טעות או מזל? – פרק 27

לקחתי צעד אחורה, רק עכשיו שמתי לב למה שעשיתי. הוא מאורס, ואני בטיפשותי ניסיתי לפתות אותו. הוא הביט בי מבולבל והשתחרר ממני. לקח צעד אחורה ולבסוף הסתובב והלך, דחף את כל מי שעמד בדרכו וברח.
מטומטמת! התעצבנתי על עצמי, יצאתי מלוכלכת, מטומטמת ואגואיסטית…שיכורה.
הלכתי לכיוון שאליו הוא הלך ונכנסתי לשירותים של הבנים. הוא עמד שם, מול המראה כשפניו נוטפות ממים. הוא התיישר והסיט את מבטו אליי.
"אני מאורס…כוסעמק אני מאורס", הוא אמר בכעס, עליי או…על עצמו? לא היה לי שמץ.
"סליחה!", פרצתי בבכי, התביישתי במי שאני. עיניו הביטו בי בסערה. הוא נראה אבוד.
"אני שיכורה, אני כעסתי אני…", "על מה כעסת?!" הוא שאל והתקרב אליי בצעדים מהירים.
"אני כעסתי עליך", השפלתי מבטי.
"עליי?את בכלל שומעת את עצמך?לא עשיתי לך כלום", הוא אמר בבטחון, אבל הוא כן עשה…יותר מידי.
"אתה כן יקיר", לחשתי בקול סדוק.
"מה עשיתי לך סול מה?!", "אני אוהבת אותך י'מטומטם!", צעקתי, התנשמתי בכבדות. הרגשתי מן שחרור והוא רק קפא במקומו. הוא לקחת כמה צעדים אחורה ולא עיכל.
"תגיד משהו…בבקשה יקיר", התחננתי בבכי חלוש. הוא לא ענה והביט בי במבט קצת מרתיע…לא נתן לי את היכולת להבין מה הוא מרגיש.
"לא היית צריכה להגיד את זה", הוא אמר בשקט והתקדם לכיווני.
"אני מאורס", הוא אמר לבסוף ויצא מהשירותים במהירות הבזק. ברח, נתן לי להבין שאנחנו אבודים ביחד. שזה מעולם לא יכול לקרות.
נשארתי בוכה בשירותים של הבנים. לא עניין אותי אם מישהו יכנס ויראה אותי כאן. כה כואבת ועם הרצון להיעלם.
הסתכלתי על עצמי במראה, מביטה על הכיעור המשתקף עליו. למה חשבתי שיש סיכוי בכלל?אני מכוערת ושמנה. מי ירצה אחת כמוני?מי לא ייעגל ממני?
נכנסתי לאחד משלושת התאים ונעלתי אחרי את הדלת. התיישבתי על הריצפה, ממש לא עניין אותי שכל הריצפה הייתה מרוחה בפיפי וגועל נפש. עניין אותי רק להכניס את האצבע ולהוציא את הכל.
הכנסתי אצבע, עמוק אל תוך גרוני. הרפקס החל לפעול וקולות הקאה בקעו מתוכי. הכנסתי עוד יותר עמוק הנה..ההרגשה שזה עולה. כל כך עשה לי טוב. הכנסתי עוד אצבע ובסוף הכל יצא. כל הגועל שהצטבר בתוכי.
ניגבתי עם ידי השנייה את הדמעות שירדו לי בגלל הקיא וקמתי מהריצפה. מורידה את כל הגועל אל תוך הביוב ויצאתי מהתא. שטפתי את הפנים ואת הפה. לא העזתי להביט על פניי, לא הבטתי.
יצאתי מהשירותים ויצאתי מהמועדון, הישר אל לירן. רק הוא יצליח להרגיע אותי.
התקשרתי אליו פעמיים. רק בפעם השלישית הוא ענה. הודעתי לו שאני בדרך, הוא לא התנגד וכבר הייתי על המונית בדרך אליו.

הוא פתח את הדלת, ראה את שמלתי מלוכלכת ומסריחה. את שיערי פרוע ונפוח. ואת פניי המרוחות באיפור.
"מה עבר עליך?", הוא שאל בדאגה אך לא עניתי. פשטתי את שמלתי, אל מולו. כבר לאיכפת לי. נכנסתי למקלחת.
"סול, תסתכלי עליי", הוא הוציא אותי מהמקלחת, כשאני עומדת עירומה אל מולו. אותו עניין יותר מה אני מרגישה. לא הגוף שלי.
הבטתי בעיניו הכחולות והכהות והתפרקתי, הבכי יצא. ראשי צנח על חזו השרירי וידיו עטפו את גופי בחיבוק מנחם ואוהב.
"יפה שלי…אני פה", הוא לחש והידק את חיבוקו.
"אני שונאת את החיים שלי", אמרתי בבכי ומשכתי את אפי מעלה.
"אל תגידי את זה…את יודעת שיש לך אותי ואת המשפחה שלך", "הם לא המשפחה שלי!אין לי משפחה!", צעקתי בכעס, למה נכנסתי לחייהם?למה הם מצאו אותי ולא הניחו לי למות?
"על מה את מדברת?יש לך משפחה שאוהבת אותך…אני אוהב אותך סול", מילותיו נגעו בי, הוא אוהב אותי…הוא כאן איתי, מקבל אותי כמו שאני.
"לירן…", לחשתי את שמו. הוא המהמם.
"תודה", אמרתי, כבר לא בוכה…
"הכל בשבילך סול…"הוא אמר והביט בעיניי וחייך.
"קדימה, כנסי להתקלח ואחר כך נשב, נשתה נס או תה. מה שתרצי בסדר?", הוא חייך.
"כן, תודה", חייכתי, הוא ממש עודד אותי. הוא יצא מהמקלחת ואני נכנסתי אל תוכה.
פתחתי את המים הקרים ונתתי להם לשטוף את כל הגועל שנדבק על גופי, ביחד עם ההרגשה המגעילה.

יצאתי מהמקלחת כשמגבת כרוכה מסביב גופי. שיערי הארוך היה רטוב וטיפות מים התגלשו על כתפיי.
הוא קלט שאני עומדת בסף המסדרון והוא גמע את רוקו. סרק את חלקיי החשופים בתאווה ולא הוציא מילה.
התקדמתי בביישנות לעברו. הוא ראה אותי עירומה ממקודם והרגשתי ממש נבוכה.
"בואי, אני אביא לך בגדים", הוא אמר והלכתי אחריו לכיוון חדרו.
"קחי", הוא הושיט לעברי בוקסר וחולצה קצרה שלו שהייתה עליי כמו שמלה.
"תודה", חייכתי בביישנות. הוא יצא ונתן לי להתלבש.
אחרי שהתלבשתי, קראתי לו בחזרה שיכנס לחדר.
"היי, אז מה את רוצה לשתות?", הוא שאל.
"אני רק רוצה ללכת לישון. איתך", אמרתי והוא נראה לפתע בהלם…
"את בטוחה?", הוא שאל, צחקקתי.
"כן", אמרתי, נשכבתי על המיטה, הוא נשכב לצידי וכרך את ידו סביב גופי. הוא הצמיד אותי אליו וחפר את ראשו בין צווארי.
עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה עמוקה ונעימה.