מחרימי הרגשות – פרק 13

"אז… מה גילית?" שאל ריצ'רד, אחרי שדאג להניח ספל מהביל של קפה מולי, בכוס משעשעת שעליה מצויירת בבושקה מרושעת למדיי.
"גיליתי הרבה שטויות." אמרתי, נוטל את הספל ולוגם מעט.
"שמת בזה בכלל סוכר?" שאלתי.
"כן." ענה ריצ'רד, בוהה בי. "שתי כפיות."
"שמת יותר מידי." עניתי.
רי'צרד חייך.
"בכל מקרה, גלה לי מה קרה." הוא אמר לי.
אז תיארתי לו בקצרה את כל השבוע שהיה לי. הוא התלהב במיוחד מליילה.
"מאיך שתיארת אותה נדמה שאתה ממש מחבב אותה, אה?" הוא אמר וקרץ לי.
"אולי" לחשתי.
"אבל שלא תעז להתאהב בה, שמעת? זה אסור! אתה מחרים רגשות, לא מפתח אותם בעצמך."
"עדיין לא ברור לי למה."
"אתה עד כדי כך אטום? מה, אם אני אשווה את המוח שלך לחלון של המשרד שלי כאן אני אגלה שהצפיפות שלכם זהה?" שאל ריצ'רד.
"אויש, למה אני בכלל עובד אצלך?"
"כי בזכותי תקבל חלקה על הירח?"
"אתה לא חושב שזה קצת יצא מכל שליטה, העניין של 'חלקה על הירח'?" שאלתי.
"מה?"
"זה התחיל מבדיחה, אתה יודע."
"בדיחה? זה מה שאתה רואה מכל העסק הזה? בדיחה?" שאל ריצ'רד.
"אויש, ואני האטום כאן."
ריצ'רד נעץ מבט משונה בכוס התה שלו.
"ספר לי עוד קצת על ליילה."
"מה יש לי כבר לספר על ליילה?" שאלתי.
"איך היא נראית?" שאל ריצ'רד.
"היא שחומת עור, עיניים כהות, אבל מהסוג שכאילו חודר לך אל תוך הנשמה." אמרתי.
"הקול שלך יותר מידי חולמני לטעמי." הוא אמר בקול מונוטוני.
"מה שתגיד." עניתי.
"אתה צריך תזכורת לגבי המטרה שלנו? המטרה שלנו להזכירך היא להיפטר מהרגשות כדי שבני האדם לא יגררו למלחמות שוב ושוב."
"אתה למעשה כופה את הדעות הקיצוניות שלך על העולם."
"וזה למה אנחנו עורכים ניסוי!"
"כן. בטח. מה שתגיד."
"היא יפה?"
"מאוד."
"נהדר לדעת שיש ברזיות יפות." ענה ריצ'רד.
"דיברתי על ליילה."
"אם כך אתה מתאהב בה?"
"די כבר! אתה מעצבן!"
"הו, לא, אני לא מעצבן. סתם ריאלי."
"הריאליות שלך עולה לי על העצבים."
"אתה בחור עצבני. אולי גם לך צריכים למחוק את הרגשות."
בהיתי בו.
"אתה לא רציני." אמרתי לו.
"אני יודע, אתה הבחור חסר הרגשות. הרווק הנצחי. הבחור שכל בחורה מזילה עליו ריר וחולמת עליו בלילות."
"טון הדיבור שלך מאוד לא מוצא חן בעייני." אמרתי לו.
"שיהיה לך בתיאבון." הוא אמר. "אז איזו קבוצה מהשבוע שעבר עליך אתה חושב שהיא הבעייתית ביותר."
"ללא ספק – קבוצת השרירנים האידיוטיים. יש שם אחד, דייב, שכל הזמן נצמד אלי."
עיניו של ריצ'רד אורו לפתע כאשר הזכרתי את שמו.
"מה?" שאלתי.
"כלום, כלום, דייב הזה, מה הוא עושה?"
בחנתי אותו במבט נוקב, כאילו כדי לברר מה המטרות שלו, אבל הוא הקים קיר של לבנים ולא הביע שום רגש בפניו.
"הוא סתם נצמד אלי כל הזמן, לדוגמא אתמול, הוא התעקש להיות שותף המעבדה שלי – סתם ככה. סתם כי הוא רצה, או שהוא עומד במסדרון כלשהו וחוסם אותי, וסתם מציק לי."
"דייב הזה…" לחשש ריצ'רד.
"אתה מכיר אותו?" שאלתי.
"לא." הוא ענה אחרי שהיסס קצת.
שוב פעם בהיתי בו.
נשמעה דפיקה על הדלת.