כששני עולמות נפגשים

ממש יפה

זה יפה. התנועה אינה זזה ואינה נגמרת זה רעיון מקורי. דמיינתי את העולם האחר כמו הרקע באחת התמונות הצרפתיות הצבעוניות שיש לסבתא שלי. תמיד עצרתי מול תמונות אלה בהשתהות כי הן גרמו לי לחשוב על באך או עליזות של יין בצורה הכי טהורה. אבל אל תטעה, זה שאני חושבת שזה יפה לא אומר שאני מאשרת את סיום השיר. גם אם הוא היה יפה בעצמו, חלק מאוד וכואב. לפעמים עולמות עושים שלום,

רק לפעמים.

אנונימיתתת1, שמח שאהבת.
אוליב, באך ועליזות של יין זה לגמרי מה שחשבתי (ברנדנבורג קונצ'רטו?). מצד אחד, אני מבין לגמרי למה את לא מסכימה. מצד שני, השיר הוא הילולה ליופי שבעצב. ועצב יש בו הרבה יופי, אני מאמין שתסכימי. אם זו הייתה אמירה אמיתית, לא הייתי מאשר לך לאשר לי אותה. אבל באומנות אפשר להגיד את מה שבחיים אסור לחשוב או להרגיש, וזה סוג של יופי בפני עצמו.
יש משהו מאוד קסום בעולמות שאומרים שלום, או מנפנפים אחד לשני – שתי פלנטות שחולפות במסלולים מנוגדים, על פסי רכבת, השמיים ורודים, שקיעתיים כאלה (בצבע של קיטץ'). ועל הפלנטות עומדים שני אנשים, הבגדים (וכאן נגמר אוצר המילים שלי בבגדים) הם חלוקי מסע של שנות העשרים, רשמיים ואפילו קצת מנוכרים. וגם שפת הגוף שלהם מנוכרת כזאת, כמו אנשים שנשמרים לעצמם בתחבורה ציבורית. ואז, כשהם חולפים אחת מול השני, הגפיים שהם השתמשו בהם כדי לגונן על הבטן והחלקים הרכים של הגוף, נפתחות, והם עושים שלום

לא ברור למה אבל התמונה שעשעכשיו ציירת מוכרת להפליא. אולי בגלל שהיא כל כך טובה והמראה הויזואלי שלה נחקק לי במוח. גרם לי הנאה רבה ולכן אינני מסוגלת להכחיש את דבריך. כפי שהזכרתי לפני, הסוף הוא טוב. כנראה מהסיבות שאתה ציינת, העצב יפהפה כמו שאנשים אוהבים להסתכל על השקיעה של היום שנגמר. כמו נגינה חלושה של כינור. כמו חיוך עקום. הכאב מסמל מן אמת של משמעות של דברים שאי אפשר לברוח מפניה. כשמקבלים סוף, כפי שמקבלים שהיום עובר, זו תחושה נעימה. הרבה יותר מהידיעה החמדנית והמכוערת שטוענת לאין סופיות של דברים. הידיעה שיש מוות לדוגמה מרגיעה ומביאה לחיים משמעות הרבה יותר מחיים מרים ואין סופיים. כמו שמוות של אדם בן מאה עשרים מתוך שינה הוא לא הרוע בהתגלמותו ונותן דקירה קלה של מתק. סוף עוזר לנו כנראה להעריך דברים. וכך גם השקט והעצב.