נון סטופ – פרק 9 – הסכין
ראיתי מישהי, בערך בגילי, יושבת בשקט על בול עץ, לבדה לגמרי. נדמה היה לי שהיא כותבת. ביומן, אני חושב. גבה היה אליי.
היה לי דחף פתאומי לגשת אליה, לדבר איתה, לראות אותה. אבל לא היה לי אומץ. עמדתי בדממה, בלי שהיא תבחין בי. הציפורים המשיכו לצייץ והפרפרים עדיין התעופפו מעליי.
זה היה הרגע המתאים.
אבל לא יכולתי. הייתה דממה. עיניי עדיין הביטו בה. בלעתי את רוקי. חשבתי שהיא יכולה לרומם את מצב רוחי. רציתי לדבר איתה, ושהזמן יעצור.
ניסיתי לאזור אומץ. איכשהו עלה בדעתי שאם אני אתקרב אליה, היא תשנה לי את החיים. אני לא יודע אם לטובה או לרעה… זאת פשוט מין תחושת בטן כזאת, שמשהו ישתנה כשאבוא לדבר איתה, כשאלך אליה.
התחבאתי מאחורי עץ, לא יודע למה. אני לא יודע מה המקום הזה עושה לי, או מה היא גורמת לי לעשות. בטעות דרכתי על העלים שבאדמה. הרעשתי. בזווית העין קלטתי שהיא הסתובבה, אבל לא ראיתי את הפנים שלה. רק את השיער השחור המבריק.
דממה.
חיכיתי דקה או שתיים כדי שתירגע. הרי איך יכול להיות שיהיה שקט כזה ביער? יש כאן יצורים, או בעלי חיים, שבטח עושים רגע. אני בטוח שאם היא יושבת כאן כל יום, אז היא לא פעם ולא פעמיים נתקלה באחד החיות.
נשמתי עמוק. איכשהו השקט הוביל אותי אליה. התקרבתי. ניסיתי לדבר. "ש… שלום…" גמגמתי בלחש. המרחק ביני לבינה היה כעשרה מטרים. אולי חמישה עשר.
היא הסתובבה אליי ברגע. ראיתי את הפנים שלה ופחדתי. מאוד. אני לא יודע למה. הם לא היו מכוערים, פשוט… לא יודע. לחוצים כאלה, מאוד. "אל תתקרב אליי!" צרחה.
"סליחה! סליחה!" אמרתי וניסיתי להרגיעה, "לא קרה כלום! הכל בסדר!"
"זה אתה… זה אתה…" היא אמרה מעוצבנת. "אתה זה שמחפש אותי. אני מי שהם רוצים! אל תתקרב אליי!"
אני לא יודע למה עשיתי את הצעד הנוסף הזה, אבל ברגע התחרטתי עליו. לא האמנתי כשהיא הוציאה סכין מכיסה. אוף! איך הגעתי למצב הזה?! למה אני מדבר עם מישהי, סתם, שאני לא מכיר? מאיפה אני יודע בדיוק מי היא?
הושטתי את ידיי כאילו שתוריד את הסכין ואמרתי: "אה, אני לא יודע מה את רוצה ממני, אבל זאת טעות! אני לא מכיר אותך, אני לא יודע מי את, ובאמת ש… אין לי מושג מה את רוצה ממני, אני לא אעשה כלום. הנה, אני הולך, ברצינות!"
התחלתי ללכת לאחור ומעדתי על גזע עץ. עצמתי עיניים כשהרגשתי סכין קורע את החולצה שלי.
תגובות (0)