפלה, נשאר עוד אחד.

לא ידעתי מאיזו סיבה, אולי הרגל רע או התקף זעם קצר מצאתי את עצמי קורעת לחתיכות קטנות את התמונה ומחביאה אותה עמוק בתוך החזייה שלי. התמונה הזו לא נועדה בשביל ליאם והיא גם לא הייתה שלו, היא הייתה רק עוד אזהרה בשבילי. עוד אחת מבין רבות שהתכוונתי להתעלם מהן.

צעדיו של ליאם נשמעו קרובים ומיד תפסתי בחפיסת התמונות והמשכתי להעביר את התמונות למרות שעל חלקן כבר עברתי, "זה היה במגירה," התנצלתי באגביות כשאחת התמונות נפלה היישר לרגליו של ליאם ומיהרתי להתכופף ולהרים אותה אך הוא הגיע אליה לפניי.

"זה בסדר, מצאת משהו מיוחד?" הוא שאל וגירד במצחו לאחר שהחזיר לי את התמונה. ההתעלמות המובהקת שלו מאווה שהופיעה בכל התמונות שהחזקתי בידי הראתה לי שהוא לא מרגיש בנוח לדבר עליה.

"לא, אולי זו הייתה טעות בדירה?" שאלתי והחזרתי את התמונות למגירה השלישית וסגרתי אותה ישר אחר כך. "תזמין משטרה?" התעניינתי וחשבתי למצוא דרכים להוריד אותו מהעניין במקרה וירצה להזמין אחת.

"אני לא יודע. זה נשמע מטומטם להטריח אותם לבוא לבדוק אם שום דבר חשוב לא נגנב," הוא מלמל בזמן שהתקדם אל הספה בצבע קאמל והתיישב עליה, מזיז את שיערו ממצחו ומנגב את הזיעה שנאגרה עליו.

אני לא יודעת למה אבל מצאתי את התסכול שלו כסקסי ומושך, ואולי זה בגלל שהייתי מתוסכלת גם אני וחיפשתי דרכים לפרוק את התסכול.

"אתה רוצה שאני אביא לך מים?" שאלתי והתיישבתי לידו כשידי לוחצת על ברכו ברכות. הוא נמתח על הספה והוא נראה די מנומנם ומותש.

"לא, זה בסדר. אני אלך להביא לך כרית ושמיכה, בכל זאת יש מחר לימודים," הוא ציין ואני הנהנתי בראשי וחלצתי את עקביי מרגליי.

"מחרתיים," תיקנתי אותו וסיכלתי את רגליי על הספה ושלחתי מבט קצר לעיצוב הדירה שלו. לפי האבחנה שלי הדירה שלו עוצבה על ידי אישה שדאגה לגוון אחיד וזורם של צבעים מאותה סקלה.

"כבר אחרי חצות." הוא התקדם אל המסדרון וחזר ממנו לאחר כמה דקות עם שמיכה די עבה וכרית מנופחת.

"בדרך כלל אני ישן על הספה, אבל הפעם הכבוד הוא לך." הוא צחק והעביר לי את השמיכה והכרית ואני סידרתי אותן מתחתי. "את רוצה חולצה להחלפה?" הוא שאל לאחר שסקר את גופי באיטיות ואני משכתי בכתפיי והוא הוריד את החולצה שהייתה עליו וזרק אותה לרגליי.

החולצה שהוסרה חשפה לפניי את הבטן המעוצבת והקשיחה שלו, שכל שריר בה בלט וסימן הוי הדגיש את אגנו וירד עד אל מכנסיו. הבטן המוצקה והכתפיים הרחבות שלו היו מעוטרות בקעקועים שגרמו לי לנשוך את שפתי התחתונה עד זוב דם. "הייתי זורק הערה אבל אני עייף, ואני מניח שגם את אז לילה טוב." דבריו נאמרו בנימת צחוק והחיוך עלה על שפתיי.

"לילה טוב," עניתי לו בחזרה ופשטתי את השמלה מעליי ברגע שהוא נעלם לאורך המסדרון. לבשתי את החולצה השחורה שהייתה ספוגה בריח שלו; אלכוהול והאפטרשייב שיצא לי להריח ממנו בפעמים שנפגשנו והקדמתי בחזרה אל העיתונים ואספתי את כל אלו שסקוט בחר לקרוע.

הכתבות שסקוט קרע היו כולן עסוקות באווה ובחקירת המוות שלה, וברובן הוא היה המרואיין וענה על שאלות העיתונאי.

אתה לא מפחד להפיח תקווה במשפחות?

לעיתים אני עלול לטעות בהשערות שלי, אבל אני מוכן ללכת עד הסוף בשביל שאותה משפחה תרגיש שלווה שוב. ואני לא מוכן לוותר עד שאני לא מוצא לתת להם דבר להאחז בו.

גם אם הוא שיקרי?

אני משתדל לתת למשפחה להאחז בדבר הכי קרוב לפושע האמיתי, גם אם הוא נמצא עמוק בתוך האדמה.

ובכל זאת, גם אם הוא שיקרי?

אנו נצטרך לקטוע את הראיון הזה באמצע, יש לי עוד חוטא נתעב לתפוס.

העובדה שהוא התחמק מהשאלות של העיתונאי הישיר הבעירו בי את הרצון להגיע עד אליו ולראות את שאר הראיון, או מה שצונזר ממנו לפחות.

אספתי את העיתונים הנוספים שהנחתי מולי והנחתי אותם אחד על גבי השני על השולחן והדלקתי את הטלפון שלי מחדש כשהוא מודיע שהתקבלה הודעה חדשה.

את לא רוצה שאפיל גם את הציפור השנייה, לא כך מרגו?

נתקעתי עם הפרק הזה יותר מידי זמן… מקווה שהוא עוד מעניין איכשהו.

מעניין אותי; מי כאן טים ליאם ומי טים סקוט?