הכל או כלום

"הכל קורה מהר מדיי" אמרה לי רותם.
"אני בקושי מצליחה לעקוב, זה כבר יותר מדיי".

רותם היא אחת הילדות בכיתה שלי, בת 16 טיפוסית, היא יפה, היא חכמה, היא מקובלת והיא כל מה שאני רציתי להיות ולא הצלחתי, וכמובן החבר המושלם שלה שאני רציתי והיא לקחה לי, אני לא מאמינה שהיא השיגה אותו לעצמה ולא אני!

זה היה יום רגיל לגמרי, נכנסנו לכיתה והיה מבחן בספרות על שיריו של חיים נחמן ביאליק ועל סיפוריו של ש"י עגנון ואני הייתי בקיאה בחומר בדיוק כמו בקיאותי ב"ערפדים מהחלל", זאת הסדרה הכי טובה שראיתי בחיי זכרתי את כל הפרקים בעל פה כולל מספר פרק מספר סצנה ומספר שורה של השחקנים. פתרתי את המבחן הזה בקלות והגשתי אותו למורה, מיד אחריי רותם הגישה את הבחינה ומיד ידעתי שמשהו מסריח.
ביום למחרת המורה חילקה את המבחנים לכולם חוץ ממני ומרותם ואני לא הבנתי מה קרה.
"לין ורותם, גשו אליי מיד בתום השיעור" קראה המורה בשמותינו ואני נלחצתי יותר. הידיים שלי רעדו, התחלתי להזיע ומכל רשרוש קטן בחדר קפצתי כמו תרנגולת מפוחדת. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי ככה.
בסוף השיעור ניגשנו אל המורה לספרות כמו שהיא ביקשה.
"אתן מוכנות להסביר לי למה התשובות שלכן במבחן זהות לחלוטין??" אמרה המורה בעצבים.
"זהות? מה? איך?" אמרתי בלחץ.
"כן לין, זהות, את מוכנה להסביר לי את התופעה הזאת?" אמרה המורה.
"אני מוכנה להסביר לך, לין כנראה שכחה ללמוד למבחן אז היא העתיקה ממני את כל התשובות" אמרה רותם.
"מה?? זה לא נכון! אני למדתי למבחן מצוין ואני בקיאה בחומר, תבחני אותי שוב אם את רוצה" אמרתי למורה.
"אני מצטערת לין, אבל לא אוכל לבחון אותך שוב, אני חייבת להגיש היום ציונים ומכיוון ששתיכן כתבתן תשובות זהות לחלוטין אנחנו נחלק את הציון שלכן בחצי כך שכל אחת מכן תקבל 50" אמרה המורה.
"לא!!" צעקתי בבכי.
"אוי תסתמי כבר, כל כך בכיינית, אני זאת שנדפקת כאן היית חייבת להעתיק ממני במבחן נכון??" אמרה רותם.
"אני אראה לך מה זה חייבת להעתיק ממך במבחן" אמרתי עצבנית והתנפלתי עליה. התחלנו לריב מכות, הפלתי אותה על הרצפה והיא בעטה בי חזק, כואב לי רק להיזכר במכות שהלכנו שם. אני זוכרת שהמורה ניסתה להפריד בינינו ונפלה על הרצפה בחוזקה מאגרופה של רותם שניסתה להחטיף לי, האמת שזה היה קטע קצת מצחיק עד שהמנהל הגיע והשעה את שתינו לשבוע ואחר כך הכריח אותנו להישאר במשך חודש אחרי בית הספר ולנקות.

מאז אותו היום אני ורותם לא דיברנו, שנאתי, היא הרסה לי את הציון השנתי שלי בספרות, המקצוע האהוב עליי, בגללה נכשלתי אני בחיים לא אסלח לה על זה.

"את כל כך יפה", "לא אתה כל כך יפה", "לא את כל כך יפה" כל פעם רותם וערן החבר החתיך שלה עם החפירות המתוקות האלה שלהם. אני לא מבינה איך זה הגיוני שהילדה הכי מגעילה בעולם השיגה את החבר הכי מושלם בעולם. "אוי ערני, מתי תשים קצת לב אליי?" חשבתי לעצמי.

