צבע הדעת – פרק 6: "חתיכת רוצח"

הייתה זו פעם ראשונה שריין העדיף לסבול את הכאב מלצפות בו מהצד, פעם ראשונה שהרגיש את הצורך להגן על מישהו שחשוב לו – ובסבל הנורא בלאבד אותו.
ריין לא זכר הרבה מאז שרגלו החזקה של הבחור השחום בעטה בראשו. לאחר שאיבד את ההכרה כל מה שראה וחווה היה את הפגיעה בגופו פעם נוספת, ופעם נוספת – כמו בשידור חוזר ומשפיל על הפסדו המוחלט נגד האנשים שרדפו אחריו במשך חודש. כל פעם מחדש הוא שמע את אנג'י צורחת לו שיזהר, אבל מאוחר מידי. הוא ראה את המכונית מתנגשת בגופו והכאב שובר העצמות קועקע בגופו פעם אחר פעם, ממש כאילו זה קרה באמת באותו הרגע. הוא הרגיש את גופו מוטל ומתרסק על האדמה אלפי פעמים, נעצר בדיוק באותו נקודה שבה הצליח לראות את גופה הפצוע של אנג'י מוטל על הקרקע, שיערה האדמוני בער במוחו וגרם לו לכעוס על עצמו כל פעם מחדש – וכל פעם מחדש ראה את רגלו של הנער מונפת לעברו, ואז הגלגל המשיך להתגלגל.
במשך זמן רב ולא ידוע הוא רק הרגיש את הכאב משתלט על גופו. הוא לא ידע מה קורה מבחוץ, ולאן לוקחים אותו, אבל גם נראה היה שזה לא ממש אכפת לו, או שהוא לא יודע בכלל שהוא מעולף.
באחת מהפעמים הרבות שנשא את אנג'י על כתפיו ורץ באותו השביל המאובק משהו הרגיש לו שונה בצורה מוזרה. ריין נעצר לרגע והביט לצדדים, בציפייה לא נלהבת במיוחד בחיפוש אחר הילדה שרצה אחריהם – אך דבר לא היה שם. כל הרחוב היה דומם לחלוטין ושררה בו דממה מתוחה שלא זכר שאפפה את המקום בעבר.
יותר מוזר – הוא אפילו לא הרגיש את שהוא מחזיק את אנג'י. ריין הרים את מבטו בבלבול ועיניו האפורות ננעצו בעיניה הירוקות של אנג'י אוונס, מביטות בו בעיניים מלאות חיבה בצורה מוזרה. שיערה האדמוני והגולש היה פזור על כתפיה וחיוכה הצחור התנוסס על פניה, כאילו הכל בסדר.
"אנג'י?"
"מה אתה עושה? אנחנו חייבים לעוף מפה כבר." הקול שלה היה רגוע ועדין, לא מקושר לחלוטין למה שהיא אומרת – והיא נראתה שלווה לגמרי. ריין משך בגבותיו והוריד אותה מגבו ואנג'י רק דילגה בעליזות ונעצרה מולו בחיוך רגוע – הרגל שלה הייתה בריאה לגמרי. "חשבתי שיש סכנה ואנחנו-"
"מה עובר עלייך?" הקול של ריין היה מבולבל ומתוסכל, חסר כוחות אפילו בשביל לחשוב ולנסות להבין את המצב לבדו. הם אמורים לברוח, מאנשים שמנסים לפגוע בהם – והיא עומדת פה וצוחקת כמו ילדה. "למה את מוזרה? יותר?"
אנג'י הביטה עמוק אל תוך עיניו של ריין וגיחכה בשקט, כאילו ידעה משהו שהוא עוד לא יודע – אחד הדברים השנואים ביותר על ריין. הוא נשף אוויר בכעס וגלגל את עיניו בעוד הגיחוך של אנג'י התחזק, גורם לו לקלל בליבו. "אתה חמוד כשאתה כועס."
"אני לא צריך שתגידי לי איך אני נראה שאני כועס, תודה רבה." ריין העביר יד בשיערו השחור בזמן שנאנח בכעס עצור, אך אנג'י רק הביטה בו בחיוך תמים ובפניה המנומשות וצחקה – צחוק טהור, תמים וחסר דאגות.
"לעזאזל אתך, מה יש לך?!" במהירות ריין תפס בכתפיה הבהירות של אנג'י, אוחז בהם בחזקה ומביט בעיניה בכעס ובחוסר סבלנות, אך החיוך של אנג'י רק גדל וגיחוך נעים נפלט מפיה.
ריין לא ידע למה בדיוק הוא כועס ואם יש עוד סיבה מאחורי חוסר הטאקט המחרפן של אנג'י – אבל הוא רצה שזה יפסק כמה שיותר מהר. הוא ניסה למחוק מהבעות פניו כל רגש והביט בעיניה של אנג'י בריכוז, מחזק את אחיזתו בכתפיה כדי להבהיר לאנג'י שהיא צריכה להסתכל אל תוך עיניו.
