פגישה שנייה- פרק 24

אופק:
בסוף השבוע לקחתי אותה לפגישה כמו שצריך, לא חייבתי אותה לשתות ביחד איתי, לא חייבתי אותה לעשות שום דבר. פשוט רציתי שהיא תהיה לצידי, שתצחק ביחד איתי, שתשמע את הסיפורים שלי מהצבא.
"אתה בטוח? זה לא חוק אצלך?" היא שאלה כשראתה שהזמנתי ארבעה שוטים בלבד. חייכתי והסתכלתי עליה, כל כך רגועה, לבושה בצורה כל כך מתוקתקת. אני לא יודע מה עשיתי שהרווחתי אותה, אבל אני מודה לכוח שחיבר בין שנינו. צחקתי ואמרתי לה שאלה חוקים לזמנים ספציפיים, שזה כמו מבחנים שאני עושה, דברים שאני עדיין לא מבין למה אני עושה, כמו המסכות הקטנות האלה שלעולם תשאיר מולך ולא תרפה. זה כאילו אני רוצה לבחון את האדם שמולי, אם הוא יזרום עם הסיטואציה, אם זה ייראה לו מוזר, אם האלכוהול מרתיע אותו, דבר שנורא מחזיק אותי בסופי השבוע בהם אני יוצא הביתה.
"מתי התחלת לשתות?" היא שאלה אותי כשהיא שותה מכוס חצי הבירה שלה. אוהב בנות ששותות בירה. מת על בנות ששותות בירה.
"בגיל ארבע עשרה אני חושב," אמרתי לה, "חבר מצא בקבוק אחרי שההורים חזרו מחו"ל, כנראה הביאו איתם. אני זוכר את היום הזה טוב, זה לא היה טעים בהתחלה, אני רק זוכר את התחושה שהייתה אחר כך. ואת?"
"שנתיים אחרייך מסתבר," היא צחקה ונשענה על ידיה, כל כך יפה, כל כך שקטה, "אבל לא יותר מידי, ולא כי חבר השיג, אלא כי החברה הכי טובה שלי הזמינה אותי לאיזה אירוע משפחתי גדול ולא הייתה להם בעיה שהיא תשתה משהו, ההורים שלה תמיד ידעו שהיא שותה."
"תגידי, איך הולך עם הדוגמנות?" התעניינתי.
"יש לי בבית את הקטלוג החדש," היא אמרה והסתכלה לכיוון אחר לרגע, "הוא יצא מקסים, השמלות שלה מעלפות."
"אלה לא השמלות." חייכתי. היא צחקה ושמה את ידה על ידי. סעמק, אני מת על התחושה הזו, אבל אני מרגיש שאני חייב להתרחק. אני מת שמצד אחד היא תהיה לצידי, ותצחק איתי, ותחבק אותי ותנשק אותי, מת להרגיש שוב את מגע השפתיים שלה שאפילו את הפגישה הזו לא פתחנו בכך, אבל משהו לא עובד. אני לא יודע מה לא עובד, אבל אני עובר מנושא לנושא כאילו זה הכי קל בעולם, אבל יודע שאני לא מצליח לפתח שיחה רצינית על כלום. אני לא בטוח שזו בעיה בה, יכול מאוד להיות שמקור הבעיה הוא בי. יש לי אלפי שאלות שלא מסודרות, שיכולות לחכות ולהתפרס על פני שבע פגישות, שמונה פגישות, אבל אני מרגיש שאני חייב לזרוק הכל עכשיו. אבל אז מה יישאר? מה אני יכול להרוויח מקשר ארוך?
"אופק הכל בסדר?" היא שאלה אותי. הרמתי אליה את ראשי והסתכלתי עליה, על עיניה המודאגות. שיט, אסור לי להראות כלפי חוץ שאני חושב שיש משהו לא בסדר. אז ניסיתי להמשיך בשיחה, שאלתי אותה איפה היינו, אבל היא רק המשיכה להסתכל עליי באותו מבט מודאג.
"אכלת לפני ששתית?" היא שאלה אותי בדאגה. חייכתי ואמרתי לה שכן, שחזרנו בדיוק מארוחה אצל סבתא אז היא לא צריכה לדאוג, אוכל היה שם מספיק. הצלחתי להעלות לה חיוך קטן על הפנים.
"אני יודע שזה יישמע מוזר, אבל אולי נחתוך מפה? נצא החוצה?" הסתכלתי על ארבעת השוטים הריקים שעל השולחן ועל כוס חצי הבירה שלי, שעוד לא התרוקנה לגמרי. היא מצידה, בדיוק כשאמרתי את זה, לקחה את השלוק האחרון של כוס הבירה. היא הסתכלה עליי, הנהנה הנהון קטן והוציאה כרטיס אשראי מהארנק שלידו נמצא החוגר. ביקשתי ממנה לראות את החוגר, והיא צחקה ואמרה שהתמונה יצאה מזעזעת כי לא הכינו אותה מראש למתי בדיוק יצלמו, והיא לא ידעה אם אפשר לחייך או לא. אז היא הייתה רצינית, עם חיוך לא חושף שיניים, אבל הכי יפה בעולם. היא מדהימה, ואני לא יודע מה כל כך מסובך בי.
