טיול במרכז אמריקה 2

נכנסים ובעומק נפתח קצת יותר מרחב, ניגשים לדלפק ומצהירים על רזרבישן. הבוי בן חמישים ומשהו משתלט על המזוודות; משהו ביציבה שלו מרמז, שלא יוותר ללא קרב. מובלים לחדר קיצוני- זה טוב, שתי מיטות- עוד יותר טוב, לבד, שקט-גדול.
בסיפור נורמלי, זה המקום לפסוק המסכם ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון, לא אצל גילה. יש לה עצב קפיצי חשוף במקום, שמרפד לרוב האוכלוסיה את החיים. העיר מונחת סביבנו, היא לא תברח, בודאי לא לפני ששילמנו עבור המלון, אבל לגילה אין אוויר להמתנה, היא צריכה לראות הכל כאן ועכשיו. בשבילה מקום חדש זה כמו ספר מתח, הדף השני שהיא פותחת הוא תמיד הדף האחרון, אח"כ אפשר לחזור להתחלה.
וככה יוצאים להם צמד תיירים תשושים לסייר בחשכה היורדת. אחד מהם גומא מרחקים כנמר והשני, בעקבותיו, גורר רגליים כנמר של נייר. אחרוני הרוכלים אוספים את הפרקמטוטיה שלהם אל תוך שמיכות ומפנים את השטח, מתומרצים ע"י צפירות משטרה, שנישאות באוויר וגילה חודרת אל הריק שנותר אחריהם. חצר הקתדרלה פתוחה ומבעד לדלת נשמעים צלילי מיסה. זו סיבה טובה להיכנס פנימה, נחסוך זמן וטרחה לבוא לפה מחר. נשמע ממש טוב, כאילו כל רגע מזמננו מתוכנן למשעי שבועיים מראש, דקה אחר דקה והנה מה יעילים אנחנו.
הכומר וקהלו בשלהם ואנחנו בשלנו, משוטטים פה ושם בחלקים חשוכים, איזה פחות ואיזה יותר, מסתכלים דרך סורגים בקפלות המפוזרות סביב וכנראה רואים מה שצריך לראות. פעם האמנתי, שמספיק להתרכז במראה ולחשוב חזק חזק, שאת זה אני רוצה לזכור ואז מצלמה נסתרת במעלה המוח תדאג להנציח את כל הפרטים לשימוש עתידי. ובכן, הזמנים ההם חלפו והיום ברור לי, שבמוח יושב לו גמד קטן ועייף, שמחזיק שלט עם כתובת "כל האתרים תפוסים" והולם בו בחוזקה על זנבו של כל זכרון חדש, שמנסה להזדחל פנימה. בעצם, המראה האוביקטיבי בכנסיה הוא פחות חשיבות ומה שיש לזכור הוא המראה הסוביקטיבי, מה השימוש שהמקומיים עושים בה ואיזה אמונות מגיעות לידי ביטוי חיצוני וזה, מה לעשות קורה בעיקר בשעות היום, אותו פרק זמן, שבני אדם נורמלים ערים גם בעיר הזו.
יוצאים החוצה וגילה כבר מהרהרת בעוד חסכון קטן, שהיא יכולה להשיג על חשבון המחר, אבל קהל הנתינים שלה הגיע לקצה הדרך. אני מתנמרד ופורש לי מהצוותא, מתנייע חזרה למלון, מונחה על פי מיטב זכרונותי. גילה, שעצב הפחד הוא היחידי שמסוגל לגבור על עצב הקפיץ החשוף אינה מאחרת להזדנב אחרי.
