שכונה פרק 46 חלק ב'

פרק 46 חלק ב': "אני חזקה?"
הולוו האפורה של אבא נסעה במהירות.
הלב כמעט והחסיר פעימה!
הרגשתי שאני עומדת לפשל..
ידיי ורגלי לא הפסיקו לרעוד
הרגשתי איך אני מחווירה לאט לאט
"יעלי" אבא אמר,מבטו נעוץ בכביש
"אה?" אמרתי בלחש
"הכל בסדר תירגעי" חיוך קטן צץ על פניו
"איך יהיה בסדר?" שאלתי בשקט "אם לא נצליח?"
"אנחנו נצליח" חייך
"למה? איך?" השאלות חנקו את הגרון ולא נתנו לי לשאוף אוויר כמו שצריך
"כי זה חייב להצליח" הפעם הסתכל אליי עמוק בעניים.
הרגשתי איך המשפט מחלחל אל תוך ליבי.

הנחתי את הראש על החלון,צופה בכל האנשים שעוברים.
על הלבוש שלהם
ההתנהגות שלהם
מנסה לדעת על מה הם חושבים..

"ביי" חייכתי לאבא לפני שסגרתי את דלת האוטו.
"את לא צריכה עזרה?" שאל
"אני בסדר רק תבואו" השבתי
"אוקי" אמר. הוצאתי את שני הארגזים מהאוטו והתקשרתי לאסף
"הלו" קולו הצרוד נשמע
"הגעתי איפה אתה?" שאלתי
"אני בפנים,חילקתי את החולצות לקומה הראשונה" היה אפשר לשמוע את החיוך הגדול שמתפרש על פניו
"יפה,קדימה בוא תעזור לי אני על הכביש" אמרתי בועטת באבן קטנה שהייתה מולי
"סבבה" אמר וניתק.
ישבתי על אחד הקופסאות והסתכלתי על הרכבה הגדולה..פה נעשה מהפכה!!

"היי לך" אסף נעמד מולי
"היי גם לך" חייכתי. קמתי על הרגליים והסתכלתי עמוק לתוך עיניו החומות
"התגעגתי" לחש ותפס את פניי עם ידיו הגדולות ונישק אותי ארוכות..
"אולי תמצאו לכם חדר"קפצה עלינו בחיבוק שיר
"סוף סוף הגעת" אסף פנה לשיר
"כן אח שלי עיקב אותי" גילגלה את ענייה
"טוב בואו" אמרתי.
תפסתי קופסת קרטון אחת ואסף את השנייה ושולשתינו התקדמנו לעבר ההמולה והצעקות שהגיעו מרכבת העירייה.
הרכבה הייתה גדולה מלאה בדגלים של כל העולם, אנשים עוברים דרכה כדי לגשת אל החניות היקרות או אל הקניון הגדול.

כל מי שרציתי הגיע ואפילו יותר
המשפחה שלי
שתי השכונות גני צבי ואנחנו
ואפילו כמה מהאנשים שאנחנו לא מכירים הצטרפו למאבק.
לבשתי מעל הגופייה הלבנה את החולצה שלנו..
החולצה שרשום עליה 'אפשר להוציא את הבן אדם מהשכונה אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהבן אדם'.
זה המוטו שלו..הסיסמא שלנו..זה אנחנו!
עומר התחיל לשים שירים..שירים על חופש הביטוי וסתם קיצביים
התחלנו לרקוד ולהרקיד כמה אנשים ולאט לאט באו מלא נערים וגם מבוגרים.
"יעל" הרגשתי שהחזיקו לי באגן וסובבו אותי
"אושר" אמרתי מעט סמוקה
"באתי" חייך וחשף שתי גומות
"מצוין" גיחחתי "לך לשיר היא תביא לך חולצה" אמרתי
"אין בעיה" אמר ונתן לי נשיקה בלחי והלך.
נגעתי בלחי שנישק אותה,אני הייתי בשוק
"מה יש?" נועה צעקה מנסה להתגבר על המוזיקה הרועשת
"כלום" חייכתי להראות לה שאני בסדר.
"אוקיי..הבאתי שרשראות הוואי מאחותי וחילקתי כמה פלאיירים בדרך" חייכה
"יםה"חייכתי בחזרה.
ישבתי ליד עומר שהיה סוג של הדיי ג'יי שלנו.
חיכיתי ליאיר
לראש העיר..
לבן אדם שצריך לעורר אותו!
כולי בהתרגשות וכעס מעורבב..טעם של קיא עמד בגרוני ואחרי שלוש מסטיקים שום דבר לא עוזר.

