oliv
נאמר לי כבר שזה בלתי מובן בעליל שעצם העובדה שהוא סכיזופרני פלוס מספר כל יודע בעצם אומר שהוא דמיין את כל המחשבות שלה. הרי איך יכול להיות שהוא בכלל יודע את השם שלה אם הוא לא דיבר איתה ומה היא חושבת ומדמיינת. זה סיפור על נקודות מבט. וכן הוא היה חלק מחטיפת המטוס. נכתב חצי מתוך שינה, כרגיל, סליחה על האיכות ^^

אמילי הקטנה

oliv 14/09/2015 1222 צפיות 2 תגובות
נאמר לי כבר שזה בלתי מובן בעליל שעצם העובדה שהוא סכיזופרני פלוס מספר כל יודע בעצם אומר שהוא דמיין את כל המחשבות שלה. הרי איך יכול להיות שהוא בכלל יודע את השם שלה אם הוא לא דיבר איתה ומה היא חושבת ומדמיינת. זה סיפור על נקודות מבט. וכן הוא היה חלק מחטיפת המטוס. נכתב חצי מתוך שינה, כרגיל, סליחה על האיכות ^^

מטוס נחטף. חמישה אנשים, רק אלוהים יודע איך, הצליחו להעלות תחמושת למטוס. הם נעמדים עם כיסוי ראש, כזה שנראה כמו של ערבים. נראה שלבשו מעליהם, מאז שהמטוס המריא, מעין חלוקים צבעוניים בעלי צבעים עזים שלא נראים בדרך כלל למשל ברחוב. ככל הנראה התלבשו דומה כדי שלא יהיה ניתן לזהות אותם.
הם לא נראים ערבים או משהו, אבל אחד מהם צועק בערבית ואמילי הרגישה שאם לא היו נמצאים במטוס אלא באזור פתוח היה מוסיף גם כמה יריות רובה על מנת להיראות יותר מרתיע. אם להראות יותר מרתיע היה אפשרי.
שניים ישבו מקדימה יחד. שניים באמצע- נפרדים משני צדדי המעבר, ועוד אחד אחרון מאחורה. היה זה מטוס קטן בעל מחלקת נוסעים אחת בלבד. אולי בכוונה.
אחד קירח עם עיניים ספק שחורות ספק כחולות וזקן ג'ינג'י שנראה לאמילי כאילו הוא חובב מוזיקת רוק, אמר באנגלית משפט שהיה נשמע כמו קללה; "אף אחד לא זז." היא לא הבינה איך הוא הגיע אל המצב הזה- ואני לא הבנתי למה.
"זוהי חטיפה לאור יום, ואם מישהו זז אנחנו מעיפים אותו מהמטוס הזה." השניים ליד המעבר נפצו שני בקבוקי זכוכית על רצפת המטוס וגרמו לרעש שדמה לפיצוצים. כמה בנות מאחוריה חיבקו את אימא שלהן, בזמן שכל אחד מה-'חיילים לכאורה', נעמד ליד כמה שורות של כיסאות במבטים של חוטפים מיומנים ומבהילים שמתים לעשות לך משהו אם רק תיתן להם תירוץ לזה. הבחור שעמד בצד הנגדי מאמילי, צד ימין, בעל קצוות השיער השחור, צעק משהו עליהם בערבית ואז הוציא את הטלפון ולחץ לחייג לאיזה מספר שכבר מראש היה רשום שם. אמילי חשבה; למה לצעוק עליהם בערבית בכלל? ומה- הוא לא שמע שלדבר בטלפון במטוס זה מסוכן?
הוא דיבר באנגלית וביקש בתוקפנות לדבר עם הנשיא של ארצות הברית. כל שעת טיסה, כך אמילי הבחינה כשדיבר, בה הם לא קיבלו את מה שרצו מהשיחה שהתנהלה על הקו, הם יזרקו עוד אחד מהיושבים במטוס על פי סדר הישיבה מקדימה. היא ישבה בשורה הרביעית, לידה אין אף אחד מלבדי. המטוס לא היה מלא- מקדימה היו עוד שני אנשים, בשורה הנגדית עוד אחד, ושורה אחת קדימה היו עוד שניים נפרדים.