הבוקר אור ואנחנו יורדים לחדר האוכל להתנסות ראשונה במוזרויות העולם החדש. התפריט לא זול ואנחנו מזמינים צירוף של ביצים עם מספר פריטים בעלי שמות לא מוכרים. בתור הקדמה מגיעה סלסלת לחמניות מצד אחד וערמת מציות צהבהבות מצד שני ושתי צלחיות רטבים, אדום וירוק. למציות קוראים טקוס ויעודן לשמש נשאים של הרוטב, שאמור להצית את גרונך ולגרות את תיאבונך. המנה העיקרית מגיעה אח"כ בצלחת עמוסה כתמי צבע, שתי ביצים ואליהן דבוק קומץ זעיר של נתחי נקניק, סלט אבוקדו ירקרק וחריף הרבה יותר מכפי שמעיד מראהו התמים. אליפסה של משחה שחורה, שאינה אלא פריחולס (שעועית) מבושלים שנטבחו בבישול שני ומעיכה למוות דחוקה אל תלולית צנועה של מחית תפוחי אדמה. במקום לחמניות יכולנו לבקש טורטיות, שהן מטליות בצק תירס רכות ועגולות, שטעמן כסמרטוט רצפה ובמסעדות העממיות יותר מהוות ברירת מחדל.
סביבנו תושבים מקומיים, כולם לבושי מקטורן חגיגי כאילו הוזמנו לחגיגה, מסתמא ארוחת בוקר היא מאורע ולא סתם אוכל. לא נראה שמישהו מהם שייך למעמד העובד ואנחנו מדברים על מלון של 40 דולר בלבד ולא בשכונה מהודרת. מקיימים דיון פנימי כמה טיפ ראוי להשאיר וזוכים לתודה מתחנפת. מקסיקו נמצאת במעגל ארצות הטיפ ולמרות, שביסודנו אנחנו קמצנים חסרי תקנה, במקסיקו התנהג כמקסיקאי.
לוקחים לחדרנו כספת ודוחסים לתוכה את כל כספנו. מצד אחד זה אומר, שאנחנו בעלי מזומנים ומצד שני מרמז, שאין טעם לחפש את רובם עלינו או אצלנו בחדר. מחזירים את הכספת לקבלה והם מתחלקים במפתחות, אחד לנו ואחד להם, ליתר בטחון הוספנו גם מנעול משלנו.

מחיקו סיטי
יוצאים החוצה לראות עולם מצוידים בספר ומפה. אני פוסע לי בניחותא, סגולה כנגד אפקט הגובה, עוטה מעיל כנגד קור וכובע כנגד חום בעוד גילה, שבטוחה כי היא מעל לזוטות מעין אלה דוהרת קדימה.
יש ערים, שמכריעות אותך בכובד הדרן מרגע שנכנסת לתחומי אפקט ההשפעה שלהן. אתה חש את עצמך קטן ואבוד בצילם של בנינים נישאים, ניסחף כמו פקק במים בגלי המוני אדם, ששועטים ברוב כוונה למטרות שנישגבות מבינתך. או יש שאתה פוסע בחרדת קודש במקדש של בטלה, שאנשים מהודרים נעים בו בצעדים מחושבים כמו נסיכים בגינתם ורק נוכחותך צורמת את השלמות ההרמונית של תמונת קיומם.
מקסיקו סיטי אינה זה ולא זה. אין בה שום הדרת כבוד ולא מיסתורין. סתם עיר, שמתקיימת משום שהיא קיימת, צרור של פתרונות זמניים שהפכו לקבע, צרה צרורה שעדיין לא התיאשה ומסרבת לוותר ולשקוע לתהום נשיה.
התופעה הטיפוסית שמושכת את העין בעת שאנו פוסעים אל תוך הבוקר מפתחו של המלון היא ללא ספק, המעטה הצפוף של רוכלי רחוב, שמצפה כל פינה טובה של מדרכה וגולש אל תוך הכבישים. גם כך המדרכות צרות והרוכלים מתפרשים להם איש על חלקתו הפעוטה, שכולן צמודות והדוקות זו לזו ושוכנות לאורך שפת המדרכה. בתור בעל הבית של עסק רוכלות אתה מטלטל את מרכולתך עמך מדי יום, אם על גבי גלגלים או בחבילה תפוחה מקופלת בתוך שמיכה. משהתמקמת בנחלה אתה עורך את חלון הראווה שלך מהשפה פנימה לעומק שטח המדרכה ואולי גם נוגס נתח קל מהכביש. עוברי אורח ולהבדיל גם נהגים מודעים להכרח להצטמצם כל אחד במדיה שלו ולא להפריע את תנועת המסחר החופשי. דוכן נושק לדוכן כמו גדר בטחון וכל בעל בית מנהל משק בית אוטרקי במטר הרבוע שלו. אמהות מניקות עוללים על כסא נמוך בקצה המדרכה ורוכלים מחליפים שיחות שכנים בשכונה הזעירה שלהם. ואיפה יעמדו הקונים? הדוכנים מופנים לכביש ועל כן המטר הראשון מרוחב הכביש הוא גם הטיילת שעליה עומדים הקונים שביניהם מתזזים הולכי הרגל.
ומאחורי כל זה, בל נשכח שוכנת לה שכבה נוספת של מסחר, הלא הן החנויות הנורמליות שבחובם של הבנינים. לחנויות הרגילות בסביבות הסוקלו קוי אופי משלהן, הן מתנהגות כמו שוק, וכל קטע אזור מתמחה בתחום עיסוק כמעט אחיד. פיסת רחוב דונסלס שאל תוכו משתפך המלון שלנו מוקדשת רובה ככולה לספרים. חנויות צרות ועמוקות מתפתלות עד עומק קרביהם של המבנים וקירותיהן מצופים ספרים מתחתית עד קודקוד כמו קשקשים על גבו של דג. כולן רוחשות קונים, וכמותן גם דוכני רחוב, שמוכרים את המילה הכתובה כמו כל מוצר שוק אחר. בצדו השני של הרחוב ולכיוון מערב מתמשכות חנויות צרכי צילום ובתור תחביב מניתי ביום הראשון 15 חנויות. למחרת הגעתי מכיוון אחר והתיאשתי מכובד המשימה, כשהמספר מרקיע מעל ששים. המקצוע השכיח יותר מכל מקצוע אחר בסביבתנו, אלה חנויות השעונים והתכשיטים. מרכיב הזהב על גופה של אשה מקסיקאית מתמודד בכבוד עם המצאי שמבהיק מאבריהן של נשים בנות כל אומה אחרת, אפילו ערביות וגם לגברים לא חסר. חנויות הצורפים פתוחות ימים בודדים בשבוע, אבל בימי שני לא תמצא אחת מהן סגורה ובכולן ניצבים לקוחות בגבם אל הדלת ואתה תוהה אם ימי סוף השבוע הם ימי סיכון מיוחד לתכשיטים.
מסתובבים באחת השדרות ומחפשים בנינים, שחזותם העתיקה תמליץ עליהם. למען האמת, רובם מיושנים די הצורך, כבדים ורחבים, בנויים למיטב הרושם ולא קשה לאתר סיבות, שיצדיקו כניסה לחלק ניכר מהם. בזמן מהזמנים אישיות הסטורית שהתה בהם או הקימה אותם או הרגה אישיות אחרת בין כתליהם. נכנסים לחצרות ונהנים מהטיפוח השקדני של חצר הבניין, זו שכל החלונות הפנימיים נפתחים אליה. נחמד, אבל לא סיבה לנסוע לכאן 15 שעות בקופסת השימורים של מחלקת תיירות.
אחה"צ חוזרים לככר הסוקלו וסביבותיה. כמו הרחובות גם הכיכר היא בראש וראשונה זירת עסקים הומת אדם. כמו בפתח נהר נפגשים פה זרמים ממקורות שונים ומתערבבים אלה באלה. האתרים בכיכר הם מוקדי ביקור חובה לתיירים ולמקומיים כאחד, קרקע פוריה לחילופי היצע וביקוש בין יזמה מקומית לתיירות סקרנית. עבודות יד, סריגה ואריגה הן המזכרות הנפוצות ביותר ואילו המקומיים יכולים לקנות להם מעדני מזון וממתקים טיפוסיים, שמחוללים שמות בקיבותיהם של זרים.
נכנסים שוב לקתדרלה, שעכשיו שוקקת תנועה ומתפעלים מהקדמה, שהגיעה גם למקום הקדוש הזה. במקום לקנות נרות את ניגשת לאוטומט ומכניסה מטבעות ואור הנר החשמלי נידלק למענך מול הקפלה של הקדוש האהוב עליך. קדוש או שניים בתוך ארון מקבלים אף הם מטבעות לתוך חריץ, אבל לא גומלים בשום אפקט נראה לעין. מסתמא שעם כל הכבוד, לא נותנים לכסף להסתובב חופשי גם כאן. הדיבור בלשון נקבה כי רוב הצרכנים של שירותי קודש בכאן הן נשים. גברים ממציאים ריטואלים ונשים הן הכוח האמיתי המשמר אותן. דת דמוקרטית הנצרות, שנותנת מרווח רב לאנונימיות לעומת דתות אליטיסטיות שבוחנות בכל רגע את רמת הביצועים שלך.
מוודאים שכל הציוד שמוזכר בספר מחובר למקומו בכנסיה, אלא שבאפלולית הבלתי מוארת קשה להבטיח, שהזהב הוא זהב אמיתי כי אין אור שיחזיר נגוהות. אני חוזר למלון לנוח אחרי שעה מתישה של שיטוטים ואילו גילה ממשיכה בסריקות ומאוחר יותר מגיעה בתרועות נצחון. מרכז העיר איננו מקום שרווי בחנויות למוצרי מזון בסיסיים. ככל שמספר התיירים גבוה כן מועט מספר דיירי הקבע מהסוג שנזקק לחפש מציאות ואנחנו כן.
באחד הרחובות מצאה תלוי שלט ענק סופרמרקט מעל חנות קטנה ומצומקת ויש בה כעשרים עגבניות מונימייקר וכמה לחמי קמח מלא בנוסף לשטויות הרגילות באריזות מבהיקות ואפילו קופסאות טונה וקלמרי וקרטוני מיץ תפוזים, נגאלנו. את בורין של אותן העגבניות למדנו להכיר טוב טוב במשך 5 ימים ששהינו במלון הזה. הטובות הלכו ראשונה ומדי יום הלך מספרן ופחת ולחייהן קמשו והתקמטו, כי היינו הלקוחות היחידים שצרכו אותן. כשראיתי איך עורן של מכרות ותיקות מתכרכם ולחיין מתחילה להעלות זקן ביקשתי מהגברת שתחדש אספקה והיא תמיד ענתה כן, כן, מניאנה, אבל טובה לא ראינו ממנה. נראה שהן נרכשו בתור הימור מסחרי פרוע, שהצליח רק בזכות הופעתנו הבלתי מתוזמנת והגברת לא התכוננה להמר שוב. במקרר שכנו להן קבע כיכרות גבינה קשה בצועות לחיים לצד גלילי נקניק ותיקי מלחמה והיוו בסיס לתעשיה צנועה של סנדביצ'ים. הנגיסות הגסות שנפרסו מהם בעטיינו הפכו אותנו לקונים הכבדים ביותר של העסק, מין תרומה, שאלוהים שולח אחת לכמה שנים, אולי בתגמול על מעשה טוב או משהו.
