רייס פרייר: צייד המכשפות פרק 1: היום המושלם

פרק 1: היום המושלם

השם שלי הוא רייס פרייר, ולפני שאני מתחיל לספר לכם על עצמי ועל הסיפור המטורף שלי כדאי שתבינו משהו. תמחקו כל מה שידעתם על העולם, כל מה שידעתם על המין האנושי. אל תסמכו על איש ואם תגלו שאתם ציידי מכשפות כמוני, עדיף שתברחו כמה שיותר מהר.
אז יומי הרגיל התחיל בשעה שמונה בבוקר, השמש כבר זרחה לה והניחה קרני שמש קלים אל תוך חדרי הקטן והקומפקטי, לעולם לא ביקשתי משהו טוב יותר ממיטה נוחה, קורת גג מעל ראשי והורים שאוהבים אותי ודואגים לי. טוב לפחות הורה אחד, אבא שלי נהרג לפני כמה שנים בתאונת דרכים.
פקחתי את עיניי כאשר אני שומע את השעון מצלצל ברעש חזק. פערתי את עיניי מבלי לדבר ומתחתי את זרועותיי עד שהגעתי אל השעון המעורר האדום והעגול שלי שהונח על ערימת הספרים הגדולה של אימי. חיפשתי את כפתור הכיבוי, לחצן אדום בולט וקטן, גיששתי מסביב לשעון וכשאיתרתי אותו לחצתי עליו עם כרית אצבעי, הזדקפתי ושפשפתי את עיניי בקלות. מצמצתי מספר פעמים והגעתי אל קצה ממיטתי בגרירה קלה. חולצתי הלבנה הארוכה התבלגנה מעט והפתקית המציקה הרגישה כמו קקטוס המגרד את עורפי. קמתי על רגליי ומכנס הטרנינג שלי נפל מעט על כפות רגליי. גררתי את רגליי קדימה וצעדתי אל ארון הבגדים שלי, ממש לידו הופיע מראה מעוגלת בקצותיה וארוכה שנשענת על הקיר הכחלחל. הייתה לה מסגרת זהובה יפיפייה למרות שאני דיי בטוח שזה חיקוי.
הפשלתי את חולצתי בתפיסה של החולצה מגבי ומשיכה לכיווני, החולצה נפלה ממש על כף ידי ונראתה כמו שוט הכרוך לכף ידי. השלכתי אותו בזריקה קצרה אל השטיח הכחול בהיר שלי עשוי הצמר והבטתי במראה. הייתי ילד בעל כתפיים דיי רחבות, וזרועות ארוכות שמגיעות עד לקו ברכיי, שיערי היה בצבע כהה ונפל מעט על מצחי, נמשים כתמתמים התבלגנו באזור לחיי ואפי הסולד. שפתיי היו דיי דקיקות וחייכו אל ההשתקפות שלי. פערתי מעט את פי ושיניי הצחורות היו מסודרות באופן מפתיע וכמעט נצנצו. הגשר שעשיתי בכיתה ה' עד כיתה ז' דיי עזר. בטני הייתה ממש כמו שני דפנות של מדפים, ישרה לגמרי. עיניי היו כמו הים, כחולות כהות ורגועות. הפעלתי את השריר בידי הימינית, נוצרה גבעה קטנה שמיד התרפתה ונאנחתי, אני לא בדיוק הגבר המושלם שכל בת מחפשת, זה בעל השרירים היפיפיים והקוביות. תמיד קינאתי בכאלו.
החזרתי את מבטי אל הארון, רוב החולצות שלי היו ארוכות בצבעים שונים, בדרך כלל הבגדים שלי זרוקים בארון אם בכלל ולא מקופלים כלל. כעת הבגדים היו מסודרים לפי צבע ומקופלים בצורה סימטרית שרק אימי מסוגלת לעשות, חפנתי את כף ידי בשערותיי השחורות ופלטתי נחירה קטנה.
"אני חייב להודות לה על זה."
הרמתי חולצה ארוכה בצבע ירוק בהיר, שרוולי החולצה בגוון ירוק כהה יותר וכך רוב בגדיי. לבשתי אותה במהירות והורדתי את מכנסיי, לקחתי מיד ג'ינס חום קצר ודיי כהה והכנסתי את רגליי בהתאם לחורי המכנס ומשכתי כלפי אגני, כפתרתי את הכפתור השחור הקשיח אל החור הקטן והרמתי את הריץ רץ כלפי מעלה.