"תפסיקי להתנהג מטופש. תפסיקי להתנהג ככה ותחזרי לעצמך." ריין דיבר בקול ברור ואיטי, בעוד הוא לוחץ יותר ויותר על כתפיה של אנג'י אחרי כל מילה שהוציא מפיו. הוא חיכה לרגע שבו רגשותיה של אנג'י יתאפסו והיא תחזור לעצמה – אחרי הכל, הוא ציווה עליה לעשות זאת, אבל אחרי הפעם הקודמת הוא לא ידע אם הכוחות שלו עובדים יותר ואם הוא התקלקל, כמו צעצוע שבור וחסר תועלת. בכל מילה שאמר חיוכה של אנג'י גדל וגומת חן קטנטנה הופיעה על לחיה השמאלית, ועיניה הירוקות ננעצו בשלו בהבעת התפעלות לא נגמרת. היא הניחה את ידיה על ידיו של ריין והורידה אותם באיטיות מכתפיה, לא מורידה את עיניה מפניו.
"אתה פחדן. מהסוג הפרפקציוניסט של פחדן." החיוך של אנג'י קטן עד שרק שפתיה הדקות נמתחו לחיוך ושיניה לא היו נראות לעין. היא השפילה מבט ובעזרת אגודלה ליטפה את אורך האצבע שלו בתנועות סיבוביות וקלילות בעוד שהתקרבה אליו מעט. "אני לא."
"אני לא יודע מה עובר עלייך, אנג'י," ריין ניתק את ידיו משל אנג'י וגיחך במבוכה בזמן שאנג'י העלתה מבט, מביטה בריין במבט שהוא לא הצליח לפענח. "אני-"
זה קרה כמעט מהר מידי כדי שהוא יוכל לקלוט. לקח לו כמה שניות רק להרגיש את האוויר נפלט מפיו ואת ליבו הדופק בחזקה בעוד אנג'י נותרה רכונה קדימה, כפות ידיה הקרירות נחות על לחיו והיא עמדה על קצות אצבעותיה בזמן שהצמידה את שפתיה הרכות לשלו.
הוא לא ידע איך להרגיש, אם לשמוח או להיבהל או אם בכלל לסטור לאנג'י – בזמן שאנג'י עצמה את עיניה והטתה את ראשה מעט ימינה, שערה האדמוני והגלי נפל על כתפו השזופה של ריין וגרמה לו להסמיק יותר, ולליבו להאיץ פי כמה פעמים.
הוא לא ידע מה הוא מרגיש לגבי אנג'י. לעזאזל, הוא הכיר אותה אולי יותר מיום! הוא ידע והרגיש חיבור מידי אליה, אבל משהו הרגיש לו לא טבעי, כאילו זאת לא אנג'י שעומדת מולו.
כנראה זאת הסיבה שרצה ממש לסטור לה באותו הרגע.
לפתע, לאחר כמה שניות ארוכות של בלבול מצד ריין, אנג'י נאנחה בקול כאוב. היא צנחה אל האדמה בקול זעקה ונחתה עם שתי ידיה על הקרקע, מונעות מראשה להתרסק על האדמה. לאחר כמה שניות שריין ניסה לעכל כל מה קרה, הוא ניער את ראשו ורכן לכיוונה.
"אנג'י?"הקול שלו היה מהוסס ולא ברור, והוא נגע בכתפה בהיסוס – ומיד מיהר לנתק אותה מגופה. באותו רגע אנג'י התחילה לרעוד ללא שליטה בעוד גופה התקפל נמוך יותר והיא צרחה בכאב בקול קטוע ומתנשם. הידיים שלה התחלו להתמלא בחריטות מלאות בדם נוזל שהתייבש במהירות, כאילו סכין בלתי נראית חורטת ושורטת את גופה בזה הרגע.
"אנג'י!" ריין צעק וניסה לתפוס את תשומת ליבה ולתפוס את זווית עיניה, אך שיערה האדמוני כיסה את כל פניה של אנג'י. הוא תפס במהירות בכתפיה והיא הרימה את מבטה.
ריין רצה להקיא כשראה את פניה של אנג'י, שלפני שנייה היו צחות וחלקות. כל פניה היו מלאות בשריטות קטנטנות ומכוסות באבק דביק שנצמד לפניה וגרם לשריטה עמוקה שנחרטה על לחיה הימנית להיראות אפורה ומזוהמת. העיניים של אנג'י היו צבועות בצבע אפרפר מחליא, עם זיק ירקרק וחיווור שעמד להיעלם והעין הימנית שלה הייתה מוקפת בעור נפוח בצבע כחול-סגלגל ושפתה התחתונה רעדה במהירות.
