האם אני רעה – פרק 6

הוא ישב איתה בשדה פרדסים, זה היה החודש השביעי שלהם ביחד.
הוא היה בן שמונה עשרה, היא הייתה בת שבע עשרה.
עורו היה חיוור ושיערו אדום להפליא.
עורה היה חיוור כמו שלו, עיניה היו ירוקות ושיערה שחור כפחם.
היא לא הפסיקה לחייך אליו בזמן שהוא שכב לו על רגליה.
"אם הייתי מציע לך לברוח איתי , היית מוכנה לעשות זאת בשבילי?" שאל והיא צחקה כתגובה.
היא לא חשבה אפילו לשנייה שהיה מדובר ברצינות.
"אני רציני" אמר וקטע את צחוקה.
"מה הפזיזות?" שאלה כשעיניה נועצות בשלו. חיוכה עדיין היה פרוס על פניה.
"המקום הזה משעמם כמו סרט דרמה זול" ענה. היא גיחכה קלות.
"היית עושה זאת?" שאל שנית והיא הביטה לרגע לשמיים, "בשבילך כן" ענתה וחיוך מאושר עלה על פניו.
היא נשקה קלות לשפתיו.

~ ~ ~

ישבתי וצפיתי במקס שמבטו היה תקוע ברצפת החדר.
בזמן שהיה מחובר לעולם אחר, הספקתי להכין לעצמי קפה מתוק עם קוביות קרח. הוא אפילו לא שם לב.
יכולתי באותו הרגע לברוח, אבל משום מה, זה שעשע אותי.
ברגע אחד יכולתי להבחין בזה שקימץ את ידיו לאגרופים. זרקתי עליו קוביית קרח.
"מה את חושבת שאת עושה?!" הוא התעצבן.
"טוב שחזרת לעצמך, לרגע חשבתי שהפכת להיות כזה תמים….אבל רק לרגע" גיחכתי לעצמי. הוא זעף.
"בואי!" הוא קם, תפס בטרנינג שלי ובזכות זה גרר אותי אל המעלית.
"אני יכולה ללכת לבד!" רטנתי. הוא התעלם.
תהיתי לעצמי אם מה שאמרתי, נגע בקו המחשבה שלו. שהוא באמת מקריב את עצמו בשביל מישהו.
אחרת האם הוא באמת יכול להיות עד רמה כזו, חלאת אדם?
"מישהו מאיים על חיי המשפחה שלך?" התפרצתי בשאלה מבלי לשלוט בפי.
המעלית הגיעה.
"סליחה?!" הוא התעצבן עוד יותר. חששתי להוסיף. לפי הבעתו ניתן היה לראות כאילו עוד רגע יתפוצץ מזעם וישרוף אותי עד עפר,
אך למזלי למעלית נכנס איש נוסף שהשכיח ממנו את הכעס.
"אתה פחדן!" לחשתי. כל אחד יכול לשים מסכה על פניו ולשחק אותה קשוח. זה היה שקוף שהטריד אותו משהו.
כאשר יצאנו מהמעלית והיא נסגרה. מקס תפס בצווארון חולצתי וגרר אותי במהירות אל החדר.
שם הצמיד אותי בחוזקה אל הקיר.
"מה את רוצה ממני?!" סינן בשיניו. נבהלתי, "תפסיקי לדחוף את האף שלך לחיים שלי!" צעק.
"אני לא יכולה…אתה עירבת אותי בחיים שלך!" צעקתי עליו בחזרה.
"זה לא אומר שמותר לך לשאול כל דבר! אני מחזיק בך רק כי את יכולה למכור אותי לשוטרים!" רטן.
"בחייך! אתה הרי רוצח סדרתי, יכולת פשוט להרוג אותי" גיחכתי. ובאמת כך, למה הוא חיכה? כבר מזמן יכול היה לגמור איתי,
"וחוץ מזה אתה רק היום אמרת שאתה רוצה שאעזור לך "לסנן" אנשים" הוספתי.