נעליי היו שחורות כהות, בעל פס לבן בצידם, סגרתי את הארון והתקדמתי אל הנעליים. בזינוק קל קיפצתי אל תוך הנעליים והכנסתי אותם אל תוך רגלי, הם תאמו בצורה מושלמת לרגלי. הגרביים הלבנות שכבר לבשתי היו מותאמות אל הקווים הלבנים שנמתחו מצד אחד לשני בנעל.
את השרוכים דחפתי ברשלנות אל תוך הנעל והרמתי את תיקי האפור בזריקה מהירה על כתפי, פתחתי את הדלת הלבנה שלי בעלת הידית הכסופה וצעדתי אל המטבח ומולי המדרגות הלבנות, ירדתי במהירות את כולם והגעתי אל הסלון והמטבח של ביתי.
אימי עמדה כבר מול השולחן, שיערה הכהה אסוף במרושלות ושקיות שחורות מופיעות מתחת לעיניה החומות הקטנות. גם אם היא לא רוצה שאשמע את זה בלתי אפשרי, איך היא כל לילה מתעוררת בפחד ובתסכול וכיצד היא חולמת על אבי שעזב אותה בטרם עת. איך שעזב גם אותי. מאותו יום ידה הימינית רועדת, אותה יד שהוא אחז בה בנשימותיו האחרונות כשמצאה אותו זרוק על הכביש. היא אחזה בסכין לבנה בעל שיניים קטנות בצד ימין וחצתה את הכריך שלי לשניים, לפחות ניסתה. רעד ידה הפריע לה בניסיון החיתוך, צעדתי קדימה לכיוונה, מביט מעט בשולחן השיש הלבן ועומד בצידה.
"בוקר טוב." אמרה ומשכה באפה, מנסה להמשיך לחתוך את הכריך, "אימא." אמרתי בקול רגוע והנחתי את ידי על ידה הרועדת, מרגיע אותה מעט.
"למען השם!" קיללה בשקט ודמעות ירדו מעיניה ומרחו מעט את האיפור השחור שהיה גם הוא מתחת לעיניה. היא מיד ניגבה את הדמעה הראשונה בניגוב קל והתיישבה על מושב הפלסטיק של כיסא המתכת הגבוה שלנו, הנחתי את הסכין על השולחן והבטתי בה. ארשת פניה הייתה עצובה, עיניה רעדו ופיה התעקל מעט מטה. "הכול יהיה בסדר." אמרתי, ניסיתי להחזיק על עצמי גם את העצב שלה וגם את שלי. הדחקתי יותר את שלי למרות שזה הרבה יותר קשה.
"אני מצטערת, אני אחזור לעצמי מתישהו אני –" אמרה וקטעתי אותה.
"לעולם לא תחזרי לעצמך וגם אני לא, לעולם אל נתגבר על זה אבל נוכל לנסות להשלים עם זה ולזכור את זה."
לא ידעתי מה היא מרגישה לגבי המשפט הזה, אך כמו כל אימא היא כמובן חייכה לא משנה כמה מטופש או חכם הוא היה. היא העבירה את כף ידה הרועדת בשערותיי וחייכה, "יש לך את העיניים שלו."
לאחר חצי דקה בערך היא התאפסה על עצמה, עזרתי לה לחתוך את הכריך והיא השליכה לתוכו שני חתיכות נקניק סלאמי, היא עטפה אותו בשקית ניילון עם תווית החיוך הירוק עליה שמסמלת שהיא ידידותית לסביבה למרות שהיא לא והכנסתי אותו אל תיקי. הלכתי אל השירותים לצחצח את שיניי ולשטוף את פניי בזריזות וכשחזרתי היא עמדה ליד התיק שלי.
"אני יודעת שאתה רק תלמיד בכיתה ט' אבל אני רוצה שתדע שאתה מדבר כמו בן אדם מבוגר שעבר הרבה בחיים. אני רוצה שתדע שאני גאה בך." היא חייכה ונשקה ללחי, חייכתי אליה והרמתי אותו. ניגבתי ליתר ביטחון את לחיי בכדי שלא יהיה סימן של נשיקה דהוי ויצאתי מהדלת היישר אל הבית ספר.

"אני לא יודע כמה זמן לתת לה, אם בכלל." אמר כריס, החבר הכי טוב שלי וכמעט בין היחידים. כריס הוא פלרטטן לא קטן ולא פעם ולא פעמיים שמעתי על הסיפורים שלו עם חברות שהיו לו ונפרדו ממנו והוא מהם. שיערו החום בהיר היה מסודר לבלורית קטנה ועיניו היו כחולות קטנות ועגולות, הוא היה דיי נמוך אם כי כולם אומרים לי שאני מאוד גבוה אך הוא עדיין היה דיי נמוך. ידיו היו קצרות והוא היה מעט מלא, שפתיו מלאות במקצת ועורו שזוף. הוא לבש חולצה לבנה ארוכה ומכנס ג'ינס כחול קצר שדהה מעט בכביסה, והביט בדרך.
"תשמע כריס, אני באמת לא רוצה לשמוע איך עוד סתם בחורה זרקה אותך ואתה רוצה לתת לה ספייס. באמת." אמרתי, הייתה לי רק חברה אחת במשך כל השנים האלה, וזו הייתה ג'יין מכיתה א', הפסקנו לדבר בערך מכיתה ב' והיא עברה לברוקלין ועזבה את העיירה שלנו, אני מניח שזה אומר שנפרדנו, אבל מאז אני זוכר אותה.
"תשמע אחי, פטרישה היא לא סתם אחת." אמר וקראתי בקול "זה מה שאתה אומר על כל אחת!".
"יש בזה משהו, אבל –" הוא אמר הצלצול קטע את שיחתנו, הגברנו את המהירות ונכנסו אל הבניין, הרצפה הייתה בצבע לבן שיש בדיוק כמו השולחן במטבח ביתי והלוקרים היו כמו שורה שלמה שעברה בכל הצד הימני של הקירות, דלת כיתתנו הופיעה מולנו ועליה שלט קטן ט'1 ועליה שם המחנכת סיגל, נכנסו פנימה והכיתה הופיעה מולנו.
לוח לבן ארוך בעל מסגרת כסופה עטף את הקיר הצפוני ומולו היו מונחים השולחנות והכיסאות הכחולים והלא נוחים בעליל, חלק מהשולחנות היו כבר מקושקשים בעפרונות של ילדים משועממים וחלק היו שבורים מהילדים שנראים כאילו גמרו מילואים, שיש לנו רק אחד כזה בכיתה, ג'קסון.
הילדים עטפו את הכיתה לגמרי מכל צדדיה ודיברו בקבוצות, ג'קסון היה יחד עם חבורת הילדים שנגררים אחריו, הוא אמר משהו וכולם צחקו בקול רעם, חלקם הציקו לבנות היפות של הכיתה ולאחר כמה רגעים המורה נכנסה. אני וכריס התיישבנו על הכיסאות בשורה ראשונה וסיגל התיישבה על שולחן המורה ושילבה רגליים. משקפיה מלבניות ועטיפתם סגולה, שפתיה מרוחות באודם סגלגל באופן מוגזם והיא לבשה ז'קט סגול בהיר ומתחתיו חולצה בהירה ומכנס בהיר שתאם את החולצה, היא הייתה מעט מלאה ושיערה היה ג'ינג'י נפוח. ונתעלם מהעובדה שקוראים לה סיגל שזה סוג של גוון סגול
"הגיעה אלינו ילדה חדשה, תכירו את ג'יין פיצ'גרד." אמרה, השם צלצל לי מוכר וכשראיתי אותה זיהיתי אותה ישר. ג'יין מכיתה א' חזרה לעיירה שלנו.
שיערה היה אדמוני וגלי, נופל על כתפיה ומסתלסל בקצותיו, עיניה ירקרקות כאזמרגד ועורה צחור כסיד. שפתיה דקיקות ויפיפיות וארשת פניה מעט נבוכה, היא אחזה בכפות ידיה בעוד שהילדים בוחנים את גופה. היא לבשה חולצה לבנה צחורה וארוכה, וג'ינס אפור דהוי שעומד על קו הלבן,
"היי" היא אמרה במבוכה וחייכה, שיניה הצחורות והמסודרות נחשפו לפנינו.

יצאנו מהשער בסוף יום הלימודים, ג'יין יצאה מוקדם ומיד עלתה על רכב שאביה כנראה אסף אותה, לא יצא לי ממש לדבר איתה אך יהיו לי עוד הזדמנויות אני בטוח. כריס פנה את הפנייה לביתו ואני צעדתי בהמשך הרחוב, השמש הייתה מוסתרת בעננים אפורים דהויים ומעט קרני שמש הצליחו לחדור. בקרוב מתקרב החורף. כשאני חושב על זה היום הזה היה מושלם, טוב עד שהגיע אותו רגע. הרגשתי מכה חזקה בראשי והתמוטטתי על המדרכה בכישלון קדימה, הרגשתי כאילו הראש שלי עומד להתפוצץ. הסתובבתי וכל מה שיכולתי לראות הוא אישה דיי מבוגרת ולשמוע את צלילי נקישות צמידי המתכת שלה פעם אחרונה לפני שחבטה בי שוב עם אותו נשק שחור ועגול, כנראה המחבת השחורה שלה.