בשר
אי שם ישנו יקום מקביל. ביקום זה, השנה בכדור הארץ הינה 3621 לספירה.
יקום זה יהיה זר ומוזר עבורנו אם נניח כף רגלנו שמה, הוא שונה במובנים רבים כל כך מאותו היקום המוכר לנו, מהבולטים שבהם: מאוחר שם יותר, כפי שבוודאי כבר הבנתם; בני המקום בקושי אוכלים בשר, שכן הם הצליחו להכחיד את רוב רובן של חיות המקום עד לשנת 3621; בני המקום אינם מזדקנים ואינם מתים, אלא אם כן הם חפצים בכך, מתוך שעמום (במקרה כזה המסורת היא שבני המשפחה זוכים לאכול את גופת המת, תופעה שהופיעה עקב המחסור בבשר, שהפך אותו למוצר יקר ערך מאין כמוהו ואף למקודש במידת מה); ודבר אחרון שראוי לציין: על אף הידע המדעי הנרחב שלהם בתחומים רבים, אף אחד מבני כדור הארץ דשם לא הצליח להבין עד כה כיצד להגות כראוי את האות ר'. במקומה הם אומרים משהו הדומה ל-W שלנו, אך מאמציהם המדעיים בכיוון זה אינם נפסקים.
ביקום זה ישנו אדם בשם ג'וווג'. אנו היינו קוראים לו בשם ג'ורג', אך באותו היקום המקביל זה בלתי אפשרי. מכול מקום, ג'וווג' זה מאס בחיים זה מכבר. גופו אמנם בריא לחלוטין, יש לו משפחה אוהבת ותומכת ומקור פרנסה אמין, אך גילו של ג'וווג' זה עומד על 1342 שנה, ולכן מובן למה זה רק טבעי שירגיש כך. לדעתו, הוא כבר ראה את כול שיש לראות, חווה את כול שיש לחוות וניסה עד קצה גבול היכולת האנושית להגות את האות ר' כראוי (ואף תרם רבות להתקדמות המדע בתחום).
ואם כן, הנה עומד לו ג'וווג' זה בתור לממיתאומט (אותה המכונה הממיתה אותך באופן נטול כאבים ואלגנטי לחלוטין, ותוך כדי תהליך אף מכינה ממך ארוחת טייק-אווי באחד משלושה טעמים), כשלפתע, מתממש מולו, כאילו יש מאין, כחצי מטר מעל לפני הקרקע, אדם גוץ בעל שפם מדובלל הלבוש בחלוק רחצה. האיש נופל ארצה ונחבט הישר בכרסו, תוך קריאת "אאוץ'!"
"איזו הפתעה!" קורא ג'וווג', משועשע קמעה, "ומי אתה?"
האיש המזועזע, שבקושי הספיק לחזור לחושיו, נבהל מקריאתו הנפתעת של ג'וווג' ובניסיון לסגת אחורה מפניו מעד והחליק על קליפת בננה. הוא חשק שפתיו בכאב, אז פלט קללה קצרה, קם על רגליו, ניער את בגדיו והביט סביבו.
"איפה אני?" קרא בפליאה, "ומי אתה?" תמה, מביט באדם הניצב מולו, הלבוש בחליפה העשויה מנייר אלומיניום (מאותו הסוג בו עוטפים עוף לפני הכנסתו לתנור אפייה), כאילו שנפל האחרון מן הירח (למרות שהוא עצמו היה זה שנפל, אם כי לא מן הירח).
"אני הוא ג'וווג'," ענה זה שכנגדו בנימוס וקד קלות, "כעת אם תסלח לי, יש לי עוד התאבדות להספיק לעבור היום."
"ג'וווג'?!" צחקק האיש, "איזה שם מתמיה!" ואז פצח בזימרה בטון מתנצל:
"הו, סלח לי, אדוני.
זו פשוט המוזרות.
מוצא פי הקדמתי למחשבה,
זו הייתה טעות.
פשוט עובר עלי יום משונה במיוחד היום.
לא נתכוונתי ללעוג לשמך, אתה מבין.
זה רק שכול זה נראה לי כמין חלום.
אם את דברי תשמע, בטוחני שתבין אותי.
ואקווה בכול לבי שתקבל התנצלותי.
אם כן, אשטח בפניך קורותי ואת הסיבות להתנהגותי.
ובכן, מוקדם יותר היום, נחתי לי בביתי.
אך רק יצאתי את מיטתי,
והכול סביבי החל מרגיש נורא איטי.
נפלתי. נדמה לי שלרגע אבדה הכרתי.
ומאז איני זוכר דבר.
אבוי, כמה מוזר.
והנה אני כאן.
כמשום מקום הופעתי.
לגופי חלוק רחצה.
גם אני עצמי הופתעתי."
ובדרך אגב העיר: "אה, ושמי דויד! נעים להכיר."
