אני ולונה: פרק שביעי

"אתה עדיין בחיים?" קול שואל ולפני שאני מבין מה קורה, סאם מניח את האוכל שלו על השולחן מולי ומיישב.
"סליחה?" אני שואל בבלבול, אך מהר מאוד ממשיך לשחק באוכל שלי, אני מוצא את עצמי חולם בהקיץ יותר מידי לאחרונה, אני יכול לאבד את הריכוז הרבה יותר מידי מהר ובמצבים לא נוחים בעליל.
"אני מופתע שעדיין לא מתתה מדאגה ללונה." הוא מבהיר, וצוחק קלות, מצפה שגם אני אצטרף אליו בצחוק, אך עצם הזכרת שמה גרם לי רצון למות.
לא ראיתי אותה כבר זמן מה, חשבתי בהתחלה שהיא בסך הכל חולה או משהו, אך לא מזמן אחת המורות אמרה כמה חבל שלונה החליטה לעזוב את בית הספר.
אני מניח שלקחתי את זה קצת אישית, את העובדה שהיא החליטה לעזוב בדיוק כאשר נראה שהתחלנו להתקרב, זה הרגיש קצת כמו פרידה.
אני יודע שזה מטופש, אך משום מה אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה, אני יודע שהתחלנו לדבר לפני פחות מחודש, אבל היה בה משהו, מהרגע הראשון בו ראיתי אותה בתחילת שנה, ידעתי שהיא שונה מכל אחד אחר במקום הזה, שבניגוד לכולנו, יכול לצאת משהו ממנה, שהיא עשויה לשלוט בעולם יום אחד.
"אתה בסדר?" מלודי שואלת כאשר היא מתיישבת על ידי, שיערה מבולגן כרגיל ואסוף רק על ידי משקפי הראיה שלה אשר היא הרימה בשביל לא לראות בבירור את הזוועה שמגישים במקום הזה.
"לא," אני עונה לה בכנות ומזיז ממני את מגש האוכל."אני מרגיש כאילו אני עומד למות." אני נאנח ומניח את הראש על הקיר לצידי, הקיר היה קריר כנגד עורי, כמעט כמו שפתיה, אני מניח שהיה בזה משהו כמעט מרגיע.
"אתה קצת מלודרמטי, אתה לא חושב?" סאם אומר וזורק לעברי חתיכת גזר, אשר אני תופס בעודו באוויר ונוגס בו.
"אולי רק טיפה," אני אומר, ומחייך."וזה פשוט בגלל שאני מתגעגע אליה." אני לא יודע למה אמרתי את זה, אבל זה לא חשוב, הם החברים הכי טובים שלי, הם בטח יבינו.
"אתה כל-כך פתטי," מלודי אומרת, אך לא מביטה בי."חוץ מזה, מיס לונה, הייתה הרבה מעבר לליגה שלך, היה לך מזל שהיא דברה איתך בכלל." היה משהו מוזר בדרך בה היא הדגישה את שמה של לונה, לא בדיוק בשנאה אך ברגש שלא בדיוק זיהיתי.
ידעתי שהיא צודקת, ידעתי שהייתי רחוק מהלהיות ברמה של לונה, אך משום מה עדיין רציתי להאמין שיש לי סיכוי עם מישהי כמוה, רציתי לחשוב שאני שווה יותר.
"ראיתי אותה לא מזמן," סאם אומר לפתע בזמן שאנחנו אוספים את חפצינו ויוצאים מהקפיטריה, יודעים שיש לנו עוד לפחות חצי שעה לפני השיער הבא ולכן אנחנו לא ממהרים כל-כך."את לונה שלך." היה משהו בדרך בה הוא אמר את זה, אך הפעם ידעתי למה, נמאס לו שכל השיחות שלנו הן עליה, גם לי נמאס מזה, ואני יודע שמלודי פשוט מחכה לרגע בו נדבר על משהו מלבדה..
"איך היא?" מלודי שואלת בסופו של דבר, מסגרת את משקפיה ומסדרת מחדש את שיערה הכהה.
"בסדר," הוא אומר בסופו של דבר, מחפש את המילים להסביר מעט טוב יותר." מעט ורודה יותר ממה שאתם זוכרים, אך היא נראית בסדר." הוא אומר בסופו של דבר, ולוקח את התיק שהוא שכח על הכיסא מידי, אני נשבע שיום אחד הוא ישכח את הראש שלו בבית.
"תגדיר ורודה יותר." אני אומר בסופו של דבר, ומסתכל כיצד מלודי עוקפת אותנו למרות שהיא יצאה אחרינו מהקיפטריה, יש לי תיאוריה שהרגליים שלה ארוכות יותר משלנו, זאת אומרת שהיא בערך באותו גובה כמונו, מעט נמוכה ממני אך גבוהה יותר מסאם, אך אני מוכן להישבע שהצעדים שלה הרבה יותר גדולים משלנו.
"אני מדבר על השיער שלה," הוא אומר ושולח אליי חיוך בזמן שהוא מחפש את ההגדרה הנכונה לצבעו של השיער."כמו מסטיק." הוא אמר בסופו של דבר, ואנחנו צחקנו בזמן שחשבנו על לינה מסתובבת ברחובות העיר עם שיער עשוי כולו ממסטיק.