היא הזמינה מלצרית, ביקשה חשבון, וחזרה להסתכל עליי. גם אני בינתיים הוצאתי כרטיס אשראי מהארנק ורק חיכיתי. לא ידעתי מה לומר ומה להגיד, פשוט לכמה שניות שתקנו, שניות שנראו כמו נצח.
"הפעם זה עליי" היא אמרה כשהמלצרית חזרה, עוד לפני שהספקתי להסביר לה מה אני רוצה שתעשה עם הכרטיס, כבר הייתי מבולבל. המלצרית לקחה את כרטיס האשראי והתרחקה מאיתנו, כשראיתי שליאת מסובבת את גבה ומסתכלת עליי בחיוך קטן. אני לא יודע מה שידרתי, אבל בשנייה ראיתי את מבטה נופל אל השולחן, את אצבעותיה משחקות האחת בשנייה, כאילו היא מרגישה שמשהו לא בסדר. המלצרית חזרה עם החשבון, ליאת קמה במהירות מהשולחן, שמה את הג'קט על גופה וחיכתה לי שאעשה את אותו הדבר. יצאתי אחריה.
"איך הגעת?" היא שאלה אותי, מסתכלת לכיוון אחר ברחוב.
"האמת שהקפיצו אותי," אמרתי לה והסתכלתי עליה, מסתכל על מבטה שלא מסתכל עליי. לעזאזל, זה לא יילך ככה. "ליאת עצרי שנייה." ביקשתי ממנה. היא נעצרה, סובבה את מבטה אליי והסתכלה עליי, בחיוך קטן, נבוך. היא חיבקה את גופה עם ידיה, כנראה היה לה קר למרות הג'קט, או שהיא סתם לא ידעה איך לעמוד, או מה לעשות.
"זה בסדר," היא חייכה, "אתה לא צריך לומר את זה. משהו לא עובד."
"זה לא רק זה…" נאנחתי והסתכלתי עליה, "אני חושב שזה ההיסטוריה, משהו שאני לא יכול לעזוב, משהו שאני לא מבין למה מפריע לי, אבל מפריע לי."
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה והתיישבה על מדרגות של כניסה לבניין בצד הדרך. עקפתי אותה והתיישבתי מצד שמאל שלה. נשענתי עם ידי על הברכיים, מסתכל על הרחוב הקריר והחשוך.
"קשה לי להגיד לא למישהי שמזיזה אצלי משהו מאוד חזק בלב, ואת באמת כזו, אני לא… לא הכרתי כזו נחישות לקשר, עם הידיעה המאוד גדולה שאת יכולה לקבל גם לא, וזה לא עניין אותך…"
"אבל?" היא שאלה והסתכלה עליי.
"אבל אני לא מסוגל." אמרתי לה. היא גיחכה גיחוך קטן, והעבירה את מבטה ממני. הרגשתי כל כך לא טוב, כל כך לא נכון, כל כך לא בסדר. היא הסתכלה לרגע אל חלל האוויר ואז הרכינה את ראשה.
"זה המצב לסיגריה שתערפל לך את כל המוח בשנייה, חבל שאני לא מעשנת."
"הייתי מעשן, כמה שנים טובות, עד שנגמלתי. אל תתחילי עם זה אפילו, זה לא שווה את זה." אמרתי, מסתכל גם אני אל הרחוב, לא מסוגל להביט בה.
"טוב, לפחות ניסינו," היא אמרה, וגרמה לי להחזיר את מבטי אליה, לא מאמין למשפט שהיא הוציאה עכשיו מהפה, "לפחות ראינו שזה לא… שזה לא עובד. היינו חייבים לנסות, היינו חייבים אחד לשני פגישה שנייה נורמלית."
קמתי מהמדרגות והגשתי לה את ידי כדי שתעמוד. היא חייכה אליי, נאחזה בידי וקמה ממושבה. היא לא התקרבה אליי קרוב אל החזה, כשאני מרגיש את הנשימות שלה עליי, מוכן לרכון לנשיקה, היא רק קמה, סידרה את בגדיה וירדה את המדרגה האחרונה שהייתה צריכה לרדת. הלכנו לאיטנו ברחוב, עד למקום שבו ידענו שהרבה מוניות מחכות ביום שישי בערב. גם אם רציתי לנשק אותה, להרגיש שוב את מגע שפתיה אליו התגעגעתי כל כך, וגם אם ידעתי שהכל יכול להשתנות ברגע שאנשק אותה, לא עשיתי את זה. חיבקתי אותה חזק, איחלתי לה שיהיה לה ערב נעים, היא נכנסה למונית וסגרתי את הדלת אחריה. המתנתי שם קצת, איזור ראשי, המון אנשים מסביב, ואני מחכה שתעבור עוד מונית ועוד מונית, עד שאוכל לעלות על אחת שתיקח אותי הביתה, שתסביר לי, שלא נסעתי אליה, שלא הלכתי איתה, שלא גרמתי לקשר הזה להמשיך. שאלה אחת אחרונה נשארה לי לשאול אותה, שלא היה לי אומץ לשאול. רציתי לדעת אם היא חושבת שיש צ'אנס שזה יעבוד, אם היא הרגישה שהערב הזה כן זרם למקום הטוב שלו. אני חושב שאני יודע את התשובה, פחדתי לדעת אותה.