להחליף פנים

אני עדיין מתנשף. רק לפני דקות מעטות טלטל אותי זעזוע, מן הקרביים ועד לוושת. מעבר לקיר, הם נבהלו כל כך מהקולות שיצאו ממני, שהם הפסיקו לקפוץ על המיטה. (הדוקטור אומר שאסור לקפוץ על המיטה. אבל הוא, הממזר, עוד יקפוץ אחרי כולנו.)
לא נשארו לי הרבה דקות. אני כותב בקדחתנות, כי אני יודע שאלו הן המילים האחרונות שייצאו מהפה הזה (מהפח הזה), ולכן כל אחת יקרה לי יותר מהשנייה. נודע לי שהיום הוא היום, קודם כשישבתי למטה בפארק. שתבינו, הייתי קשוב מאוד לסביבה. בלוטת הקשב שלי היה ממש מ ג ו ר ה, כמו פצע אדום ונפוח. וזה, ילדים, הוא הסימן. (למה כל מילה שיוצאת מפי חורקת כמו שקר?)
היו שתי ילדות שראיתי. דקיקה ורזה, העור שלה כהה והעיניים שלה רעות וקשות, וגדולה יותר – קצת יותר שקועה פנימה ורכרוכית. הקטנה רדתה בחברתה הגדולה, הרכה. סה"כ כל העניין היה ספר לימוד, אבל הגדולה התקשתה לעמוד בקצב של הקטנה, והקטנה איבדה סבלנות. גדולה וקטנה אני קורא להן, אבל שתיהן היו בנות שתים עשרה. הגדולה הייתה לבנה ובלונדינית, ממוצא אנגלו-סקסי, והקטנה שחרחורת כזאת, איטלקייה או ספרדייה, פיה קפוץ וידיה עצבניות כאילו כל רגע היא הולכת לפנצ'ר משהו. גם אני נהייתי עצבני מדיי (וזה רק עוד תסמין). אבל מה שאני אומר הוא, שהייתה לה, לקטנה, כזאת חכמה בעיניים – חכמה של יצור קטן שמסתכל על כל המעוות שבעולם בעיניים נבונות, ולא מוכן לקבל שום בולשיט. חכמה של יצור קטן ובלתי מתפשר,שבשבילו קווי המתאר של הערכים ושל השחיתויות עדיין לא הטשטשו. ותהיתי מי אני מעדיף להיות, החברה הקטנה, הגאונית, הממורמרת, או החברה העוקבת, התומכת, הרכה?
נדמה שעברו מאז חיים שלמים. והו, איך הייתי שונה אז! לפני שלושה חודשים לבשתי פנים חדשות, ולאן שלא הלכתי, מה שלא הרחתי, להכול היה טעם אחר. את אצבעותיו של אדם אחר העברתי על פני קירות החדר המושכר, על פני העלים בפארק, על פני הגיטרה… דווקא בתוך כלא עורו של זר, יכולתי להיות אני באמת. בחרתי בעיר בה איש לא יכיר אותי. בה איש לא יכיר אותו. מעוז האנונימיות – העיר של התפוח. כל בוקר הייתי קם, מתקלח, מצחצח פנים, אוכל בלובי, שם הגישו חביתה עבשה וסלט לא מתובל ומיץ תפוזים או שוקו, הגיטרה עליי, והייתי יוצא החוצה לפארק, שהיה מרחק מעבר חצייה אחד מן הגגון של המוטל שלי. (הצחיק אותי תמיד, אני מבין בדיעבד, איך היו קוראים לי במשנה רצינות, מיסטר שנפילד)
ניגנתי להנאתי. המנגינות שטוויתי היו חופשיות, ואני מדבר על חופש ממחשבה, לא על חופש מיופי – כשם שעכביש רשאי לא לחשוב בזמן שהוא טווה קורים, אך זה אין אומר שמותר לו שהם ייצאו לא-מושלמים. זרמתי לי ככה, יושב בפארק בצל עליו של עץ, מאות אנשים חולפים על פניי כל דקה: בנעלי ספורט, בגלגיליות, באופניים. רצועה עם כלב. הייתי חסר פנים, והפנים גם הן היו חופשיות ממני, ונתנו לאופי הטבעי, הקוהרנטי, שלהן לבוא לידי ביטוי בלי שהאופי שלי, של הדייר, יעכיר אותו. הייתי נקי.
פנוי אליי ושיבחו. נגיד, אחת עם שיער קצר ותחילתם של קמטים, בטח אשתו של מנהל צוות בחברה בינונית, אמרה לי שהיא אוהבת את הקצב. אחר, כושי (בימינו אומרים שחור), שאל אם הושפעתי מבלוז. שמחתי, כי היו אלה אנשים שלא הבינו ולו דבר לגבי האומנות שלי. הייתי חופשי.