"אני חושב שהוא בא" העיר אותי ממחשבותי עומר
קמתי במהירות וניסתי להסתכל אבל לא,המכונית המוכרת שלו לא נמצאת בשום מקום.
שיננתי בראשי את מה שאני רוצה להגיד. אבל כל המילים מתחלפות ונעלמות לי
"יעל" אסף הגיע וחיבק אותי
"מה קרה"שאלתי
"את מוכנה?" התעלם ממני,פתאום אושר,שיר,נועה ,אורטל, עידן,טל וטל השנייה..כולם עשו עיגול
"יאוו אני מתה" התלוננה שיר
"לחץ" הוסיפה טל
"אם לא נצליח?" שאל עידן בשקט..למרות המוזיקה היה אפשר לשמוע אותו
"אנחנו נצליח" חייכתי לעצמי
"איך את כל כך בטוחה? אם לא?" התעצבן אושר
"כי זה חייב להצליח"
•••
"רק את יכולה לעשות את זה"לחש לאוזני אסף
"אבל אמרנו ששיר מדברת"רטנתי
"אבל את עצבנית,וזה טוב"חייך
"לא יודעת..נוו" התעצבנתי
"בשבילי יעל" נשק לשפתי נשיקה קטנה
"רק בגלל שביקשת יפה" חייכתי
נעמדתי על החומה הגדולה שמשמשת לבמה ולקחתי מגפון איתי.
הסתכלתי עליו,על יאיר שוורץ..הבן אדם שזורק אותנו לרחוב כמו כלבים..
הוא יצא מהמכונית השחורה שלו וסביבו שלוש מאבטחים מגודלים.
רואים שהוא מתלבט עם עצמו..
ללכת אל הפגישה שבעוד כמה דקות מתחילה או לעבור אותנו..אם הוא יצא משם בחיים.
"ראש עיר יקר" צעקתי לעבר המגפון
"אל תפחד לא נפגע בך" גיחחתי,פתאום הוא לא כזה קשוח..
"יאיר הנכבד,אנחנו רוצים להגיד לך כמה דברים.
לנו נמאס לחיום בעוני
ואתה עוד מוסיף לנו,אתה מתכוון לזרוק אותנו מהבית?" מחיאות כפיים סוערות נשמעו וראש העיר כיווץ את פניו ולאט לאט מתקרב אליי.
"זה הבית שלנו" אמתי בשקט יותר
"הבית שלמדנו ללכת,לצייר וללמוד ולכתוב
הבית שהגן עלינו מגשמים ורוחות, משמש חמה ושורפת..
אז מה אם הבתים שלנו שונים?
אז מה אם הבתים שלנו מתקלפים ועלובים ושלך רק פאר?
אז מה?" צעקתי ושוב אנשים המשיכו לעודד אותי..
כבר הייתי בשוונג ולא שמתי לב למה שאני אומרת.
"בסך הכל אנחנו רוצים לחיות אדוני ראש העיר,
אנחנו רוצים לחזור אל המיטה שלנו,ואל החיים שלנו.
אז מה אתה עומר יאיר שווארץ,
אתה מוכן לוותר על עוד דירות פאר ולתת לנו לישון בשקט?
אתה מוכן לבזבז את התומכים שלך מתחילת ראשות העיר,שתמכה בך במשך כל הבחירות?
אתה מוכן?" שאלתי והפעם הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו הסטניות.
כולם מחאו כפיים וחיכו לתשובה ממנו,השירים נךסקו מזמן,כולם לבושים בחולצות שלנו ועם שרשראות..
הוא הפסיד..אנחנו ניצחנו!
"בואו אחרי" אמר
