My Life: פרק 2 – התאהבות בלב ברירה

זה בעצם הסיפור הראשון שלי.
אבל אני אתחיל קצת לפני.
כשהייתי קטנה הייתי בבית ספר,
בית ספר טוב.
אהבתי להיות שם.
אבל נחשו מה קרה?
עברתי.
בתקופה ההיא היינו גרים אצל סבא וסבתא שלי.
אבל מצאנו דירה.
ועברנו.
לאחי ולי היה קשה.
אבל, האם הייתה לנו ברירה?
לא ממש.
בקיצור עברנו.
ואני נכנסתי לבית ספר חדש.
ומה עושים לילדים חדשים?
בהתחלה כלום.
מתעלמים.
ואז משפילים.
וכשאתה קטן, אין לך כל כך הרבה כלים להגנה.
אז אתה נשבר.
לאט לאט.
אבל לא אצלי.
אני שתקתי.
ואני פשוט התרגלתי.

וזה לא היה המצב הגרוע מכל.
הכי גרוע היה הוא.
בתחילת השנה האחרונה של היסודי.
כמה אהבתי אותו.
כמה היה נדמה לי.
היינו הידידים הכי טובים.
ואז?
נפלנו קורבן.
קורבן לחברה.
ללחץ החברתי.
והם ידעו כמה אהבתי אותו.
ואני,
אני קיוויתי שהוא יאהב אותי.
הייתי נואשת שמישהו יאהב אותי.
והם נצלו את זה.
הוא ניצל את זה.
במשך חודשיים.
חודשיים שבהם הוא נתן לי להאמין.
נתן לי תקווה.
נתן לי אושר.
אבל מה?
נפרדנו.
ומה אז?
חשבתם נגמר?
הלוואי.
אז,
אחרי שבועיים.
שמעתי, ממש במקרה.
אותו, ואת חברים שלו,
"יפה לך" הם אמרו, "לא חשבנו שתחזיקו הרבה"
"חבל שעל זה בדיוק הימרתם"
והוא אמר את זה.
הם… הימרו עלי.
הימרו על הזמן שנחזיק יחד.
כלומר, שבכלל לא היינו יחד.
מאז לא חזרתי לעצמי.
שנאתי את עצמי שלא ראיתי זאת.
כי כשאני רואה את זה עכשיו אני מבינה שזה היה מולי.
ואני נתתי לו לעוור אותי.
להשפיל אותי.
לשבור חלק ממני.
אבל אל תתאגו, גם זה.
כמו שאר הדברים, נקבר.
כדי שאף אחד, לא יחשוב אפילו,
להשתמש בזה שוב.