במשך שלושה שבועות הצלחתי להתחמק מן האזניים האנינות. אבל כמו תמיד, הן שמעו אותי. כמו באמצעות חוש שישי, ידעו אנשי צמרת בעולם המוזיקה (האיכותית, כמובן. לא האופיום להמונים שמשמיעים ברדיו) למצוא אותי. וברגע שמצאו, נשאבתי לתוך מערבולת של הופעות ומסיבות סלון והעמדות פנים. גבירות בפנטהאוזים, לבושות בפרוות או בבגדי ניילון צעקניים, ביקשו ממני לנגן להן. פעם אחת שאלו אותי למה תמיד אני מאלתר, ואז ניסיתי באמת להסביר למה, אבל אני לא יודע למה ציפיתי. שמישהו יבין מילים שיוצאות לי מהפה?
איזה אמרגן אחד החתים אותי על איזה נייר באמתלה שזהו טופס להזמנת בירה, כששיחקנו טאקי לאור נרות מתחת לשולחן באולינג. ורק אחר כך, כשהתקשר אליי איזה עורך דין עצבני, הבנתי שזה בעצם היה חוזה הקלטות עם חברת וורנר קלאסיקס. אולי הגזמתי בפרט או שניים. בכל אופן, כשרכנתי, מאוחר יותר באותו לילה שהפך לבוקר, מעל הכיור באמבטיה, חשבתי שאני הולך להקיא כמה אנשים החוצה מהבטן שלי. שום דבר לא יצא, אבל תחושת הגודש לא עזבה אותי והיא לא עזבה גם כשעליתי על במה, כי הבטחות שהובטחו אסור להפר אם הובטחו מעל צלחת אבטיח, של מרכז קהילתי קטן בדרום העיר. כנסייה. וניגנתי שם, וזה יצא קצת כמו מוצארט, אבל בלום יותר, מפורק יותר. אם למשל, לא היו אלה צלילים, אלא רשת עכביש, הרשת הייתה נופלת.
אחר כך הסתגרתי בשירותים של הסאבוויי וניסיתי לפרק את כל רשמי המציאות ולהבין מה קרה לי ולמה הצלילים מזייפים (אז הם עדיין רק התחילו לזייף, ולא ידעתי עדיין לאילו תהומות אפשר לרדת). ומתוך המחשבות המפוזרות שנמהלו בצחנת השירותים, לא הצלחתי להבחין בתחילתם של סימנים מקדימים – למשל, איך שהידיים כמו שולפות ציפורניים ורק מחפשות להינעץ בקירות ולקרוע בהם חור, אפילו אם אני הולך בשדה פתוח וברדיוס של מיילים אין קיר שיחזיר הד של צעקה. או אולי לא השגחתי במבטים התועים שלי, שהלכו והעמיקו לחדור לתוך בני אדם שראיתי כשישבתי בבית קפה פינתי בוקר אחד, וכמעט נפלתי לתוכם כמו אל תהום.
אתם, בני התמותה, חושבים שהניתוק בין יצור חי לאחר הוא ניתוק מוחלט, כמו הניתוק בין שתי בועות של יקומים שנוצרו משני מפצים גדולים (או חורים שחורים שקרסו לתוך עצמם), וביניהם מפריד לא מרחק, אלא חוסר מרחב. אם נלך לפי האלגוריה של היקומים הנפרדים, הרי ברור שמאורע שקרה ביקום אחד לא יכול להשפיע במאומה על היקום האחר. אבל נפשות הן לא יקומים, ועל כן, קיים ביניהן קשר מסוג מיוחד. אין הן יכולות להשפיע אחת על השנייה, הנפשות, אבל שתיהן מושפעות מאותו גורם שלישי, שהוא העולם הגשמי. ובגלל שאי אפשר להיות מושפע בלי להשפיע בחזרה, הרי ששתיהן משפיעות על העולם הגשמי, ובכך שרשראות הסיבה והתוצאה שלהן נפגשות באותה בריכה של סיבתיות, בה הכול נוגע בכל, ומכאן שיש גשר.
דיבורים שכאלה הם חמורים ביותר. הם כמו המשיכה המשכרת של מים אחורה שמבשרת את בואו של גל גדול. אני חייב לכתוב כמה שיותר לפני המכה שתבוא. להספיק לתעד את רשמיי מנפש שהיא כה בודדה וכל כך עולם ומלואו. אז הנה באים הרשמים. כן… כן… התמונות המושלמות של העולם הזה.
הנה אדם, אמן, פורט על גיטרה ותנודות המיתרים הן כלא מושלם שהולך ונבנה ככל שהאדם פורט. והאדם פורט לו, כי הוא חושב שכך הוא יכול לפרוץ החוצה. והבמה שתחת רגליו שטופת זרקורים. והקהל, אנשים מוחאי כפיים שטבעות יקרות מנצנצות על פרקי אצבעותיהם, בולעים את צליליו הדועכים כמו עורבים שבולעים אבני אודם, ובכך חושבים שיעשירו את נפשם הדלילה בזוהר עילאי. או אולי, שיוכלו כך לבנות גשר-זרד אל נפש אחרת, שרואה את הצבע של הלילה בצלילים אחרים.
והם לא יודעים שהם עולים לרגל אל ארץ ריקה.

לל"ל