האם אני רעה? – פרק 8

חמש דקות לפני:
מקס יצא מהחלון אל הסולם חירום ועבר בעזרתו אל חלונו של החדר, בו היה אמור להיות "הקורבן" .
הוא חיכה לדפיקה, אשר אותה הייתה צריכה לבצע אן, אך שום דפיקה לא נשמעה וכעס עבר בתוכו.
"אין על מי לסמוך." סינן לעצמו.
הוא נכנס דרך החלון שלהפתעתו היה פתוח וסקר את החדר.
חוץ מהטלוויזיה הדלוקה, לא היה שום רמז לדמות.
'איך זה הגיוני?' תהה לעצמו, הרי ידע בוודאות שאותו האחד היה אמור להימצא באותה הדקה בתוך החדר.
הוא נכנס אל חדר השירותים והאמבטיה, אך גם שם לא היה אף אחד.
הוא יכול היה להריח את המתח באוויר, זה לא מצא חן בעיניו והוא חשד שמישהו טמן לו מלכודת.
כך היה, כאשר התכופף אל מתחת למיטה. נשמעה ירייה. הכדור חדר אל עורו של מקס וריסק את עצמות הכתף שלו.
זעקת כאב נפלטה מפיו והוא מיהר להביט אל אותו האחד שירה בו.
זה היה איש גבוה בעל גוף ממוצע, הוא היה קירח כמו בתמונה וידיו כוסו בשרוולי קעקועים.
מקס לא היסס ולא עצר לחשוב אפילו לרגע. מי שפוגע בו, גורלו הוא מוות!
בכאב רב הוא הושיט את ידו הפצועה קדימה וכיוון אל האיש. הקירח לא הבין את פשר מעשיו.
תוך שניות ספורות, בקושי רב, אש החלה לכסות את אותו האחד ועורו החל להישרף לאט ובייסורים.
האיש צרח מכאב, גרונו כמעט ונקרע לגזרים מהצרחה הצורמת הזו.
מקס ניסה שלא לצעוק מרוב הכאב שכמעט וחצה את ידו לשניים. הפצע הקשה עליו.
ברגע שהקורבן דמם מכיוון שנפשו כבר לא הייתה בו, גופו נפל ארצה מיובש.
הגוף היה כבר לא גוף, אלא גוש מכווץ וריח של נבלה השתולל בתוך החדר.
מקס קם בכבדות מהרצפה וגרר את עצמו אל המסדרון, עכשיו רק נשאר לו היה למצוא את אן.
הוא תהה לעצמו אם להשאיר אותה לבד במסדרון היה טעות חמורה.
על צד הדלת של המעלית, הבחין בחלקיקי קרח שנמסו, לפי כך הסיק כי אן הייתה במעלית קודם לכן.