תמיד קיוויתי שערן ורותם יריבו ואז הוא יעזוב אותה וסוף סוף יהיה מוכן לדבר אתי, אבל ככל שעבר יותר זמן האמנתי פחות ופחות שזה בכלל יקרה, רותם וערן שנתיים ביחד ולא ראיתי אותם רבים אפילו פעם אחת, כאילו הם ממש זוג משמיים. אני רציתי את ערן לפניה, זה כל כך לא פייר שהיא זאת שהשיגה אותו בסוף.

עד שיום אחד הדבר שלו חיכיתי במשך שנתיים שלמות קרה, רותם וערן פשוט רבו והחלק הכי טוב בעניין זה שהם רבו בגללי! בגלל אותו המבחן בספרות שנכשלתי בו.
"איך יכולת לעשות לה את זה רותם? את יודעת כמה הלימודים חשובים לה" אמר ערן.
"ממתי כל כך אכפת לך ממנה בכלל? סתם ילדה מטומטמת, וגם כזאת בכיינית, היית צריך לראות איך היא בכתה כשהמורה נתנה לה 50 במבחן" אמרה רותם בלעג.
"דיי, אני לא יכול לשמוע אותך מדברת ככה, מה היא כבר עשתה לך שאת מתעללת בה כל כך?" אמר ערן בעצבים.
"היא לא צריכה לעשות כלום, העובדה שהיא קיימת מציקה לי, אני פשוט לא מאמינה מה אבא שלי מצא באמא שלה, הוא לא יכל למצוא לו מישהי אחרת??" אמרה רותם וערן נדהם.

כן, רותם היא אחותי החורגת, "המוצלחת" מבינינו. היא תמיד מקבלת את מה שהיא רוצה כי אבא שלה הוא זה שמספק לאמי ולי מקום לגור בו ודואג לנו לאוכל. אבא שלי נפטר כשהייתי תינוקת, אני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה, אחרי שהוא נפטר עיקלו לנו את הבית כי לא היה לאמא שלי דרך לשלם עליו, היא חולה ולכן היא לא עובדת למעשה אני ואמא שלי חייבות לאבא של רותם את חיינו, הוא פשוט הציל אותנו.

"אני לא מבין, את ולין, אחיות?" שאל ערן בתדהמה.
"כן, אבא שלי התחתן עם אמא שלה ועכשיו היא אחותי החורגת" אמרה רותם.
"למה לא אמרת לי כלום?" שאל.
"כי לא רציתי שיקשרו אותי אל היצורה הזאת" היא ענתה לו.
"אז איך זה שאף פעם לא ראיתי אותה אצלך בבית?" המשיך ערן לשאול.
"דאגתי שהיא לא תהיה שם כשבאים אליי" אמרה רותם.
"עכשיו תקשיב, זה ממש לא עניינך בסדר? אם כל כך אכפת לך ממנה אז לך אליה, בבקשה אבל תדע לך שאם אתה הולך אליה אין לך דרך חזרה אליי בחיים!" הוסיפה.
"רותם, את יודעת שאני לא אוותר עלייך בחיים, אני אוהב אותך" אמר ערן.
"מעולה, וגם אני אוהבת אותך ערן" היא אמרה ושניהם התנשקו. אני כבר לא יכולתי לראות את זה והלכתי. הייתי עצובה, כל כך רציתי את ערן, הוא כל כך חתיך וכל כך טוב לב, אבל כנראה שהוא בחיים לא יהיה אתי.

