כישופים אפלים 2 – פרק 22: להבות האימה, חלק א'

אש. זה מה שאריק, פיטר ומאי ראו מאחורי הדלת. בתחילה אריק היה בטוח שהוא לא רואה טוב, אבל כשבירר עם פיטר ומאי, הבין שהוא רואה מצוין: אש. ורק אז שם לב, שאלה היו להבות אש. פיטר שפשף את עיניו ובדק אם גם עתה הוא רואה זאת. והוא ראה. הוא, מאי ואריק. עלטה שחורה הייתה בתוך החדר ולהבות אש הבהבו מצד לצד; שלושתם ראו בנוסף שמסביב ללהבות מים שקופים חצי תכולים. ואז הבינו: כנראה זה מה שמנע מהלהבות להיות אש. כאילו לא היה ברור מי מנצח: האש או המים.
"אתם רואים מה שאני רואה?" שאל פיטר בתדהמה. הוא חשב שהוא רואה לא טוב, או שהוא חולם. אבל הוא לא העלה בדעתו שזה הדבר שבאמת יש מאחורי הדלת המסתורית. "או שרק אני רואה אש?"
"תסתכל טוב, זה לא אש!" אמר אריק, "אלה להבות אש מוקפות מים טהורים."
"על מה אתה מדבר?" פלט פיטר, ואז הוא ראה. אריק צדק.
"להבות אש! למה יש כאן להבות אש?" מאי ניסתה שלא לצעוק. "בואו נמהר לברוח מכאן. עוד יכולים לתפוס אותנו."
אריק סגר את הדלת. אימה, זה מה שהוא הרגיש. פחד עז ואימה. בתוך בית ספר לכשפים קיים מסדרון אפל וחשוך שבסופו דלת מסתורית ובה להבות שמביעות אימה כלשהי ומסביב גלי מים. להבות האימה. זה באמת מעורר סוג של אימה.

פיטר חשב שהם עברו יותר מדי עד כה, ועדיף לחזור לחדר. ולמען האמת, הוא לא היה היחיד שחשב ככה. כשהם הגיעו לחדר, מאי העלתה רעיון למה מר רוסלן לא הסכים שיראו מה יש בתוך הדלת: בהתחלה כולם חשבו בגלל שהם ייפצעו – כי אש זו סכנה. אבל מאי חשבה אחרת. "זה לא בגלל שאפשר להיפצע," אמרה מאי.
"אז מה את חושבת?" שאל פיטר.
"האש מגינה על משהו. יש שם משהו, שאסור לתלמידים לקחת אותו או לראות אותו. ומעניין מה זה." אמרה מאי בביטחון.
"האמת שזה נשמע הגיוני," תהה אריק, "והדלת לא הייתה נעולה כי כל תלמיד מתחיל יודע איך פותחים דלת בכישוף."
"הוא צודק," הסכימה מאי.
"אם כך, אנחנו חייבים לחזור לשם ולגלות מה מסתירים מאיתנו." פיטר חשב שהוא נשמע אמיץ מהמשפט שאמר הרגע. הרי היה סביר להניח שהיה אומר זה לא עניין שלנו; אנחנו לא צריכים להתעסק עם זה בכלל. אבל לא. הוא רצה להיות כמו אריק ומאי. סקרני יותר, אמיץ יותר.
"כל הכבוד, פיטר," אריק החמיא לו. "לא ידעתי שזה מה שאתה חושב."
"אבל הוא צודק," תקפה מאי. "נחזור לשם. היום, בחצות הלילה לברר." אריק ופיטר לא הנידו בראשם לשלילה, ומאי נשמעה קובעת.

