צבועים- פרק 4

אני מצטערת שהעלילה בפרק הזה לא יותר מדי מתפתחת ושהפרק קצר, רציתי להמשיך אבל הסוף הזה הרגיש לי הכי מתאים, תהנו-

ליאה הביטה במחברתו של קארל. "איך פתרת את כל התרגילים נכון?" שאלה מופתעת. "אני לא יודע, התשובות פשוט… היו לי בראש" ליאה הביטה בו ובחנה את בגדיו. "מה?" שא כאשר הבחין במבטיה של ליאה. "מה הקטע שלך עם הצבע לבן?" שאלה בעוד היא כותבת לקארל תרגילים נוספים. "מה הקטע שלך עם הצבע הכחול?" החזיר בחדות. ליאה גלגלה את עיניה. "סתם שריטה שלי מאז שנולדתי, אני אוהבת כחול וזהו, בסדר?" אמרה בתקיפות. קארל לא נרתע והאזין לליאה ברוגע. "שריטה מגיל קטן?" שאל מופתע. "כן, למה, יש בעיה?" ליאה קפצה את אגרופיה. "לא, לא, אני סתם… אפשר רגע את היד שלך?" שאל והושיט את ידו לעברה. "למה?" שאלה והעביר לו את מחברתו. "אני צריך לבדוק משהו, נו בבקשה…" הוא חייך וחשף את שיניו הצחורות. ליאה נאנחה והושיטה את ידה לעברו, הוא אחז בה ועצם את עיניו. "בעלת צבע"… אמר לבסוף ושחרר את ידה. "בעלת צבע? קארל, אתה רוצה שנדחה את השיעור ליום אחר?" שאלה בזלזול. "ליאה, השריטה שלך, היא לא סתם" ליאה הזעיפה את פניה. "בחיים אל תלגלג על השריטה שלי!: איימה בכעס. "לא, ליאה, את לא מבינה, את בעלת צבע, יש לך את היכולת לשלוט בצבע הכחול, את מיוחדת." ליאה הביטה בעיניו וידעה שהוא מתכוון לדבריו. "אתה משוגע!" צעקה והכתה בשולחן העץ שניצב מולם בחוזקה. "ליאה, קרה לך פעם שהצבע הכחול הקשיב לך, שאת אמרת לו מה לעשות והוא הקשיב?" ליאה הביטה בקארל ולאחר מכן ברצפת האספלט. "אני זוכרת" אמרה וקארל חייך.

-לפני שלוש עשרה שנים –

"ליאוש, בואי לפה, יש לנו הפתעה בשבילך" ליאה רצה אל הוריה בלהט. "הפתעה, הפתעה!" קראה וקפצה מעלה ומטה. "היום את בת חמש ואני ואבא הבאנו לך משהו" אמה אמרה והצביע על אביה, הז'קט שלבש כוסה אבק ושקים שחורים נפלו תחת עיניו. "עבדתי על זה כל הלילה" אמר וליאה הנהנה בהבנה. "בבקשה" אמה הושיטה לידיה קופסת עץ קטנה. ליאה פתחה אותה וליצן עץ קטן נחשף. "ליצני!" קראה ליאה וחיבקה את הליצן בחוזקה. "לכי תרטיבי אותו, תהיה לך הפתעה גדולה שמה" אמר אביה והצביע לעבר כיור המטבח. ליאה חייכה ורצה לעבר הכיור. היא עלתה על השרפרף שהונח בצד המקרר אך עדיין לא הגיעה לברז. "אוף" קראה ושילבה את ידיה בכעס. "מים, תצאו!" ציוותה. לפתע הברז החל לרעוד, ליאה הביטה בו במבט תמים. טיפות מים החלו לזלוג ממנו וליאה חייכה. "מים!" קראה. היא רכנה לעבר הטיפות שנפלו, אך לפני שהגיעה אליהן גל מים יצא מהכיור והציף את ליאה לאחור, הבית החל להתמלא מים וליאה החלה לבכות כאשר נסחפה עם הזרם. "הצילו!" קראה. דמעותיה זלגו במהירות. "ליאה!" שמעה צעקה, יד אחזה ברגלה ומשכה אותה אליה, זאת הייתה אמה. ליאה חיבקה אותה בחוזקה. "איפה אבא?" שאלה בתמימות. אמה נדה בראשה. "אני לא יודעת ליאה, אני לא יודעת" ליאה החלה לבכות בחוזקה. "תראי, אמא, ליצני" אמרה תוך משיכת אפה. אמה התקדמה אל הבובה הזעירה. היא נספגה מים ועל חזיתה נכתב בלורד אדום 'מזל טוב ליאוש, מליצני'.