הוא סיים את השיחה, אחר אמר משהו בערבית לחייל עם השיער הג'ינג'י שכבר נראה בעיניה של אמילי כה-מנהיג שלהם באיזה מובן. על אף ששמר על חזית אחידה של צמא דם כמוהם, הוא היה נראה רגוע יותר ובעל שליטה. נדמה לה שזה היה סתם משחק מצדו. שחור השיער קיבל הנהון מהג'ינג'י.
"שימו לב," פנה שחור השיער אל שאר הנוסעים באנגלית במבטא כבד "כל חצי שעה בה לא נענים לתנאים שלי, מישהו ייזרק מהמטוס." וכך היה נדמה כי הוא מנסה להיראות כמו המנהיג של הקבוצה, כך שאם מישהו יפגע יהיה זה הוא והמנהיג האמתי יוכל לקחת פיקוד על הקבוצה במקרה הצורך. היה זה צעד זהיר מדי מול חבורה רנדומלית של אנשים.
איזו אימא התחילה לבכות וכך גם הבת שלה. וכך גם הבת של האימה בשורה השמינית מאחורה ליד החלון. הפניקה בעיניים של כולם המחישה היטב שמה שקורה כאן הוא יותר מ-אמתי. אמילי חישבה את השעות. עוד שעתיים וחצי גם היא נזרקת יחד עם חמשת האנשים שסבבו אותה. כמה זמן הם ימשיכו את הטיסה?
אילו היא יכלה להסביר לכולם שאת סדר האנשים בוחרים על פי האנשים שיושבים מקדימה, הייתה מצליחה להרגיע את מי שיושב מאחורה ולא שמע אמרה זו מיד. אך גם מיד היו מתחילים לזרוק אנשים גם מהאמצע ומהמושבים האחוריים, שם ישבו פי שלוש יותר אנשים. עדיף יהיה שהם יבינו לבד את הסדר.
החצי שעה הראשונה עברה. האיש הראשון נזרק החוצה. הוא בכה. עורו נראה אוריינטלי בצבעו. כשהוא עמד ליפול נשמעה צווחה שלא הייתה רק הצווחה שלו.
"שקט או שגם אתכם." נהם.
וככה פניו של שחור השיער נעשו למציאות של האיש הראשון, כשבוערת בהן הכוונה לזרוק אותו מדלת המטוס, כאילו תמיד היה ילד ורק במעטפת של אדם מבוגר ואולי גם של כבוד. הפרצוף הזה ילווה אותו לכל החיים שלו, בעוד שהבחור פותח את דלת המתכת, נכנסה רוח פרצים קפואה, ורגל הבחור נתקעה באמצע ביטנו של האיש המיילל והפילו אותו לאחור אל הזרועות הדמיוניות של העולם הפתוח.
האישה השנייה הייתה לא פחות נוראית, היא צווחה ונאחזה בכל מה שיכלה עד סף הדלת. נעשה קר יותר במטוס בכל פעם שנפתחה הדלת.
ככה האנשים התחילו ללכת להם. עוד ועוד יבבות חלושות בקעו מפיות הקהל שעברו שבע מדורי גיהינום. אנשים ספרו את השניות שלהם. מהיום הזה, גם אם ינצלו, הם תמיד יהיו אחרת.
שיחת טלפון נוספת. ההוא עם השיער השחור ענה, אך הפעם דיבר בשפה מוזרה שלא הייתה לאף אחד מהם מוכרת. לאחר מכן הוא תפס באיש הבא שנמצע מול אמילי, הצמיד את ה-שפורפרת לראש שלו כשקירב את ראשו אל הים הפתוח מתחתם ואז שיחרר את החולצה שתפס בה לפני שנתן לו לצנוח לחופש.
לכן עכשיו נותרה לאמילי רק שעה אחת לחכות ואז התור שלה יהיה הבא להגיע. כשהגיע הזמן שלה, היא כבר ידעה. דקה או שתיים מאוחר יותר, הוא עדיין לא זע. גם לא ארבע ואפילו לא עשר. לאחר רבע שעה איחור הוא הסתובב אל עבר מושבה, שיערה שסודר בתספורת קארה חום היה מופנה ממנו אל עבר החלון. הוא בוודאי הניח כי היא קפואה. הקפואים תמיד הכי צווחים בסוף.
