זכיתי

כבר כמה דקות אני עושה רונדלים סביב החנייה על יד הבית, עד שאמצא מספיק אומץ כדי לגלות לענת. ערב ראש השנה. הרחוב שקט. כולם עסוקים בהכנות לחג. מה חשבתי לעצמי? ענת בטח תזרוק אותי מהבית כשתראה את המתנה שקניתי לעצמי לראש השנה. אני מלטף אותה שוב, נהנה ממגע הגוף הבוהק בין רגלי. הלכתי על הטוב ביותר, הונדה VFR800F. 106 כ"ס. האופנוע המושלם בשבילי. שחור עם פסים אדומים וגלגלי כסף נוצצים. היא בטח תצחק עלי שנכנעתי לפיתוי והגשמתי חלום ילדותי, אבל לא יכולתי להתאפק. אני כל כך מאושר, ובאותה מידה חושש מתגובתה של ענת…

יצאתי מהעבודה במצב רוח מרומם, אחרי הרמת הכוסית לכבוד ראש השנה ולכבוד הקידום שקיבלתי סוף סוף. בלי לחשוב נכנסתי לסוכנות האופנועים שממול וקניתי את אהבת חיי במבצע, כולל אביזרים, שתי קסדות ומעיל רכיבה מעור. את המעיל אתן לענת כמתנת ראש השנה, אני אסתפק במעיל הישן שלי. אני מדמיין את ענת לבושה במעיל, עם קסדה על הראש, מחבקת אותי ונשענת עלי מאחור. רק מהמחשבה אני מתחיל להתרגש. כבר עשרים שנה שאנחנו ביחד, ועדיין אני מרגיש שזכיתי. אני רואה אותה בעיני רוחי, כל כך יפה, כל כך מושכת, בדיוק כפי שהייתה כשנפגשנו בגיל עשרים. יש בינינו מן חיבור. אפילו שאנחנו כל כך שונים זה מזה. אני טיפוס ספורטיבי, אוהב אתגרים. חוץ מרכיבה על אופנועים אני מטפס על צוקים וצונח צניחה חופשית כמה פעמים בשנה, ומשחק כדורסל וטניס עם החבר'ה אחרי העבודה. ענת בכלל לא כזאת. היא מסתפקת בצפייה במשחקי הספורט בטלוויזיה, תוך כדי קריאה בספרים. כל ערב כשאני מתיישב מול הטלוויזיה עם פיצוחים ובירה קרה, ענת מתכרבלת על ידי עם ספר בידה, קוראת, ומעיפה מבט רק כשאני צועק "יששש!!" נרגש או "לא!!!" מאוכזב.
בזמן האחרון ענת התמכרה באופן מוחלט לעולם הקריאה. ברגע שהיא מגיעה הביתה מהעבודה היא מתארגנת על הספה בסלון עם כוס קפה, ועם ספר, קינדל, אייפד, טלפון ומשקפי הקריאה בהישג יד. והיא קוראת בריכוז, ומדי פעם מפסיקה, מניחה את הספר ולוקחת את האייפד, מעדכנת ומתעדכנת בעמודי הפייסבוק. לעתים על פניה מבט חולמני וסקסי, כמו אז שהיא הקריאה לי קטע רומנטי מהספר 'הגבר הזה', על הכריכה תמונה של גבר נאה ושרירי.
"נכון שהוא נהדר? כל כך סקסי!" נהדר? אני נהדר! גם אני סקסי, והיא מסכימה איתי אחרי שהיא מניחה את הספר ואני מוכיח לה מי פה הגבר. לפעמים אני לא מצליח להבין למה היא מעבירה את עצמה כל כך הרבה סבל עם ספרי מתח מצמררים, כולה מכווצת על הספה באימה. הכי מפחיד היה יום אחד אחרי שענת סיפרה לי בגאווה על הרכישה האחרונה שלה, 'איש ושמו אובה'. ישבה שעות וצחקה. גם הקריאה לי כמה קטעים. באמת מצחיק. ופתאום אני מוצא אותה בוכה, כולה מפורקת על הספה.
"מה קרה?" אני נבהל.
"…אווובבבההה………" היא מייבבת.
"מה?" אני כבר ממש לחוץ.
"…אובה…, הוא … לא אני לא אספר לך. אולי תקרא פעם" והיא ממשיכה לבכות ולהרטיב את הספה.
אובה? היא בוכה בגלל ספר? אחרי כל הצחוק? אני לא מאמין! עוד מעט אצטרך לממן גם פסיכולוג. אולי גם לעצמי.
"אתה לא יודע איזה כיף זה" היא אומרת לי, כולה אפופת התרגשות, "נרשמתי לקבוצה חדשה של סקירות ספרים בפייסבוק". אני מרגיש מיותר, מתחרה עם עולם וירטואלי. היא חברה בכמה קבוצות עם שמות כמו 'הקוראים המשפיעים של ידיעות אחרונות', על מה הם משפיעים? בטח משפיעים אחד על השני לקנות עוד ספרים. או 'מועדון קריאה לאוהבי ספרים'.
"תראה", היא מפנה אלי את האייפד, "תשעת אלפים תשע מאות ארבעים ושניים חברים! איזה קבוצה טובה! אני מוצאת כאן המלצות נהדרות לספרים!".
כאילו שהיא צריכה עוד ספרים! מזל שהיא קוראת גם ספרים בפורמט דיגיטלי, אחרת הייתי צריך לקנות בית נוסף רק עבורם. אני פונה לאוהבי הספרים היקרים: אנא, הפסיקו להמליץ לאשתי על ספרים, אני מתחנן, למען חשבון הבנק שלי, גם אם קיבלתי עכשיו קידום!