הוא הרפה את אחיזתו וניגש אל החלון מבלי לענות לי, ניגשתי אליו.
"אתה לא מסוגל להרוג אותי" לחשתי לאוזנו, הוא דחף אותי ממנו. היה ברור מאליו שזה הרגיז אותו.
"אל תשחקי את עצמך גיבורה, אנחנו לא בהצגה עכשיו…" רטן.
"אחים שלי יבינו בסופו של דבר שמשהו לא בסדר, והם יחפשו אחרי"
"תפסיקי ליילל , מצדי שבי ותחכי להם פה" אמר והוציא מהתיק שלו אקדח.
תהיתי לעצמי איזה שימוש יעשה בו.
"את אומרת שאני לא מסוגל להרוג אותך…" הוא גיחך לעצמו בעודו מסתכל על אקדחו וחיוך שובב מופיע על פניו.
"ואת מסוגלת להרוג אותי?" שאל והחל לשחק עם האקדח. צמרמורת עברה בגופי.
לא ידעתי מה לענות. לא ידעתי אם הייתי מסוגלת.
"קחי!" הוא הושיט לי את האקדח. נדהמתי, בשביל מה הוא נתן לי אותו.
"למה?"
"אני נותן לך הזדמנות להרוג אותי…" הוא דחף לי את האקדח לידיים ושילב את ידיו על החזה שלו.
הוא חיכה לי.
הסתכלתי עליו. הוא לא חייך יותר, הבעתו הייתה רצינית ולי אישית נמאס.
כל הזמן צעקות, כל הזמן איומים. מתי זה הולך להיגמר?
לאחר מכן נעצתי באקדח, ידעתי שאני לא מסוגלת להרוג, כי אני לא רוצה להרוג. אני לא כזאת.
הוצאתי מכיסי תמונה נוספת. זאת הייתה תמונה אחת מהבודדות היוצאות דופן שמצאתי בנוסף לשאר התמונות.
התמונה הייתה רגילה, ללא שם מתחת, בתמונה הייתה מצולמת בחורה צעירה בעלת שיער שחור ועיניים ירוקות.
היא הייתה נראית מאושרת.
"אני לא מסוגלת להרוג אותך…" מלמלתי מבלי להסתכל בעיניו, "אבל אני כן רוצה לראות אותך מרגיש כמוני …" אמרתי ויריתי בתמונה. הירייה נשמעה חזק, נבהלתי וחשבתי שגם הוא, אך הוא רק נדהם.
נוצר חור באמצע התמונה. בדיוק באותה השנייה התחרטתי על המעשה .
הוא לקח ממני את התמונה ואת האקדח. את האקדח הניח בתיק ואת התמונה שרף.
לאחר מכן פרץ בצחוק מורט עצבים.
"כל הכבוד! הרשמת אותי." פלט. הופתעתי, זאת לא הייתה התגובה לה ציפיתי. הכוונה שלי הייתה אחרת, לא הבנתי בדיוק מה מצחיק אותו כל כך.
"אתה פתטי," אמרתי ונשכבתי במיטה. הוא הדליק טלוויזיה.
"באמת חשבת שאכפת לי מהתמונה הזאת?" הוא המשיך לפנות אליי.
"אני לא יודעת….ולא אכפת לי" עניתי.
אחרי כחמש דקות יכולתי להריח ריח מר של סיגריות. הוא שוב הפעם עישן.
הערוצים בטלוויזיה התחלפו להם בלי הפסקה על ידיו, זה עשה לי כאב ראש.
"תעצור כבר לפחות בערוץ אחד!" התחננתי בשקט מבלי שישמע.

" …הנערה עונה לשם אן קולינס מסן פרנסיסקו,קליפורניה…, נעדרת מיום שבת בערב, לפי דברי קרובי משפחה, היא יצאה למסיבה ולא חזרה יום למחרת…מי שראה מתבקש להתקשר…"