"א-אתה… אתה רצ-צחת.." אנג'י מלמלה בקול מלא חשש ופחד בזמן שדמעה קטנה נזלה במורד פניה. ריין הביט בה בדאגה. "א-אנג'-" ריין מלמל בזמן שניסה לתפוס בידה ולעזור לה לקום, אך ידו חלפה בתוך גופה בקלילות, כאילו היה רוח רפאים. ריין פער את עיניו בפליאה בזמן שאנג'י דחפה את גופה מעלה וכושלת חזרה אל מיקומה, מייבבת מכאב ומנסה לקום פעם נוספת.
כמו בתיאום מושלם, צחוק קליל נשמע ממרחק כמה מטרים מהשניים. ריין הרים את מבטו והביט באדם שצעד בביטחון לכיוונה של אנג'י. האדם לבש מכנסי ג'ינס ארוכים בצבע כחול כהה וגופייה שחורה שהבליטה את זרועותיו הבהירות והשריריות שנעו מצד לצד בתחושת התנשאות קלה. ככל שהתקרב ריין ראה את שיערו הבלונדיני והמתולתל, שנראה מרחוק כמעט חום- שקדי, ואת עיניו החומות- הבהירות, שרשפו ניצחון ותעוות כאב בלי סוף. פניו היו מסורטטות ובעלות קו לסת בולט ועבה, שהדגישו את לסתו הנעולה ואת המבט הנעול על אנג'י. האדם פוקק את אצבעותיו זו בזו והגביר את קצב הליכתו.
"שורדת קטנטנה." ריין קם במהירות ממקומו כששמע את ההשתנקות המופתעת של אנג'י. היא התחילה להתרומם בצורה הכי מהירה שהצליחה, אך נותרה איטית וכואבת – דבר שרק גרם לחיוך לעלות על שפתיו הדקיקות של האיש. "עכברוש קטנטן וחסר אונים."
"היי! תעצור!" ריין קרא מידי ורץ לכיוונו של האיש. רק שהתקרב ראה כמה הוא גבוה ונפוח משרירים – האיש התנשא מעליו בכמה סנטימטרים טובים והיה שרירי ממנו בהרבה – אך עדיין ריין עמד מולו בביטחון קל. זה לא שינה במיוחד כאשר האדם חלף דרכו בלי בעיה, כאילו בכלל לא עמד שם, וצעד בקלילות לכיוונה של אנג'י.
"ח-חתיכת רוצח!" אנג'י צרחה לכיוונו של האיש ופניה התמלאו בדמעות. צרורות שיער אדמוניות נדבקו לפניה הדביקות בעוד האדם עצר מולה ושילב את ידיו, דבר שהבליט את שריריו החזקים. "תעוף לגיהנום ותקבל את מה שמג-"
"כי מי יעשה את זה? עכבר כמוך?" האיש תפס בקלילות בסנטרה של אנג'י והרים אותו מעט, חושף את פניה הרטובות והפצועות עוד יותר בעוד היא שלחה אליו מבט שנאה רושף. הוא גיחך ומיד הניף את ידו לאגרוף חזק שפגע בפניה והנחית אותה על האדמה המלוכלכת. ריין השתנק בבהלה ורץ אל אנג'י במהירות, אך כל מה שיכל לעשות זה להביט מהצד באנג'י מרימה את גופה בעדינות, יורקת מפיה דם רב וסמיך.
"למה שאת תנצחי אותי בזמן שחזקים ממך נכשלו?" ריין הביט את מבטו לאיש השרירי, נראה היה שהמכה הזאת הייתה רק חימום בשבילו. "הפסדת. כולכם הפסדתם."
"אני נשבעת, ג'ון פרייר, אתה תקבל את העונש שלך." אנג'י הרימה את ראשה בגוף רועד ונעצה את מבטה בג'ון בשנאה עצומה. "אני אדאג שתשלם על מה שעשית להם."
"כן, אני בטוח שג'ינג'ית חלשלושה כמוך תפגע בי." ריין כרע לכיוונה של אנג'י וניסה ללטף את גבה בזמן שהיא רעדה כולה וירקה מפיה דם נוסף. "א-אנג'י.. תחזיקי מעמד.." ריין מלמל ברעד, מתענה בידיעה שאין דבר שיוכל לעשות חוץ מלצפות. "אני פה. את לא לבד."
"זה העתיד של כל מי שיתעסק נגד פוסקור." ג'ון תפס בצווארון חולצתה של אנג'י והרים ואותה למעלה, גופה החלש לא הצליח להתנגד ועיניה החלו להיעצם מעט בזמן שטיפות דם קטנות נזלו מפיה. ג'ון חייך בניצחון ועיניו נהיו שחורות לחלוטין, כמו אפלה אינסופית. "תמסרי ד"ש אל קווין גראנסר ואל ריין ג'ונס כשתגיעי לשם למעלה."
ריין לא יכל להביט. הוא עצם את עיניו שנייה אחרי שהוא ראה את ניביו הצחורים של ג'ון פרייר גדלים וציפורניו מתארכות כטרפים קטלניים ושחורים כמו הלילה. הוא התכווץ בזמן ששמע את אנג'י צורחת, פעם אחת אחרונה.