# # # # #

אותו האחד שהחזיק בי ,עדיין לא שחרר, גם לא התאפשר לי לראות אותו כיוון שהיה מאחוריי.
ניסיתי להגיע עם הידיים אל קיר המעלית בכדי להשאיר עקבות של קרח למקרה ומקס ירצה לחפש אותי.
למרות שלא נראה לי שזה הולך לקרות. הוא בטוח כבר עזב, חשב שהפקרתי אותו והלכתי למכור את מעשיו למשטרה.
או שאולי הצרחות האלה? הצרחות הנוראיות האלה-..מה אם קרה לו משהו? מה הסיכוי שיקרה משהו?
דלת המעלית נפתחה ונגררתי החוצה, בחבטה חזקה נזרקתי אל הקיר ומהמכה החזקה שקיבלתי בגב, נפלתי ארצה.
אותו האחד מיד תפס בשערותיי והביט בי בעיניו המאיימות.
"מי שלח אותך?!" צעק. נבהלתי, לא יכולתי להוציא הגה מהפה.
הוא היה גבר שחום עם זקן, כנראה בסביבות גיל השלושים-ארבעים, שמן ואחיזתו הייתה כבדה,
יכולתי להרגיש באיך שידו מכבידה על ראשי.
התפללתי שמישהו יצא אל המסדרון, כי עם המזל הרב שיש לי, אף אחד לא נמצא במסדרונות בית המלון!
כאילו זה היה מלון לרוחות רפאים!
"שאלתי שאלה!" הוא רטן ומשך בשערותיי.
ניסיתי שלא לצעוק מהכאב שנגרם לי, הוא ניער אותי מצד אל צד וזה הפריע לי להשתמש ביכולות שלי.
משהו התנפץ לרסיסים. עיניו של האיש נפקחו לרווחה לשנייה ונעצמו מיד,
הוא התמוטט ארצה בזמן שרסיסים בודדים עפו לכיווני דרכו. אחיזתו השתחררה ויכולתי לנוע.
"את בסדר?" בפניי נעמד אותו האחד שנכנסנו אל חדרו מקודם עם מקס.
הנהנתי בכאב שפיצח את ראשי לאחר שהגורילה הזה טייל לי בשיערות.
"מה עשית?" שאלתי, כאשר ראיתי את אותו האיש שוכב גמור על רצפת המלון, ראשו מדמם במקצת כתוצאה מהכד ששברו עליו.
"עזרתי לך..למרות שזה בכלל לא מגיע לך…" ענה בחיוך ועזר לי לקום.
"שמי סטיבן," הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה , " אן " הצגתי את עצמי.
"אני מצטערת ממקודם…אני ו…ידיד שלי…" לא יקרה לעולם , " …נקלענו לצרה.." עניתי.
נכון, שיקרתי, אבל הרי לא אגיד לו שרוצח סידרתי חטף אותי ובשביל לשרוד אני עוזרת לו.
"זה הידיד שלך? מצטער אם כך.." הוא הצביע על האיש השמן וצחק. גיחכתי, " לא ".
לא הייתה שום סיבה לצחוק, דאגתי למקס, עד כמה שזה נשמע מפתיע.
"בואי, צריך ללכת מפה, לפני שיראו אותנו " הוא תפס בידי וגרר אותי אל חדרו, לפחות הוא לא נרתע מלגעת בי.
"אבל..אני חייבת..מקס…" ניסיתי לומר, אבל מצד שני, זאת הייתה הזדמנות נהדרת לבקש ממנו עזרה.
מצד שלישי, מקס כבר הבטיח להחזיר אותי והאמת גם רציתי לדעת מדוע רצו להרוג את אנדי.
אם רק הייתי יודעת מה אני רוצה, העולם היה מקום הרבה יותר טוב בשבילי!
"אני אצא לחפש את הידיד שלך-.." , "אתה אפילו לא יודע איך הוא נראה" קטעתי אותו.
הרי מקס עילף אותו עוד לפני שהוא הספיק לפנות אליי. ומה אם מקס ברח?
"אם כך בואי נחפש אותו ביחד.." האם הוא באמת הציע זאת עכשיו? עד כמה טוב הוא יכול להיות? פרצנו לו לחדר, הוא חטף בעיטה ממקס והוא בכל זאת מציע עזרה?! אני מקווה שזה לא חלום.
הסכמתי ויצאנו למסדרון.
"מקס!" קראתי מבלי לחשוש שאלה ששוהים בחדריהם, יצאו ויצעקו עליי או יסתכלו כמו על מפגרת.
"מקס!" חזרתי. אפילו לא ציוץ.
"הוא בטח עדיין למעלה.." מלמלתי ורצתי במדרגות אל הקומה השתיים-עשרה.
אפילו לא עצרתי לבדוק אם סטיבן היה מאחוריי. טוב כנראה שכן מכיוון ששמעתי טריקות רגליים נוספות בנוסף לשלי.
החדר היה פתוח ונכנסתי מבלי לחשוש שאולי האיש הקירח הזה שם ובידו גופתו של מקס.
הדימויים הקטסטרופליים לא עזבו אותי גם כשכמעט נחנקתי מריח הנבלה ששרר בתוך החדר.
"מקס!" קראתי, בעודי מתנשמת בקול.
"איפה היית לעזאזל?!" נשמע קולו מחדר האמבטיה וחיוך עלה על פניי.
אולם כשנכנסתי לשם החיוך נמחק ודאגה השתקפה בעיניי.
"מה קרה לך? אתה בסדר?" מיהרתי לשאול כאשר צפיתי באיך שניסה לנקות את הדם מהכתף שלו.
"אני נראה לך בסדר?!" הוא התעצבן.
"אן?" לחדר נכנס סטיבן שהשתעל מהריח קלות.
הבעתו של מקס הפכה מעצבנית לזועמת, ניתן היה לראות את איך שפניו החליפו צבע לאדום זועק.
"מי זה?" הוא כמעט וסינן זאת בין שיניו.
"זה סטיבן….הוא עזר… לי.ב…" עניתי, בולעת מילים באמצע.
"אתה יכול להשאיר אותי איתה רגע בפרטיות?" בכל כוחו, מקס ניסה להישאר רגוע.
"טוב, אני אלך לקרוא לעזרה-…" , "שלא תעז!" קטע אותו מקס בצעקה וסטיבן השתתק.
"אוקיי.." מלמל והשאיר אותי עם מקס בחדר האמבטיה. ציפיתי לגרוע מכל.

"את מפגרת תגידי לי?!" התפרץ.
"זה ההוא מקודם-…" , "טוב מה רצית שאעשה?! איזה גורילה תפס אותי וכמעט ניתק לי את הראש מהגוף, הוא עזר לי!" צעקתי עליו בחזרה. נמאס לי כבר, הוא תמיד חושב רק על עצמו!
"ואז יכולת פשוט להקפיא אותו ולברוח." רטן.
"סליחה באמת שאני לא כמוך!" סיננתי בציניות, "אני לא יכולה לפגוע באנשים שעזרו לי…והוא לא עשה לי כלום, לעומת זאת דאגתי לך ואתה רק צורח וצורח עליי, כאילו אני איזה כלבה שלך!" צעקתי.
הוא נהם בגרונו והשתתק. גם אני שתקתי.
השתיקה המעצבנת שררה עוד כמה שניות נוספות עד שלא יכולתי עוד לראות את הכתף שלו.
"מה קרה?" הנמכתי את קולי הפעם.
"הכלב הזה כנראה ידע שאני אבוא…הוא חיכה לי בארון, תפס אותי לא מוכן וירה בי…" סיפר.
"…שרפתי אותו ואת הגופה זרקתי למטה.." הוסיף. הזדעזעתי. איך הוא מסוגל בכלל לגעת בגוף מת ועוד להשליך אותו מהחלון. לפחות חיוך עלה על פניו כשנזכר בזה.
"אני מתקשה להבין אותך," מלמלתי , "אותו כנ"ל לגבייך" גיחך.
"מפתיע אותי שהם היו שניים, סידרו אותי טוב" הוא ניסה לצחקק, אך התקשה.
יכולתי לראות את איך שהזיעה התאספה על מצחו, מצבו היה חמור, ואם ימשיך בדרך זו, ימות.
"צריך לקרוא לעזרה"
"לא צריך כלום…גם ככה במוקדם או במאוחר יגלו שאירע פה רצח…"
"אבל אתה פצוע.." התעקשתי.
"תעזרי לי להוריד את החולצה" ביקש והופתעתי. פחדתי לדעת מה עבר בראשו. הרי הוא לא מתכוון לטפל בזה לבד, נכון?
תפסתי בחולצתו השחורה, ארוכת השרוולים שחלק ממנה הוא כבר הספיק לקרוע, כנראה מרוב הכאב,
ובזהירות ניסיתי להוריד, בין לבין נשמעו נהימות כאב קלות, אבל המטרה הושלמה.
בפניי נחשף גופו הנאה, חייבת לומר, הוא לא היה איזה אחד עם קוביות בבטן או שרירן, אבל היה לו גוף יפה, חלק.
"את רוצה לעזור לי?" שאל. לא, אז סתם אני עומדת מולך ומורידה לך את החולצה.
"תוציאי לי את הכדור" הוא הושיט לי פינצטה. עיני כמעט ויצאו מחוריהן כאשר ראיתי את הפינצטה.
"אתה רציני?" שאלתי, פחדתי. לחטט בבשרו של בן אדם? הייתה לי רגישות לדם.
"טוב בסדר" התעצבן ורצה לטפל בזה בעצמו. חטפתי ממנו את הפינצטה.
"תסתובב!" הורתי לו בעצבנות והוא עשה כדבריי.
לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לטפל בפצע, הפחיד אותי כל הפעמים בהם ירד דם כשלחצתי על הפצע.
הוא התנשם בכבדות. כאב לו, וכאב לי שכאב לו בגללי.
"רק אל תמות לי בבקשה…" מלמלתי , "מאוחר מדי" גיחך.
שמחתי שלפחות תוך כדי דיבור יכולתי להשכיח לו את הכאב.
"את נהנית לחטט לי בתוך הגוף?" נימה מעוצבנת, חסרת סבלנות נשמעה בקולו.
"מה אתה רוצה, אני לא רופאה!"
"זה טוב, אחרת היו הרבה אבידות" הוא שוב גיחך בכבדות ואני רציתי לתת לו דחיפה חזקה, אך כמובן שלא יכולתי.
לאחר דקות ארוכות, ולמרות ההתנשמויות שלו שהקשו עליי עוד יותר, להפתעתי הרבה, הצלחתי להוציא לו את הכדור.
"המשימה הושלמה!" חייכתי ונתתי לו את הפינצטה עם הכדור.
מהתיק שלו, הוצאתי תחבושות ופלסטרים שהוא סיפק לעצמו, וטיפלתי בכתפו.
"זהו." אמרתי והוא הסתובב אליי. נבהלתי כשראיתי את פניו מלאים בזיעה, הוא רתח.
הוא עצם את עיניו ונאנח על הקיר, בולע בכבדות את רוקו.
"אתה בסדר?" תהיתי. מצבו לא נראה טוב בכלל.
"אני אהיה בסדר" מלמל.
"תשאירי אותי קצת לבד" מלמל ויצאתי מחדר האמבטיה. לא היה טעם להתווכח עם הבחור.

על עדן החלון בחדר, ישב סטיבן. ניגשתי אליו.
"יופי של ידיד יש לך…צועק, לא מתעניין מה איתך, איך את..טיפת כבוד אין לו.." הוא צחק והשפלתי את ראשי.
"את מרגישה מאוימת?" שאל. שתקתי.
"קחי, זה מספר הנייד שלי, אם תצטרכי עזרה, תתקשרי אליי" הוא הושיט לי פתק לבן,
"אל תפחדי לבקש עזרה" הוסיף והלך.
הסתרתי את הפתק בתוך החזייה ונשכבתי על המיטה. אם רק היה לי את אפשרות להתקשר.
~ ~ ~

Tears Don't Fall
With blood shot eyes I watch you sleeping
The warmth I feel beside me is slowly fading
Would she hear me if I calls her name?
Would she hold me if she knew my shame?

There's always something different going wrong
The path I walk's in the wrong direction
There's always someone fucking hanging on
Can anybody help me make things better?

Your tears don't fall
They crash around me
Her conscience calls the guilty to come home
Your tears don't fall
They crash around me
Her conscience calls the guilty to come home

The moments died, I hear no screaming
The visions left inside me are slowly fading
Would she hear me if I calls her name?
Would she hold me if she knew my shame?

There's always something different going wrong
The path I walk's in the wrong direction
There's always someone fucking hanging on
Can anybody help me make things better?

Your tears don't fall
They crash around me
Her conscience calls the guilty to come home
Your tears don't fall
They crash around me
Her conscience calls the guilty to come home

Oh! Yeah!

This battered room I've seen before
The broken bones they heal no more, no more
With my last breath I'm choking
Will this ever end I'm hoping
My world is over one more time

Lets go

Would she hear me if i called her name?
Would she hold me, if she knew my shame?

There's always something to be going wrong
The path I walk's in the wrong direction
There's always someone fucking hanging on
Can anybody help me make things better?