הפנטזיות שלי

את השבועיים הראשונים אני לא זוכרת בבירור, אני זוכרת רק את מה שבאמת רציתי לזכור וגם את מה שלא.
כל הדברים האחרים, טוב.. הם כבר מטושטשים כמעט לגמרי.
אני זוכרת שכשבאתי הייתי ממש מובכת, כולם באו מסביבי ורצו לדעת מי אני, בת כמה אני, אם אני במדעית או ברגילה – מה שלא ידעתי. זאת אומרת, חוץ מהחלק של איך קוראים לי ובת כמה אני…
החלפתי צבעים מרוב שהובכתי. ישבתי סגורה, והדלקתי וכיביתי כל שנייה את הפלאפון.
קוראים לי מור, ואני בת 14.
אני בכיתה רגילה, לא מדעית.. אני לא כל כך חכמה או משקיענית או איך שלא תרצו לקרוא לזה.
אני פנימיסטית. ורציתי בזה.
לא הוכרחתי להיות בפנימייה.
אני לא כל כך יפה, אין לי חיוך יפה או גוף יפה.. אני אפילו קצת.. מעין פריקית כזאת. נראה לי.
אבל כשהוא אמר לי שאני כן יפה, באמת הרגשתי כזאת, כי אם לא הייתי למה שהוא היה שם עליי?
אני יודעת מה אני כן: אני יודעת שאני נחמדה. יותר מדי נחמדה.
לפתח קשר טוב עם אחרים זה הכי חשוב בשבילי.
אז, ביום הראשון החלטתי להיות הכי פתוחה בעולם! לא, אני לא עומדת להתחיל לספר עליי מיליוני דברים, אלא להיות פתוחה להקשיב לאחרים. להקשיב על מה שהם אומרים על עצמם ומספרים.
ואני, מחייכת כשצריך, צוחקת כשצריך, ולפעמים קצת עצובה, כשלא צריך.
לא תמיד יש לי טקט מושלם.
ההורים שלי היו איתי בפעם הראשונה שהגעתי לפנימייה, לראות שהכל בסדר.
באותו הזמן, מישהו הציע לי לשחק נגדו בדמקה. ניצחתי.
המישהו הזה נהיה ידיד שלי בהמשך השבוע הראשון. הסתבכנו קצת בבוקר כשהיינו צריכים ללכת לבית ספר, אבל לא הגענו באיחור.
בדקנו באיזה כיתה אנחנו, קיוויתי דווקא שנהיה באותה הכיתה, אבל בסוף הוא היה במדעית, ואני ברגילה.
וזה היה בסדר גמור, כי הסתובבנו יחד בהפסקות, חשבו שנהיה ביחד, אבל ידעתי שלא ייקרה שום דבר כי אני לא מרגישה כלפיו כלום. קיוויתי גם שהוא לא מרגיש אליי כלום, אבל הוא כן הרגיש אליי משהו, וזה הרס את הידידות שלנו.
יום אחרי הבריכה נפתחה, והלכנו ביחד, עדיין היינו ידידים, כאילו לא קרה כלום.
מאז שילדה אחת מהשכבה אמרה לי שהוא רכלן, והוא ירכל עליי, התפישה שלי לגביו השתנתה לגמרי… זה היה מוזר לי, כי אני לא אחת שמושפעת כל כך בקלות.
זה גרם לי להתרחק ממנו, ולהתקרב באותו היום אל מישהו אחר, שכרגע, אני חושבת שאני דיי דלוקה עליו.
פינטזתי עליו כבר כמה פעמים, ואני בו זמנית נגעלת מעצמי, אבל גם מתרגשת מזה לגמרי!
מאז שהתקרבנו אחד לשנייה הסתובבנו מלא ביחד מחוץ לבניין, ובטעות פספסתי פעילות וכנראה גם שנינו פספסנו שיחת קבוצה…
ממש כייף לי איתו. ואני מאמינה שגם לו כייף איתי.
ישבנו בספסל באותו היום שפספסנו שיחת קבוצה, ופעילות..
והוא שם עליי יד וליטף לי את הכתף. לא ברחתי ממנו, לא צרחתי עליו, לא הסתכלתי עליו מלחיץ, כי נהניתי מזה.
הוא חמוד בקטע חנוני.
קוראים לו ים.
מסתבר שפעם היה לו שיער ארוך, אני חושבת שאם הוא היה עכשיו עם שיער ארוך הייתי נדלקת עליו הרבה יותר מהר. אבל גם בלי זה הוא פשוט מקסים.
כמו שאמרתי, אני זוכרת גם קטעים שאני לא כל כך רוצה לזכור.. כמו זה שהידיד שהתרחקתי ממנו, לירן, אמר לים שייתרחק ממני כי הוא אוהב אותי. וזה חרפן אותי.
אבל ים לא עשה את זה.. למרות שבגללי הוא ולירן לא בקשר טוב כל כך.
אני זוכרת שביקשתי סליחה ואמרתי שאני אתרחק ממנו בשביל שלא יעשו מזה עניין, אבל הוא עצר אותי.
זה לא הוגן שלירן עושה לי את זה.
אני זוכרת גם שכשבאתי עם התיק הכל כך כבד לבניין, כשהיה צריך לחזור לבית, עם בגט ושניצל, ראיתי את ים רב מכות עם ההוא מט'. התמונה שבתוך הראש שלי לא רוצה לצאת.
ירד לו דם מהצוואר והעין שלו הייתה אדומה. זה היה נוראי.
הוא הלך מימין למבנה והסתובב סביב עצמו, ניסיתי להרגיע אותו, אמרתי לו שיעזוב את זה, ושלא יחזיר לו. הוא עדיין לא נרגע.
עליתי לקחת את המזוודות, וליאור עזר לי להוריד אותן.
ניסיתי לשכנע את ים בפעם האחרונה שלא יחזיר לו, ראיתי את הטתניק הזה מאחוריי, הסתכלתי על ים, הסתובבתי והלכתי.
המשכתי ללכת עד שהגעתי לחנייה של האוטובוסים. הסתובבתי אחורה וראיתי את הטתניק הזה. הרגשתי שאבן ענקית ירדה לי מהלב, ים לא רב איתו בסוף.
שמחתי שהוא הקשיב לי.
כמה דקות לפני שהאוטובוסים יצאו ירדתי מחוץ לאוטובוס וסמסתי לים שייצא מהאוטובוס, שאוכל להגיד לו 'ביי'.
כשראיתי אותו חייכתי. הוא אמר סליחה על זה שהוא הדאיג אותי וקרא לי "פוצקי", הוא לקח את הכינוי שניקי המציאה לי.
נתתי לו חצי מהבגט שלי ושאלתי אותו אם הוא בסדר.
"אני לא רעב, וכן, אני בסדר" הוא ענה, צחקקתי, "לא משנה, קח. חיבוק?" אמרתי בשאלה.
התחבקנו.
הרגשתי טוב כל כך, ונזכרתי בכל הלילות בשבועיים האלה שפשוט שכבתי על המיטה ופינטזתי עליו.
על זה שהוא ליטף אותי. והמצאתי אפילו סיטואציות במוחי…
ועכשיו, אני כותבת ומחכה כבר לזמן שאחזור לשם, אראה אותו וארגיש אותו שוב.