לא הבנתי מה קורה אבל מצאתי את עצמי יושבת סביב שולחן עץ חום וגדול,מצד שמאל אושר ודין ומצד ימין אסף..שתי נציגים משתי השכונות שכניראה הולכות להתמוטט.
"שלום לכם" חייך חיוך ממזרי
שילבתי את ידי על השולחן והבטתי בו בצורה של רוצחת וזה לא עיניין אותי
"בדקת שאין עליהם כלום?" פנה להסתכל לאחד המאבטחים שלו.
"כן אדוני" השיב
"טוב חמודים" חזר אלינו בחיוך מאולץ ומעצבן
"כמה אתם רוצים?" שאל
"מה?" התפרצתי לא מבינה כלום
"כמה אתם רוצים כדי לעזוב את הבית?" שרל ושילב את ידיו בידיוק כמוני
"תבין יאיר" אמרתי "אנחנו לא עוזבים את הבית שלנו" הרמתי גבה
"תירגעי" לחש לאוזני אושר,הסתכלתי עליו והוא ישר השתתק.
"אוקי"אמר יאיר ונשען אחורה
"סליחה" נשמעה דפיקה על הדלת. בחור אחד התקרב לאוזנו של ראש העיר ולחש לו כל מיני דברים.
הצלחתי להבין שכמות הבוחרים תרד אם אנחנו נמשיל במחאה שלנו,וזה טוב! אנשים צריכים להבין איזה בן אדם רקוב הוא!
"אוקי תודה שלו" אמר והבחור יצא.
"אני מבין שאתם רוצים להישאר בחיים האומללים שלכם" אמר לוחש לעצמו
"הבנת נכון" אסף הצטרף
"אוקי" אמר ושיחק עם ידיו
"אז במקום חודש לעזוב את הבית יש לכם שלוש חודשים כדי לחפש דירה טובה" אמר וחזר להסתכל עלינו
"מה?" נעמדתי במקומי
"גברת תישבי" המאבטח אמר. אסף החזיק לי את היד וסימן לי לשבת לפני שאני יראה את עצמי מאחורי הדלת והסיכוי האחרון שלנו להילחם יעבור.
"אנחנו נוכל לעזור למשפחות למצוא דירה בתנאים טובים" אמר ולא מקשיב אפילו למה שאני מדברת
"תקשיב טוב" אמר עידן שהיה אדום
"אנחנו לא עוברים לא משנה מה" הסביר את עצמו
"אוקי ככה אתם רוצים?" שאל ופונה להביט באחד מהמאבטחים..
"אתם חבורה של ילדים קטנים שיודעת לעשות רק רעש" אמר וחזר להביט בי,מה יש לו ממני!!
"אתה צודק" אמרתי
שתיקה עברה בנינו,אני נשענתי על הכיסא השחור ומחכה לתשובה של הפיגור הזה.
" 24 אלף " אמר לבסוף
"מה?" שאלנו לא מבינים
"יש לכם 24 אלף שקל להביא לי תוך חצי שנה אם לא אתם עפים" אמר בנימוס
"אין מצב! אתה לא מבין שאין לנו כסף?? בגלל זה התחלנו עם כל המחאה" התעצבנתי
" זה ההצעה האחרונה גבירתי" נעמד על רגליו בעצבים
"הוא לא רציני" צחק אושר
"אני רציני מאוד" צעק
"תבינו שאין לכם סמכות להחליט מה מותר ומה אסור! עכשיו ההחלטה בידכם מה אתם מעדיפים לעשות? לתת לי 24 אלף שקל או לעוף מעכשיו?"
החלפנו בנינו מבטים
הכול על הכתפיים שלנו..
אסור לנו לפשל!
מה נעשה?!?