בתגובה מחא לו האיש עטוי חליפת האלומיניום כפיים. "סיפורך נשמע מעניין ואתה שר נחמד מאוד." אמר בהתרשמות מופגנת, "אולי אוכל בכול זאת לדחות את התאבדותי קמעה כדי לשוחח עמך, אם תואיל להסכים כמובן. אתה יודע, למען המדע שבדבר…"
ב-"מדע" חשב כמובן ג'וווג' על חקר הצורה בה הוגה האיש המוזר את האות ר', אך הלה לא הבין זאת כמובן, ואף על פי כן ניאות להסכים.
"בוודאי, אדוני!" הוא מיהר להשיב, "וכי יש לי דבר מה טוב יותר לעשותו?! רק אמור לי בבקשה, מה כול הדיבור הזה על התאבדות?"
"הו, זה כלום," השיב ג'וווג' בקור רוח, "פשוט מאסתי בחיים, זה הכול. אל תייחס לדבר המון חשיבות."
"מה זאת אומרת לא לייחס לזה חשיבות?!" נזדעזע דויד, "הרי בדעתך ליטול את חייך!"
"ומה בכך?" ענה האיש עטוי האלומיניום באותו שוויון הנפש, "הרי מה חשיבות יש בחיים תפלים אלו?!"
"מדוע שתאמר דבר שכזה? האם אתה סובל בחייך? האם אין הם מספקים אותך?"
"לא ולא!" שלל האיש את הרעיון, כאילו היה אבסורד מוחלט, "בדיוק להפך אדוני!" הוא לבש ארשת פנים מסבירה, "אם היה בחיי דבר מה הגורם לי לחוסר סיפוק, הייתי קם ופועל לשנותו עד שהייתי בא על סיפוקי. אך בגילי המופלג, אלף שלוש מאות ארבעים ושתיים שנה, כבר הספקתי לעשות את כול שיש לעשותו. כעת אני רק מבלה את יומי בהתענגות על הקיים כבר. בהתחלה היה כול העניין די נחמד – הידיעה שכול ענייני טופלו כבר, הישיבה הנינוחה בחוסר מעש, הייתי די מסופק, אתה מבין, אך כעת שגרת חיי נדמית לי כבהייה משעממת וחסרת תכלית במחוגי השעון הנעים ללא הרף ולא יותר."
"אבל ללכת וליטול את חייך בשל כך?!" התעקש דויד כמסרב להאמין, "אם כן לשם מה טרחת לבוא על סיפוקך מלכתחילה?"
"ובכן…" הרהר האיש, "בזמנו לא חשבתי על כך – רק פעלתי, מתוך איזה דחף אני מניח. אך כעת, כשאני רואה את הדברים בבהירות, באמת לא הייתה לכך כול תכלית."
דויד שקל את הדברים בראשו. מגרד במצחו מהורהר. המבטא שלו כה מטריד, חשב לעצמו. "נדמה לי שאני מבין…" אמר לבסוף בהיסוס, ואמנם לא ממש הבין, אך לא היה לו דבר נוסף לענות בעניין. "אם כן, אלף שלוש מאות ארבעים ושתיים שנה, אמרת?" ניסה להטות את נושא השיחה לדבר מה קליל יותר, "אני מניח שכולכם חיים זמן רב כול כך במקום משונה זה, איפה שזה לא יהיה."
"זו אינה המאה העשרים ואחת, אדוני! אנו חיים ככול שנרצה!" השיב האיש.
"למה כוונתך שאתם חיים ככול שתרצו? האינכם מתים באופן טבעי?"
"בוודאי שאין אנו מתים באופן טבעי!" התפלא ג'וווג' על השאלה, "כפי שאמרתי, אין זו המאה העשרים ואחת."
"אם כן איזו?" תהה דויד.
"בוא נראה…" ג'וווג' נדמה כמחשב לעצמו, "השנה הנוכחית הינה 3621… אם כן אנו בוודאי במאה ה-37, הלא כן?!"
"ה-37?!" קרא דויד בתדהמה.
"כן, ה-37," חזר ג'וווג' בקוצר רוח, "מה כול כך מפתיע בכך?"
"ובכן…" גמגם דויד, "במקום ממנו אני הגעתי, הייתה השנה 2015…" הוא בהה בג'וווג' בפליאה כמצפה ממנו לתגובה, אך משהבחין שאין הדברים עושים עליו רושם רב, חזר למלמוליו, "האנשים במקום ממנו באתי, אתה יודע, הם היו מתים באופן טבעי ו…" הוא היסס, "ו…סלח לי, אך לאף אחד מהם לא היה מבטא מוזר כשלך, מלבד אולי לבריטים הארורים."
"מתים באופן טבעי…" הרהר ג'וווג' בקול, מתעלם לגמרי מעניין המבטא, "ממש כמו במאה העשרים ואחת… אם כי בעצם אכן הייתה זו המאה העשרים ואחת. מן הסתם היה שיעור התמותה גבוה ביותר אצלכם, לא? ברי מזל שכמוכם… בוודאי היה לכם שפע של בשר. שמעתי שאז אף היו לכם חיות לאכילה, כפי שרואים בסרטים, האם אכן היו הדברים כך?"