כמעט כל הנוסעים על המטוס, לא יכלו להכריח את עצמם להביט לחוטפים שלהם בעיניים, כאילו חששו ממה שימצאו שם שמא המוות שלהם יהיה יותר מוחשים בעינם.
"ילדה קטנה." אמר במבטא הזר.
זיפיו היו נראים כמו שדה קוצים ופיו שכבר לא היה מכוסה לגמרי היה נראה גס. כזה שבוודאי שומש לשתיית אלכוהול פעמים רבות מדי בעבר, כך היא דמיינה מהשתקפותו בפלסטיק. "עכשיו תורך." לא נשמעו כל רחמים מפיו היות שהייתה עדיין בת עשר. היא סובבה את ראשה אליו בעדינות והביטה הישר לתוך העיניים שלו בנחישות וסרבנות. עיניו השחורות היו גדולות ואיימו לבלוע אותה, פניו היו קרובות אליה מאוד, בעודו נשען לכיוונה קדימה. מול פניה העדינות היו פנים של כלב שמירה שחששתי שייתן בה איזה נגיסה. רציתי להקיא, אבל נדמה היה שהיא חוללה איזה קסם. כמו הפנוט משונה התעורר ונדהם שלא קרה דבר ממה שחשב שיקרה. כאילו הרגע סיפרה לו שאינה מפחדת מהמוות הוא הסתובב בתדהמה וצחק להפתעתו. הוא תפס בידו את הגברת עם הצעיף שישבה מאחורה וגרר אותה אל החלק הקדמי יותר של המטוס. אמילי סובבה את פניה חזרה לחלון בעודה שומעת את הצרחה האחרונה של האישה מתרחקת מאוזניה. נדמה היה לי כאילו אולי מצא דרך לפגוע בה אחרי הכול.
לכל איש יש שם, ככה אמילי ידעה, ולכן כל פעם שמישהו עף מפתח המטוס הזה ניסתה למצוא ולהמציא לו איזה שם בתוך המוח שלה כדי לזכור אותו. היא בנתה לעצמה במוח מעין חלקה קדושה של זיכרון. כשהם נחתו כבר, ודרישותיהם של החוטפים נענו ומי שנשאר על המטוס היה בסדר, הם חזרו לבתים. כל המדינה הייתה רועשת וגועשת כי הטרוריסטים הצליחו, ופניהם של כמה מהניצולים הופיעו בעיתונים.
בשדה התעופה, אימא ואבא של אמילי חיכו לה עם דמעות. הם כבר ידעו הרבה זמן על החטיפה, ככה הבנתי במבט מהצד. כשהם תפסו אותה וחיבקו אותה, הם לא הצליחו להפסיק לבכות. ובאותו רגע כשהבטתי בפנים שלה, ידעתי שהיא חושבת- שלו רק ידעו מי היה צריך למות במקומה הם היו אוהבים אותה פחות. ואז הם היו אולי בוכים כמוה.
אני הייתי על הטיסה הזו כנוסע סמוי כדי לבדוק שהכול מתנהל כשורה. הילדה הזו גרמה לי לשעשוע. התקרבתי אליה ותפסתי בראשה מפוצץ את הגולגולת שלה כשאני מצמיד את הקנה של האקדח שלי לרכה שלה. הסתכלתי עמוק לתוך העיניים של אימא שלה. אולי הייתי מטורלל, הם אמרו שאני סכיזופרני בבית המשפט. אבל אני ידעתי שהיא בחיים לא תצטרך לזכור את מי שהיא הרגה יותר. הם היו שומרים אותה גם אם כל מה שהיה נותר ממנה לבסוף היה רק צדף.


תגובות (2)

זה אחד הסיפורים הכי טובים ויפים שקראתי פה מאז שהצטרפתי.

14/09/2015 22:09

:O תודה רבה !

14/09/2015 23:20
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך