מעבדות לחירות

03/04/2007 ליל הסדר, בית האבות "בית עמי", נתניה
שוב הגיע היום הזה בשנה, היום הזה שבו כולנו נאספים לערב אחד, וסובלים את המשפחות שלנו. לפחות האוכל טוב..
לא כך היה במקרה של נתן, שכמו בכל השנים האחרונות נאלץ להעביר את הסדר בבית אבות מעופש בנתניה. "מה לא עושים בשביל המשפחה" חשב. האוכל במקום הזכיר לו יותר את מנות הקרב שהיה אוכל בצבא מאשר את האוכל שהיה אוכל פעם, האוכל של אשתו, כשהסדר היה נערך בביתו.
נתן לא אדם מאמין במיוחד, וכל עניין המסורת לא ריגש אותו יותר מידי. כמו כן, ערב בחברת זקני העיר נתניה לא היה חוויה מהנה כל כך. אבל היה משהו בחג הזה, משהו בסיפור יציאת מצריים, בטקסיות שבסדר פסח, שהפך אותו לחג יחיד במינו.
בין הנוכחים היה כמובן מייקל, בנו של נתן. הוא תמיד היווה מן אכזבה לאביו, אכזבה פרטית ממנו ואכזבה כללית מהדור שלו.
"הוא כל כך ילדותי" חשב לעצמו בעצב "לא מכבד את ההורים שלו, לא מבין מה קורה סביבו…" -הרב נכנס, ומיהר לציין שהוא לא באמת רב, אלא עורך דין במקצועו ותלמיד ישיבה וחוקר היהדות בזמנו הפנוי.
"מיד נתחיל" הכריז, והתנצל על כך שאיחר ביותר מחצי שעה.
ה"רב" התחיל בשלו, קרא בקול את ההגדה, סיפר כמה משלים של חז"ל על הקטעים השונים וניסה לעודד את קהל הזקנים להשתתף בקריאה ובשירה.
אז אחרי חד גדיא, אחד מי יודע ומה נשתנה הגיע סוף סוף הזמן לאכול.
פיליפיניות עם עגלות אוכל עברו בין השולחנות, אחת מהן קרצה לנתן, זכר ללילה ההוא שבילו יחדיו.
"רק שלא ישימו לב" חשב וחייך אל אשתו.
כולם במקום הכירו אותו, תמיד הציע עזרה לכל זקן שהיה זקוק לה מדיירי בית האבות, הקשיב לסיפורים של הזקנות בשולחן הברידג' בסבלנות, תיקן כל תקלה בעזרת כוחו הרב וכישרונו.
"מקום נורא לגור בו" חשב בכל פעם שרגלו דרכה בבית האבות הזה.
ה"רב" הזמין את כל מי שמעוניין לשבת איתו, ולשאול אותו שאלות הלכתיות.
מיד עם הגשת האוכל התיישב מייקל בשולחן ה"רב".
מייקל סימן בעיניי נתן את כל הדברים הרעים שחשב על הדור שלו.
הוא ראה בו ילדותי, מפונק, חוצפן. "בגילו הייתי יותר גבר ממה שיהיה כל חייו" אמר לעצמו בזילזול.
"הדור הזה, הוא לא כמו פעם. אנשים מפונקים, חושבים רק על עצמם. איך אפשר לצפות מהם לנהל את המדינה הזאת כמו שצריך מתישהו?!" הירהר בליבו.
המציאות הזאת היתה שונה מאוד מזו שנתן גדל בה. בגיל 18 הוא גויס לצבא ונשלח ישר לחזית אחרי טירונות בסיסית. טוב, אלו היו ימים אחרים. ימים של מלחמה. צריך היה להגן על המולדת. נתן ידע תמיד להסתדר, ובגיל עשרים כבר היה מפקד טנק, קצין. שירותו הצבאי לא היה קל והוא סחב ממנו פציעה ברגל, כזו שמנעה ממנו ללכת כמה חודשים וליוותה אותו בכאבים קלים לכל שארית חייו.
אבל נתן לא התלונן מעולם. הוא היה קשוח מאין כמותו, מעולם לא קיבל פיצויים מהמולדת, אותה מולדת שגייסה אותו וגרמה לפציעה שלו.
לפתע, רעש מוזר נשמע. רעש שהרס את האווירה החגיגית. נתן זיהה את הרעש בן רגע, היה זה רעש ששמע כל כך הרבה פעמים בצעירותו, רעש של יריות.
לא עברה חצי דקה ועל חדר האוכל השתלט מחבל רעול פנים שהתחיל לצעוק בעברית קלוקלת לא לזוז. הוא נעמד ממש ליד שולחנו של נתן, שהיה במרכז החדר.
פאניקה השתלטה על יושבי הסדר.
המחבל תכנן להחזיק בהם כבני ערובה, ולשחררם רק בתמורה לשחרור אסירים שהיו שייכים לארגון שלו מבתי הכלא בישראל.
תוך מספר דקות הוקף המקום בשוטרים וחיילים שקראו לו להיכנע ולהסגיר את עצמו לידיהם לפני שהם נכנסים פנימה.
המחבל לא תכנן את המבצע יותר מידי טוב…
כוחות חמושים כבר נכנסו ללובי והיו רחוקים שניות ספורות מלהגיע אל חדר האוכל.
נתן ידע שהמחבל, שהיה במרחק של כשני מטרים ממנו, לא יוותר בקלות כזאת.
הוא גם זכר את הטבח במלון פארק שאירע בליל הסדר לפני 5 שנים, מרחק הליכה מבית האבות.
"אללה ווקבר" צעק המחבל וכיוון את הרובה שלו כדי להרוג כמה שיותר עד שייתפס.
נתן זינק עליו. הוא לא יכול היה להרשות לדבר כזה לקרות. לא כך חונך. מה עוד שהמשפחה שלו היתה הקרובה ביותר לקנה הרובה.
כדור שיסע את בטנו של נתן. למרות זאת, הוא הצליח לאחוז במחבל כמה שניות עד שכוחות המשטרה נכנסו ועצרו אותו.
הוא פונה משם לבית החולים לניאדו במצב אנוש, כשמשפחתו ההמומה מלווה אותו.
נתן נפטר יומיים אחר כך, 05/04/2007, בשעה 02:24.
בן 87 היה במותו, השאיר אחריו אישה, בן יחיד ונכד.
הלוויתו נערכה באותו יום. זקנים רבים באו לחלוק כבוד אחרון לנתן שמואלסקי, מפקד הארמייה ה-65 של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה.