טעות או מזל?- פרק 26

ישבתי על מיטתי, הספר היה מונח על שתי רגליי ומוחי התאמץ לשאוב כמה שיותר חומר. אני כבר שעתיים יושבת ברצף ולומדת למבחן שיתקיים בעוד שבוע. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה לפני חודש. זה ממש קשה ללמוד בכוחות עצמך. טוב…אין ברירה, רק באוניברסיטה הפתוחה אני יכולה ללמוד ללא בגרויות.
החלטתי לקחת פסק זמן קצרצר וללכת לנשנש משהו קטן.
הוצאתי מהארון חטיף ביסלי בטעם גריל והתיישבתי מול הטלוויזיה. הדלקתי אותה עם השלט ושמתי לי סרט.
"אפשר קצת?", שמעתי את יקיר אומר מאחוריי.
"בבקשה", אמרתי. הוא התישב על ידי ותחב את ידו אל תוך השקית והוציא חופן של ביסלי והחל לאכול.
"אני עוזב מחר", הפסקתי ללעוס וקפאתי במקומי. הפנתי את מבטי אליו. הוא לא העז להסתכל עלי בחזרה.
"באמת?", כל כך רציתי יגיד לא. אני לא יודעת מה אעשה כאן בלעדיו.
"מצטער…", הסטתי את מבטי לעבר הטלוויזיה במבט קר ואדיש.
"אל תעשי את זה עכשיו…מה ציפית שאשר כאן לנצח?", הוא הרים את קולו במקצת.
"לא…אבל לא ציפיתי שתעזוב אותנו כל כך מהר", כמעט לחשתי את זה…הוא נאנח ושתק.
"טוב, בכל מקרה, אני חוזרת ללמוד", אמרתי וקמתי מהספה. הוא תפס את ידי, עצר אותי מללכת וקם ונעמד מולי.
"פשוט…ליעל יש איזה אודישן חשוב ואנחנו חייבים לחזור. שלא תחשבי שאני לא רוצה להישאר", הוא הסביר לי את מה שהוא לא היה בכלל אמור להסביר. אבל הוא הראה שחשוב לו שאדע. הוא באמת השתנה, אני חושבת שזאת הסיבה שכל כך קשה לי לשחרר אותו.
"אני מבינה…", אמרתי והשתחררתי בעדינות מאחיזתו והמשכתי לכיוון חדרי.

יקיר:
צפיתי בה עד שנכנסה אל תוך חדרה, היא כל כך השתנתה. היא נהפכה לאישה. ההליכה שלה יותר מושכת, המבט שלה שובבי לפעמים ולפעמים כה תמים. היא מבלבלת ויכולה לשגע כל גבר עלי האדמות.
התיישבתי בחזרה על ספה ושמעתי דלת נטרקת וצעדים מהירים לכיווני.
"אתה לא מבין איך אני מתרגשת!", קולה של יעל בקע מאחורי ושתי ידיה הקטנות נכרכו סביב כתפיי אחורי.
"גם אני מתרגשת בשבילך יפה", אמרתי לה והיא התיישבה על ידי. חיבקה אותי בהתרגשות של ילדה קטנה. אני חושב שזה מה שאהבתי בה מלכתחילה. שהיא קלילה וכיפית.
"אתה חושב שיקבלו אותי?אני חושבת שהשמנתי קצת", היא אמרה והחלה לבדוק את בטנה.
"אני אמרתי לך לא לעשות את זה יותר, את מושלמת", אמרתי לה ונשקתי על שפתייה הרכות.
"תודה בעלי לעתיד", היא חייכה ונראתה מרוצה.
"זה מתגלגל טוב על שפתייך", אמרתי וקרצתי לעברה.
"תראה…חשבתי על זה ואני חושבת שאתה צריך להישאר", היא אמרה והחיוך נמחק מפנייה.
"מה?לא. נראה לך שאפספס את האודישן שלך?", היא הניחה את ידה על רגלי והביטה עמוק בעיני.
אתה לא ראית ארבע שנים את המשפחה שלך, ארבע שנים. אני אסתדר לבד, אוקיי?", היא חייכה חיוך קטן. היא כזאת מלאכית, היא יודעת איך לגרום לרגשות לי כלפייה להתעצם. פתאום אני מרגיש שכלום לא חסר לי ושבא לי כבר להתחתן איתה.
"את מלאכית, אבל אין מצב שאפספס את האודישן של אישתי", נשקתי על שפתייה וליטפתי את לחייה המתוקות והסמוקות.
"אישתי לעתיד…אני אוהבת שאתה אומר את זה", היא אמרה ונשקה על שפתיי והתיישבה עליי בפיסוק רגליים.
"אנחנו לא לבד", הצלחתי ללחוש . אך הנשיקות הרטובות שלה על שקע צווארי השתיקו אותי.
"אתה בטוח שאתה רוצה שאני אפסיק", לא עניתי, נסחפתי אחרי נשיקותיה.
"אתה כל כך יפה יקיר", היא לחשה והחלה ללטף את בטני בחושניות. פלטתי גניחה שקטה וזה גרם לה להחליק את ידה לעבר איזורי הרגיש. שהיה מוכן לפעולה.
"ממממ…אני חושבת שנעבור לחדר לא?", היא לחשה לאוזני והתרוממתי מהספה כשאני מחזיק בעכוזים שלה ומוביל אותנו אל תוך החדר.
זרקתי אותה על המיטה, היא הייתה לבושה רק בשמלה אדומה ומגרה. ומאוד קצרצרה.
"מתי תפסיקי להתלבש ככה ולהטריף אותי ככה אה?", נשכבתי עליה ונשקתי לשפתייה.
הורדתי את שמלתה ואת בגדיי ועשיתי איתה אהבה.
***

"איך פיספסתי אותה?", אוריה התבאסה לא הספיקה להיפרד מיעל.
ליוויתי אותה לשדה תעופה וישבתי איתה עד שעלתה על המטוס בחזרה לניורק.
חזרתי קצת עצוב, היא תהיה חסרה לי.
החלטתי בסוף להישאר קצת עם המשפחה. לחזור רק שבוע הבא.
סול ישבה על הכורסת יחיד וצפתה בסרט, נראתה מנותקת לגמרי.
"זה בסדר, אנחנו נבוא לבקר עוד הרבה", היא חייכה וחיבקה אותי בחוזקה.
"אני שמחה שאתה נשארת עוד, אתה לא מבין איך כולנו התגעגענו אליך כאן", רק עכשיו שמתי לב איך היא הפכה לאישה, השתנתה לגמרי.
"גם אני התגעגעתי, לכולכן", אמרתי, התכוונתי גם לסול אך היא עדיין צפתה בסרט ולא התייחסה אלי ואל אוריה. משהו עובר עליה.
"יאאלה, היום נצא לזכר הימים?", אוריה הציעה והנהנתי כהסכמה.
"מתאים לי דווקא", סול פתאום פצעה פיה. מה עובר עליה?
"יופי עכשיו סול ואני הולכות להתארגן כי עוד שעה אנחנו כבר בחוץ!", אוריה אמרה וסול קמה והלכה אחריה, התעלמה לגמרי מנוכחותי.
סעמק, אני לא רגיל לסול הזאת, לחוצפה שנוטפת ממנה. מה קרה איתה בזמן שלא הייתי כאן?

אחרי המקלחת, לבשתי ג'ינס שחור וחולצה לבנה של ארמני. נעלתי נעלי לקוסט שחורות וסידרתי את שיערי עם ווקס שיישר לי אותו. הזלפתי על צווארי בושם של ארמני רוד ויצאתי מהחדר לעבר הסלון.
"אוריה, נו אנחנו מוכנים?", שאלתי, אך סול לא הייתה כאן.
"איפה סול?", שאלתי ופתאום שמעתי את נקישות העקבים מאחוריי. סובבתי את ראשי וגמעתי את רוקי. לא האמנתי למה שעיני רואות בזה הרגע
היא לבשה שמלה אדומה, שמתחיל צמוד ומהאגן הוא קצת נפוח. היא נעלה נעליי עקב שחורות שהגביהו אותה ונתנו לגופה להיראות פי כמה וכמה יותר מושלם.
שיערה הארוך היה פזור ופניה היו מכוסות באיפור גס וסקסי. היא נראתה כמו חתולה רעה.
אח! אני לא שולט על המחשבות המלוכלכות שהרגע עברו במוחי.
"נו, מוכנים?", היא שאלה ולעסה מסטיק בחוצפה. כמו מישהי סנובית.
"כן", אמרתי ועדיין ניסיתי לעכל את היופי שלה.
"אחותי את מדהימה", אוריה אמרה וסול החמיאה לה בחזרה.
"טוב יאאלה בואו נצא", אמרתי ויצאנו מהבית.