ברגע ששמעתי זאת מיהרתי להביט אל המסך, והופתעתי לראות תמונה קטנה שלי מופיע שם.
חיוך עלה על פניי. שמחתי לדעת שמחפשים אחריי.
מהר מאוד הבחנתי במבט המודאג של מקס. באותו הרגע נשמעו דפיקות בדלת.
"אדון ניק וגברת אן, תפתחו בבקשה, שמענו יריות" נשמעו צעקות מבחוץ. שנינו נבהלנו.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, תשתפי איתי פעולה! תעזרי לי בכמה מהדברים ואני נשבע לך, נשבע שאני אחזיר אותך הביתה בעצמי! " פנה אליי. לא ידעתי מה לענות לו.
"למה לי ללכת איתך? הרי מחפשים אחרי-…." , "את לא רוצה לגלות למה רצו להרוג את אנדי שלך?"
קטע אותי. רציתי לדעת.
"אני פותח את הדלת….אני רק צריך שתקפיאי אותם כדי שנוכל לברוח" אמר וניגש לפתוח.
"הכול בסדר, סליחה שהדאגנו אתכם….פשוט ה-…" לחדר נכנסו שני מאבטחים וסגן המנהל.
מיד קמתי מהמיטה.
למרות שמקס אמר שלא היו שום יריות, המאבטחים החלו בחוצפה לחטט בדברים שלו.
בלעתי את רוקי ברגע שמקס הביט בי במבט מתחנן.
"תראו מה יש לנו כאן," אמר אחד המאבטחים כאשר מצא את הסכין שהחבאתי מתחת למיטה.
באותו הרגע לא חשבתי יותר ופשוט נגעתי בו ארוכות. הוא קפא.
המאבטח השני מיהר להוציא את אקדחו אך לא הספיק, נגעתי גם בו.
"אל תפחד, יהיה בסדר" מקס פנה אל סגן המנהל ההמום. הוא נתן לו חבטה חזקה בבטן והבחור התעלף.
"תמהרי, חייבים לברוח מפה מהר!" הורה לי ותפס בתיק שלו.
באותו הרגע שאלתי את עצמי למה עשיתי את זה והאם זה עזר לי.
"את מעדיפה להישאר פה?" הוא פנה אליי, מחזיר אותי לעצמי.
"לא" עניתי בתמימות והתלוותי אליו.
"את רואה? את יכולה כשאת רוצה" הוא אמר ברגע שנכנסנו למכונית. נתקפתי בחשק עז להרביץ לו,
אך לא עשיתי זאת.
"מעולם לא ראיתי מישהי בעלת פיצול רגשות כזה" ,
"זה נקרא פיצול אישיות!" תיקנתי אותו.
הוא נסע במהירות מופרזת, ואני ישבתי וניסיתי להירגע, הדרך הכי טובה שמצאתי באותו הרגע בכדי להירגע, היא פשוט כמו תמיד, לשכוח.
עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם.
"קראו לה היילי…" פלט מקס ומיד פקחתי את עיניי.
"היא הייתה…." הוא עצר באמצע ואני ציפיתי לשמוע בכיליון עיניים את ההמשך. התקשתי להאמין שהוא החליט לספר לי.
קולו היה רגוע ועיניו היה שקועות בכביש.
"…לא משנה." שינה את דעתו. נאנחתי בכבדות, התאכזבתי במעט.
"אתה לא צריך להיות מושפע תחת הכוח שלהם, הם בסך הכול אנשים…אתה יכול להתנגד לחבורת המאפיונרים האלו….פשוט תתקשר למשטרה!" אמרתי.
לפי מה שהחל לספר, הבנתי שאיכשהו היילי קשורה למה שעבר עליו, לפי מה שראיתי בתמונה, יכולתי לשער שזו הייתה אחותו או שאולי חברתו, למרות שקצת קשה להאמין.
"אני לא מתכוון לעשות את זה!" מיהר לומר.
"למה לא?!"
"מי אמר שאני רוצה בכלל להתנגד להם?!" התפרץ, "אני נהנה לעשות את זה, חוץ מזה אני מקבל על זה כסף" גיחך.
הפעם כבר לא האמנתי לו.
אם אתה לא תעשה זאת, אז אני אעשה זאת, גם אם זה אומר שאתה תגיע יחד איתם לכלא!
~ ~ ~
Frozen

I can't feel my senses
I just feel the cold
All colours seem to fade away
I can't reach my soul

I would stop running
If I knew there was a chance
It tears me apart
to sacrifice it all
But I'm forced to let go

Tell me I'm frozen
But what can I do?
Can't tell the reasons
I did it for you
When lies turn into truth
I sacrifice for you
You say that I am frozen
But what can I do?

I can feel your sorrow
(I sacrifice)
You won't forgive me But I know you'll be alright
It tears me apart
that you will never know
But I have to let go

Tell me I'm frozen
But what can I do?
Can't tell the reasons
I did it for you
When lies turn into truth
I sacrifice for you
You say that I am frozen
But what can I do?

Everything will slip away
Shattered pieces will remain
When memories fade into emptiness
Only time will tell its tale
If it all has been in vain

I can't feel my senses
I just feel the cold
Frozen But what can I do?
Frozen