טוב, מספיק זמן הסתובבתי בחנייה כמו אידיוט פחדן. אני שולח לה הודעה לבוא לעשות איתי סיבוב על האופנוע.

ווטסאפ
קובי: ענת, תצאי רגע החוצה, אני רוצה להראות לך משהו
ענת: אני לא יכולה עכשיו. מתי אתה חוזר? חייבת עזרה
קובי: רק לכמה דקות. תרדי.
ענת: קובי!!! ערב ראש השנה ועוד שעתיים מגיעים אלינו 20 אורחים!!! הילדים לא בבית אין מי שיעזור לי. תגיע כבר. דחוףףףף
קובי: אני מבטיח כמה דקות. תרדי כבר.
ענת: אוקיי. 5 דקות!

הלב שלי מאיץ. אני מקווה שלא יתפתח כאן מאבק. ליתר ביטחון אני מזמין בווטסאפ את יוני, השותף שלי לרכיבה אתגרית, ואשתו דנה,שהיא חברתה הטובה של ענת. אם יש מישהו שיכול לשכנע את ענת לעלות על אופנוע, זאת דנה.

ענת מתקרבת אלי במהירות. היא באמת נראית לחוצה. הבטחתי לעזור לה, ואני אקיים, אבל רק אחרי סיבוב על הבייבי החדש עם ענת. אני מנסה לדחות את העימות עם חיבוק ונשיקה, עומד לפני האופנוע כאילו מנסה להסתיר אותו, אבל ענת מבחינה בו מייד.
"מה זה? של מי האופנוע?" היא שואלת ומתקרבת אליו, מלטפת את הגוף החדש הנוצץ בשמש.
"שלי" אני עונה, ומתקן מייד "שלנו".
"שלך? שלנו? מה יש לנו לעשות עם אופנוע? אתה השתגעת תגיד לי?" על פניה מבט זועם.
"תירגעי ענת, תראי כמה הוא יפה" אני מנסה "ממש סקסי, את לא חושבת?" הסתכלתי אליה בתחינה.
"סקסי? מה עובר עליך?! זה מסוכן, אני פוחדת שתיהרג!" ענת נראתה ממש כועסת, " וחוץ מזה, החלטנו לחסוך קצת, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו את ההוצאה הזאת".
"זהו שכן. רציתי להפתיע אותך עם הבשורה המשמחת. קיבלתי קידום בעבודה." התגאיתי. זה יסיח את דעתה של ענת מהכעס.
"יש! קובי! אני גאה בך!" וזכיתי בחיבוק וגם בנשיקה לוהטת, אבל מייד ענת התעשתה וחזרה לנושא.
"ואיך זה קשור לאופנוע?" שאלה.
"שמעתי אותך מדברת בטלפון עם דנה, אמרת שאת רוצה אופנוע" אמרתי בהיתול.
"את הספר, קובי!" ענת ענתה וחבטה בזרועי, למה היא מתכוונת?
"הספר! 'זן ואומנות אחזקת האופנוע'!". ברור, היא רוצה ספר, איך לא?.
"אין מה לפחד, ענת. תראי כמה הוא גדול ויציב, בואי, קחי את הקסדה ועלי. נעשה סיבוב קצר ואז אעזור לך עם כל ההכנות"
"אין מצב!" ענת משלבת את ידיה בנחישות, רגליה כמו נטועות באדמה.
בדיוק בזמן, אני שומע את נהמת האופנוע של יוני מאחורי.
"היי, אחי, תתחדש!" יוני ניגש לאופנוע, כולו מלא התפעלות.