כשהגענו למועדון, פתאום הבנתי כמה הכל שונה כאן. בניורק זה הרבה יותר גדול ומושקע.
אבל התגעגעתי…כאן אני מרגיש בבית.
אוריה משכה אותנו לכיוון אחד השולחנות שבו ישב שניר ועוד כמה חברים מהעבר.
התרגשתי לראות את כולם, במיוחד את שניר.
הוא קם מהכיסא ונישק את אוריה על שפתייה, זה עיצבן אותי קצת אבל היא כבר לא ילדה קטנה.
"אחי, כמה התגעגעתי אליך", שניר אמר וחיבק אותי חיבוק ארוך.
"גם אני אחי", אמרתי והתנתקנו מהחיבוק. הוא הסתכל עליי ובחן אותי, גם אני אותו. הוא השתנה המון. מה אבע שנים יכולים לעשות לבן אדם…
כולם החלו לנעוץ בסול את מבטהם, זה עיצבן אותי, לא יודע למה אבל עיצבן.
התיישבתי על ידה ואוריה על יד שניר.
"רוצה כוס?", שאלתי אותה, היא הנהנה ומבטה היה קר ואדיש, כמו בבית. סעמק מה אני המניאק שלה?שתלך לחפש, נמאס לי לנסות להיות בסדר איתה.
הכנתי לה כוס והבאתי לה. עכשיו שתחפש מי ימזוג לה לשתות.
ישבנו שעה, צחקנו ושתינו. סול התיידדה עם אחד שישב על ידה. הוא החל לגעת ברגלה והיא חייכה. אהבה את זה. אני לא מכיר אותה יותר.

סול:
העפתי את ידו באלגנטיות, כי הוא החל להגזים וקמתי מהכיסא. הלכתי לשירותים, הרגשתי שאני מגזימה.
לא יודעת מה עובר עליי, יקיר בסדר איתי ואני מראה לו שאני כועסת, אני לא יודעת אפילו על מה. אולי כי הוא מאורסוזה שורף אותי מבפנים, כי אני רוצה אותו לעצמי.
הבטתי על עצמי במראה, סידרתי את שיערי ומרחתי על שפתיי אודם אדום, משלימה את החלקים המחוקים.
יצאתי משם וחזרתי לשבת במקומי. יופי הבחור כבר לא היה שם.
מזגתי לעצמי עוד כוס, כבר הרביעית ואוריה ושניר קמו לרקוד.
"בוא לרקוד איתי", הצעתי ליקיר. מבטו היה רציני וקשוח.
"בבקשה", התחננתי, רציתי ירקוד איתי עכשיו, שיגע בי, להרגיש אותו צמוד אליי.
מבטו התרכך והוא קם מהכיסא. הובלתי אותו אל הרחבה והתחלתי לרקוד, הוא גם החל להניע את גופו בטירוף, וואו. הוא זז ממש טוב.
"אתה זז ממש טוב יקיר", צעקתי לאוזנו, המוזיקה הייתה ממש רועשת.
"תודה, גם את", הוא אמר והעביר את עיניו על כל גופי, נראה כאילו הפשיט אותי במחשבותיו.
נצמדתי לגופו, הוא בהתחלה היסס אך בסוף נכנע. הוא אחז באגני ורקדנו ממש צמוד. זה צימרר כל חלק בגופי. פניו התקרבו לשלי, ממש באיטיות. הרגשתי שאנחנו לבד כאן על הרחבה. שזה הרגע שלנו. עצמתי את עיני וחיכיתי ששפינו יתנגשו בתאווה על שלי.