בדיוק בחצות, פיטר, מאי ואריק יצאו מחדרם בשקט, עד כדי כך שחשבו שהם לא נושמים למשך זמן מה.
"עכשיו אנחנו צריכים לרדת במדרגות," אמר אריק ברחש ועיניו הצטעפו בחיפוש מר רוסלן, שקיווה שלא נראה באזור. הוא פחד מאוד, ולא רק הוא. פיטר ומאי היו מאחוריו. איכשהו זה יצא ככה. שלושתם ידעו שאם תופסים אותם, ולו מישהו אחד, הם יסולקו מבית הספר.
הם ירדו במדרגות, והגיעו למסדרון האפל; לפתע שמעו צעדים מתקרבים. ליבם פעם בחוזקה. הם ניסו להיות כל כך בשקט ולהסתתר.
הצעדים התקרבו.
"מי זה?" לחש פיטר ובקושי שמעו אותו. אריק משך בכתפיו. "לא יודעת," אמר מאי ברחש.
הם עמדו בתחילת המסדרון, ובעל כורחם התקדמו לעבר הקיר בניסיון להתחבא.
ואז מישהו ראה אותם, והם ידעו שאלה היו הצעדים ששמעו. "שלום," אמר ג'ון. אריק, פיטר ומאי נבהלו כל כך, אבל איכשהו הם הצליחו לא לצרוח.
"מי אתה?" שאלו אריק ומאי.
"נתראה מחר בבית הספר, גם אני תלמיד חדש," אמר ג'ון, "שמי הוא ג'ון. הוא חייך אליהם.
"אני אריק, זה פיטר וזאת מאי." שלושתם נפו לו בידם לשלום. "אגב, מה אתה עושה כאן?"
"אני שעה מחפש את החדרים, ואתם?" ענה להם ג'ון בתמימות.
"החדרים הם למעלה ושמאלה." ענה פיטר וניסה להעביר את הנושא.
"תודה," אמר ג'ון והלך משם, וכאילו שכח ממה ששאל אותם.
אריק, פיטר ומאי חיכו במשך דקה ארוכה שג'ון ייעלם מעיניהם, ורק לאחר מכן המשיכו ללכת קצת יותר מהר במסדרון החשוך והאפל בהקלה. לפחות זה רק איזה ג'ון אחד ולא מר רוסלן תפס אותם. אם זה היה מר רוסלן, הם כבר אינם היו לומדים מחר. הם המשיכו להתקדם והגיעו עד הדלת המסתורית. ואז קול הקפיא אותם.
"שכחתי לשאול אתכם, מה אתם עושים כאן?"
זה היה קולו של ג'ון. הוא עמד כעשרה מטרים מאחוריהם, ואריק, פיטר ומאי הסתובבו באיטיות כאילו תפסו אותם על חם. אז כנראה הוא לא ילד תמים, חשב אריק.
"זה עניינך?" מאי מחתה.
"אני ילד סקרן," אמר ג'ון.
אריק המהם לרגע והסתובב אל פיטר ומאי. "למה בעצם לא לספר לו?" הוא לחש להם. הם משכו בכתפם. "האמת שאין סיבה," אמר פיטר בלית ברירה, "אבל זה הכרחי?"
"ברור שזה לא הכרחי, אבל אני בכלל לא בוטח שזה יזיק." אמר אריק בלחש.
מאי הנהנה, ואריק הסתובב לג'ון שהביט בהם בידיים שלובות על חזהו. "כן?" שאל אותם.
"החלטנו להגיד לך את האמת, כי בסך הכל אין סיבה שלא," אמר אריק. הוא לא ידע אם זה יהיה נכון, אבל משהו דחף אותו לספר לו. הוא לא ידע מה. "בקיצור, אתמול אני, פיטר ומאי הלכנו לעשות סיבוב כאן במקום, כדי להכיר יותר את בית הספר… והגענו למסדרון הזה. סיקרן אותנו מה יש מאחורי הדלת הזאת, ופתחנו… ואז חשבנו שיש שם משהו… אז החלטנו לחזור לכאן הלילה. והנה אנחנו כאן…"
אריק ידע מה השאלה שג'ון ישאל עכשיו, והוא בהחלט צדק: "מה יש מאחורי הדלת הזאת?" שאל ג'ון.
אריק נאנח.
"אש," אמר פיטר בקול חד.
"אש?" ג'ון חזר אחריו.
"אש." אמרה מאי. "אוי יותר נכון, להבות אש, שמעוררות איכשהו בגוף סוג של אימה. ומסביב הלהבות יש מים, כך שהאש נראית לא כל כך מסוכנת. אנחנו עוד לא יודעים, ועכשיו אנחנו הולכים לשם."
ג'ון התקדם, הדף אותם ופתח את הדלת. האש נצצה מבפנים וראו דבר זוהר גם כלפי חוץ. ג'ון נכנס, ובעקבותיו גם אריק וצמד האחים. "אתם בהחלט צודקים! יש כאן משהו. משהו שמסתתר כאן. ובדיוק עכשיו אנחנו נגלה מה."
הם הוסיפו מים בעזרת כישוף, אבל זה היה לשווא. האש לא נכבתה. "אתם רואים כאן משהו?" שאל אריק. כל השאר סירבו. "אז מה עושים?"
"אין לי מושג." אמר פיטר. מאי משכה בכתפיה.
ואז אריק נזכר. הוא נזכר איכשהו. רוסלן אמר להם: אסור לכם להיות כאן. זהו המקום שמחוץ לתחום. לטובתכם. ואז זה לטובתנו, חשב אריק, לא יכול להיות שיש כאן חפץ או משהו. אלא משהו אחר. משהו בכיוון אחר.
"תקשיבו שנייה," אמר אריק, "עכשיו כשאני נזכר, מר רוסלן אמר לנו שאסור לנו להיות כאן, שזהו המקום שמחוץ לתחום, ואז הוסיף לטובתכם."
"נו?" מאי לא הבינה.
אריק הסביר את עצמו, "אז לא יכול להיות כאן משהו. לא משהו חשוב. אני חושב שהוא אמר 'לטובתכם' לא בגלל שאחרת יסלקו אותנו מבית הספר, אלא שיש כאן סכנה. סכנת חיים. אני בטוח בזה."
"נניח שאתה צודק, זה כבר לא עניין שלנו. אנחנו צריכים ללכת." הפטיר ג'ון ונכח לדעת שכולם מסכימים איתו.
הם חזרו לחדרם בלית ברירה, ואריק אמר לעצמו: לבינתיים.