דויד המבולבל לא הצליח למצוא היגיון רב בדברי האיש עטוי האלומיניום. איך שיעור תמותה גבוה הוא בגדר מזל טוב?! חשב, ו מה הקשר של כול זה לבשר? והאם הוא באמת מתכוון לומר שמאז המאה ה-21 ועד למאה ה-37 הספיקו כול חיות המקום להיכחד?!
כול שהצליח להוציא מפיו היה: "אהמ, כן. היו לנו חיות רבות, אני מניח."
"אז אתה הגעת מן העבר אם כן," אמר ג'וווג', ספק קובע ספק שואל, "ובכן, מה אתה עושה כאן?"
"אין לי מושג קלוש! אמרתי לך, אני לא יודע איך הגעתי לכאן."
"זה בסדר," ענה ג'וווג' בטון שליו, "דברים כאלה פשוט קורים מדי פעם וצריך לקבל את המצב כפי שהוא. יש דברים שייתכן ולעולם לא נבין, כמו למשל מדוע אין אנו מצליחים להגות את האות 'רייש' כפי שאתה הוגה אותה. אבל זה חלק מהיופי בקיום – אמנם לא כול דבר מובן לנו, אך זה לא עוצר אותנו מלמצוא בדברים תכלית. קח למשל את הגעתך לכאן ואת עניין האות 'רייש' – איננו מבינים אף אחת מהתופעות, אך את הגעתך לכאן נוכל לנצל כדי ללמוד איך להגות את האות כראוי סופסוף, אחרי מאות שנים של חיפושים מדעיים, ואתה מצדך, היה סמוך ובטוח שננצל את הכלים שברשותנו כאן כדי לעזור לך להשיג את מבוקשך, יהיה מה שיהיה."
דויד הרהר בדברים. "אתה צודק," החליט לבסוף, "אך יש כול כך הרבה במצב הזה שאינני מבין עוד. למשל, למה התכוונת כשאמרת שבני המאה העשרים ואחת היו ברי מזל היות ושיעורי התמותה היו גבוהים?"
"אבל הרי אלו דברים פשוטים! עם כול כך הרבה גופות, אני מתאר לעצמי שלא היה לכם מעולם מחסור בבשר."
"למה כוונתך?" שאל דויד, עדיין לא מבין.
"זה באמת פשוט. ככל שיש יותר גופות כך יש יותר בשר. באמת אינך מבין?"
"אתה רוצה לומר לי… שאתם אוכלים גופות?" נחרד דויד.
"אני לא מבין מה העניין." ענה ג'ווג' בשוויון נפש, "זה לא שאכפת לגוויה שאוכלים אותה."
"אבל מה עם כבוד המת?!" השתאה דויד.
"בהחלט היו לכם מושגים מוזרים, אז במאה ה-21." הצתחקק ג'ווג'. דויד לא מצא את העניין כה משעשע.
שנים עברו מאז, במשך הזמן הפכו דויד וג'ווג' חברים טובים, ואף הצליחו ללמד כמה אנשים כיצד להגות כראוי את האות ר'.
תגובות (13)
יפה… יש המשך?
אולי יהיה
איכס. בחיי, איכס.
סיפור חמדמד, אבל עדיין… לאכול גופות? איכס. איכס. איכס.
והייתי חושבת שעד אז הצמחונות תנצח בכלל.
היי, התגעגעתי.
הו, באמת? זה מפתיע XD
צמחונות היא בזבוז משווע של הנאות העולם הזה!
אין כל רע בקניבליזם. זה הפתרון האולטימטיבי, המוחלט והמוצלח ביותר לשתיים מהבעיות הגדולות ביותר של האנושות: רעב עולמי ופיצוץ אוכלוסין.
זו לפחות דעתי הכנה.
בתודה,
צהוב.
איך בדיוק קניבליזם אמור לפתור פיצוץ אוכלוסין?
וואו, סיפור בחלט משעשע, (חקר מדעי ה- ר' הוא בוואדי אחד מהמחקרים החשובים והמובילים בעולם).
אני ממש אהבתי.
אולי מלבד ההקדמה, היא נראתה לי קצת לא מקצועית, הצגת את העולם שלהם בצורה כזאת ישירה ויבשה, כמעט כמו דיווח.
חוץ מזה, אהבתי את הרעיון, נהנתי לחייך בשעשוע, ונהנתי מהמקוריות והחשיבה החדשנית(רק לי יש תחושה שחזרתי על עצמי עכשיו?)
נ.ב
שמחה לראות אותך(סמיילי מחייך ויד מנופפת לשלום)
תודה על הביקורת ועל הכל
הכל כולל הכל? כלומר התודה שלך מאוד נרחבת, אפשר לדוגמה לראות את התודה שלך כתודה על הזיעה שהזעת באצבע כשהקלדתי או על אימוץ העיניים כשקראתי? או בכלל כסתם תודה כוללנית ולא ממוקדת שהוקלדה מתוך נימוס ומשום כך לא שווה רבות.
(
די להסתלבט
חחחחחחחח מצטערת יש מצבי רוח שמוטב לחוות אותם ולא לדחוק אותם לשולים