ענת ניגשה הצידה והתחבקה עם דנה.
"תתחדשו" אומרת דנה "קיבלת מתנה לראש השנה?" דנה שואלת בחיוך.
"מתנה? אני מבועתת ואת צוחקת?" ענת מסתכלת בחשש לעבר האופנוע.
"תראי אותם עם האופנוע, כמו שני ילדים עם צעצוע חדש"
"באנו כדי לעשות איתכם סיבוב, בואי ניסע, אין לך מה לדאוג. יוני רכב כבר המון פעמים עם קובי. אני יודעת שהוא נהג זהיר"
"אני מתה מפחד"
"בנות", קראתי כשיוני סיים להביע את התפעלותו, "בואו נצא, סיבוב קצר של כמה דקות. אני מבטיח לנסוע לאט בסיבובים"
"סיבובים?" ענת הצטמררה "רק לא סיבובים! אמאלה'!"
לקחתי את ידה של ענת והובלתי אותה אל האופנוע כמו ילדה קטנה, "בואי נלביש לך קסדה, ותראי איזה מעיל יפה הבאתי לך, אל תפחדי, את יודעת שאני לא אתן לשום דבר רע לקרות לך. אהובתי, אני מת עליך, את יודעת?" ענת נצמדה אלי בחיבוק, כאילו מנסה לשאוב ממני קצת אומץ, ואני התמלאתי תשוקה כלפיה. איך אני אוהב את האישה הזאת!

סוף סוף עלינו על האופנוע. ענת מאחורי מחבקת אותי חזק. לא ידעתי שיש לה כל כך הרבה כוח בידיים.
"ענת, תרפי קצת, אני לא יכול לנשום" היא מרפה, קצת, "אל תדאגי יהיה כיף.
התחלתי לנסוע לאט, יוני ודנה לצדינו.
"את בסדר?"
נשמעה תגובה עמומה מענת. אני מניח שזה כן. הגברתי את המהירות ונסענו בכביש המתפתל בתוך החורשה הסמוכה לבית.
"כיף, הה? יפה פה"
"לא רואה כלום!"
דנה צחקקה, "ענת, אולי תפקחי את העיניים?"
"אחר כך אפקח, כשנעצור" והיא הדקה את ידיה סביב מותני.

דקה אחר כך החניתי את האופנוע מול הבית. ענת שחררה מייד את מותני וירדה מהאופנוע, מתנשפת כאילו רצה כמה קילומטרים.
"אני גאה בך, אהובתי!" נשקתי לה קלות על הלחי, והיא חבטה בזרועי שוב.
"תשבע לי!" ענת דרשה.
"מה להישבע?"
"תשבע שלא תבקש ממני יותר לעלות על המפלצת הזאת" מפלצת! איך היא מעיזה, "וגם שלא תעז להסיע עליו את הילדים, אחרת, תחזיר אותו לסוכנות עוד היום."
הייתי מתווכח, אבל אני יודע שאין סיכוי, וחוץ מזה, כבר באתי על שכרי.
"תפתחי את הקופסה מאחור, יש שם כמה דברים"
ענת פתחה את הקופסה והוציאה ספר עטוף.
"מה זה?" שאלה ענת בחשדנות.
"זה בשבילך, מתנה לראש השנה. שנה טובה. תפתחי"
ענת קרעה את העטיפה בזריזות ופניה התמלאו הערצה. שוב היא חבטה בזרועי,
"שיחקת אותה קובי, ועכשיו בוא לעזור לי להתכונן לחג."
ענת חייכה בסיפוק. ביד אחת חיבקה את המתנה שלה, 'זן ואומנות אחזקת האופנוע', ביד השנייה חיבקה אותי.

ווטסאפ
יוני: "זכית, אחי! אחלה אופנוע"
ומייד עוד הודעה עם תמונה שלי וענת על האופנוע, שנינו עם קסדות ומעילים, העינים של ענת פקוחות? כן! המבט קצת מבועת, אבל היא שם. על האופנוע. איתי. אני. הגבר הזה.
קובי: "באמת זכיתי, אבל זה לא האופנוע, זאת הבחורה!"