אחה"צ אוזרים אומץ ויוצאים לטיול רגלי ארוך מערבה לאורך השדרות ומגיעים עד לציר התנועה לזרו קרדנאס. בדרך זרועים כנסיה פה וכנסיה שם, בית שעשוי כולו אריחי שיש כחלחלים שנקראים אזולחוס (נכתב באינטרנט שהוא משנת 1598) וגם בית נציגי העם, שאיננו שופע עם במיוחד. טור של אנשים ישובים על ספסלים מתמשך לאורך המדרכה הצרה לפתחו של בית שבלשוננו היה נקרא לשכת הסעד. אנשים שזקוקים לעזרה בגלל מצב רפואי משחרים לפתחו והטור ארוך ארוך ויושבים בו אנשים שלא ממש נראים זקוקים, אבל לך תקבע על פי מראה עיניים. מכונית אמריקאית הדורה מפרישה זקן ממוטט רגליים לקצה התור ומפליגה חרש לדרכה. בשדרות, כמעט ואין רוכלים, אבל אז אנו סוטים לאחד הרחובות החוצים ונקלעים לאמא של פקקי התנועה, הלא הוא רחוב הבדים והבגדים וצרכי תפירה. משני נתיבים רחבים במקור נותר לתנועה נתיב אסתמטי אחד וגם הוא סתום למהדרין והאזור מתפקד כמדמכשול אחד גדול. אוטובוס לכוד והנהג שהשלים עם גורלו, מדמים מנוע ונשען בניחותא על ההגה עד שייפתח לפניו מרווח קצר ואז הוא מדליק, נע חמישה מטרים ושוב מכבה. דברים זזים על גבי עגלות או סבלים, שלמראית עין משנים מיקומים, אלא שלא ברור כל כך איך זה קורה. אנשים מפלסים דרך בתערובת הצמיגה של דיסת חפצים בין רוכלים לדוכנים למכוניות תקועות, נכנסים ויוצאים בפתחי חנויות בזחילת מכשולים אין סופית. רק נמלים בנויות לשרוד במבוכים כאלה. מה שמפתיע, שעדיין טנדרים עמוסים ממתינים ברחוב צדדי לתורם להשתחל לטור התקוע. אחרי מספר מטרים של קרטוע סרטנים טיפוסי אתה מגיע לצידו של טנדר כזה, שניצב בצואר הבקבוק והנה הוא עומד לו בשלווה בנתיב ופורק או מעמיס סחורה, או סתם ממתין להנאתו וכל התנועה קפואה מאחוריו. המעניין הוא, שברחוב מוצבים שוטר תנועה או שניים, שמניפים ידים ונופחים במשרוקיות במלוא הפה ופה ושם נגשים לנהגים ומאיצים בהם במחוות נמרצות ולמרות זאת שום דבר לא זז.
בכלל, העיר הזו מלאה מדים במגוון צבעים וסמלים ונראה שמחשבה רבה הושקעה בבחירת הצבעים כדי שיבלטו בסביבתם. הנפוץ ביותר אלה בעלי המדים החומים שנראים יותר פקחי עיריה מאשר שוטרים. מעולם לא ראיתי אחד מהם מבצע תפקיד כלשהו פרט לעמידה במקום והחלפת רכילות עם חברים, או סיור שאנן והשאלת בקבוק משקה מרוכל ביש מזל. מפעם לפעם עובר סיור אלים יותר של שוטרים באפודי מגן בגוון כחול אפור שעל חזם מרוחות ראשי תבות אף בי איי. אלה מצוידים באלות ומכשירי קשר ומשתייכים לגילאים צעירים יותר לעומת החומים שעשויים להיות קשישים למדי. וכמובן שוטרי תנועה שנשקם העיקרי הוא משרוקית והם אנשי הרשות היחידים שמנסים לתרום תרומה נראית לעין.
בקצה רחוב הבדים אנחנו נופלים סוף סוף על סופרמרקט אמיתי, היכל עצום מלא בקבוקים ואריזות מכל הצבעים. מעודי לא ראיתי מבחר כזה ענק של סוגי קורנפלקס וגילה מעולם לא חוותה היצע כה מושלם של חומרי ניקוי, מלוא כל חצי נפח החנות. דבר אחד חסר לי, אין פרות וירקות, לא טריים ולא ארוזים. אני מעיר על כך לאחת הקופאיות, שמתיחסת לדברי כמו בדיחה מוצלחת ומפזרת אותם הלאה ברוב התלהבות. נראה להם ביזארי הרעיון, שקונים את כל המצרכים בהיכל צריכה אחד גדול ולא בחנויות מתמחות. קונים מה שקונים ובידים אסורות בשקיקים נחלצים מהרחוב ופונים חזרה הביתה למלון.