עבר בערך שבוע עד שרותם וערן שוב רבו, מסתבר שרותם בוגדת בערן עם איזה יוסי אחד מהשכונה שלנו וערן גילה את זה, הפעם הריב היה קצת יותר רציני.
"ערן, ערן נו אני מצטערת, בבקשה תסלח לי זאת הייתה טעות" אמרה רותם במבט מתחנן.
"אני לא מאמין שעשית לי את זה, איך יכולת??" אמר ערן עצבני.
"ערן בבקשה אתה חייב להאמין לי, יוסי הוא רק ידיד שלי, התנשקנו לגמרי בטעות" היא אמרה לו.
"אני מצטער רותם, זה נגמר בינינו. לכי ליוסי, הוא כבר ינחם אותך" הוא אמר לה והלך.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את רותם פשוט בוכה אבל לא היה לי אכפת, מגיע לה, אחרי כל מה שהיא עשתה לי שתסבול קצת. והחלק הכי טוב בעניין הוא שסוף סוף ערן פנוי לקשר חדש. הייתי מאושרת עד שמיים.

אם זה לא מספיק אז חייה של רותם נעשו גרועים יותר ויותר כשיוסי פנה אליה ואמר לה שהוא עוזב לאמריקה והם לא יתראו עוד.
היא הגיעה הביתה באותו היום והסתגרה בחדר שלה, אפילו לארוחת הערב היא לא הצטרפה אלינו, היא הייתה מבואסת לחלוטין.

למחרת בבית הספר ראיתי אותה מדברת עם החברות שלה, אבל זאת לא נראתה שיחה רגילה, הן פשוט לעגו לה על שאין לה חבר והלכו. היא הייתה כל כך מושפלת. היא לא נכנסה לשיעור ובסופו ראיתי אותה יושבת על הספסל במסדרון ופשוט, בוכה.
"רותם?" קראתי לה.
"מה את רוצה ממני? את רוצה ללעוג לי על שסוף סוף אני משלמת על המעשים שלי? קדימה בבקשה, תלעגי לי כבר ממש לא אכפת לי" אמרה רותם וניגבה את הדמעות.
"קחי" אמרתי והבאתי לה טישו.
"אני חייבת להודות, בהתחלה ממש שמחתי שזה קרה לך, את הכשלת אותי במבחן ולקחת לי את האדם שאהבתי, אז כן זה מאוד שימח אותי, אבל רותם, את אחותי החורגת אז אני רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך, את יכולה לדבר אתי אם את רוצה אני אשמח לעזור לך" אמרתי לה.
"באמת?" אמרה רותם בחיוך קטן ולקחה את הטישו מידי.
"באמת" אמרתי וחייכתי חזרה.
"הכל קורה מהר מדיי" היא אמרה לי.
"אני בקושי מצליחה לעקוב, זה כבר יותר מדיי" היא הוסיפה.
"אני מבינה אותך" אמרתי לה.
"את לא מבינה כלום, את סתם ילדת רחוב, ולך יש מזל במקום לגור ברחוב את גרה בפנטהאוז והכל בזכות אבא שלי, איך את יכולה להגיד שאת מבינה אותי??" אמרה רותם עצבנית.
"את חושבת שזה קל כשאחותך החורגת לוקחת ממך את הבן אדם שאת אוהבת? את החברים שלך? את הציונים שלך? את תמיד היית הילדה המצליחנית, תמיד אהבו אותך יותר ממני, אני כלום ואת תמיד קיבלת מה שרצית, אני בכלל לא מבינה למה את שונאת אותי כל כך, מהרגע הראשון שהגעתי למשפחה שלכם את פשוט שנאת אותי, למה?" שאלתי אותה.
"טוב, אני מניחה שזה בגלל שאני מתגעגעת לאמא שלי, היא נפטרה כשהייתי בת 8, את הגעת שנה אחר כך ואמא שלך החליפה את אמא שלי, אני כל כך כעסתי על אבא שהתגבר על אמא מהר כל כך ואני מניחה שאת כל הכעס פשוט הוצאתי עלייך. אני מצטערת לין".
"זה בסדר" אמרתי וחיבקתי אותה.
זאת הייתה הפעם הראשונה בה אני ורותם התחבקנו, הפעם הראשונה בה באמת הרגשתי קרבה אליה, הפעם הראשונה בה רותם ראתה אותי אחות ולא מטרה. את הרגע הזה, אני לא אשכח בחיים.

-הסוף-