מכתב (בערב בו הגיע העולם אל קצו)
בערב בו הגיע העולם אל קצו. חיממתי לעצמי טוסט.
השתמשתי בעגבניות מיובשות, לחם טרי, זיתים שחורים וגבינה צהובה. הבטחתי לעצמי שאני בחיים לא אגע בגבינות יותר. עם כל הסבל שנגרם לפרות והנזלת שזה עושה לי. אבל בערב בו הגיע העולם אל קצו. ממש לא היה לי אכפת מפרות או מנזלת. כל מה שהייתי צריך זה איזה משהו טעים לאכול. ושום דבר לא עניין אותי.
הרגשתי ממש חרא באותו זמן. בגלל כל מיני דברים. כל מיני תירוצים קטנים כאלה. מזג האוויר המפגר, הפעולה שהתחרבשה לי יום קודם, החזרה עם ההרכב שהייתה אסון מוחלט. וכמובן שגם מחסום הכתיבה הנוראי (חצי שעה בהיתי במחברת המזורגגת, וכלום! כלום!).
אלה היו המון סיבות קטנות שהרכיבו יחד איזה הסבר כולל שהיה לי נורא נוח לספר לעצמי על הרגשות שלי. אבל הן היו, כל אלה, בסופו של דבר, בסך הכל סימפטומים. תופעות לוואי. הסיבה האמתית למועקה העצומה שהרגשתי, זו שסירבתי לעסוק בה והסתובבתי סביבה בעיסוק ביכולת הנגינה של סקסופוניסט כזה או אחר, או מתי הטוסט יהיה מוכן, הייתה פשוט עצם העובדה שכלום כבר לא היה קיים יותר. עצם העובדה שבכל מקום בו הייתי, לא היה קיים יותר עכשיו. כל נקודה קטנטנה בשולחן הכתיבה שלי, כל סריג בשטיח בכניסה לסלון, כל בלטה במטבח עליה דרכתי בדילוג לאחור וסיבוב באוויר תוך כדי, מרוב שעמום, הן היו ריקות וחלולות. כבר לא היו קיימות יותר. ניסיתי להתעלם מכך. אבל האמת היא שפשוט אי היה אפשר.
זה קרה שלוש וחצי שעות קודם לכן. ההגעה של העולם אל קצו. זה התחיל על הספסל בגן השעשועים הקטן בכניסה לשכונה, לשם הזמנתי אותה. ועבר, תוך כדי השיחה, אל שער ביתה.
היא הייתה עדינה ושקטה כתמיד, מחייכת את החיוך הקטן שלה. ומהצד השני גם עניינית מאוד, יודעת בדיוק מה היא רוצה.
דיברנו על כל מיני עניינים. על ההדרכה והנגינה, החברות המעצבנות שלה, אלה שהיא בקשר איתן ואלה שלא, על מזג האוויר, וגם על החופש, והדרך בה כל אחד מאתנו מנצל אותו.
היה קר מאוד, ובקושי הצלחתי לדבר, הרגשתי איך כל הגוף שלי רועד ולא יכולתי להחליט אם זה בגלל הלבוש הלא מספיק חם שהייתי בו, או פשוט בגלל שהתרגשתי כל כך. העדפתי להאמין שזו ההתרגשות.
לה היה הרבה פחות קר משלי היה. היא לבשה את הכפפות נעימות ההן ואת המעיל הזה שגורם לה להיראות הרבה יותר בוגרת ומפותחת. ובכל זאת גוון פניה היה חיוור והיא התכווצה כולה, ידיה בתוך כיסיו הארוכים של המעיל, מופנות אל כיוון גופה. היא הייתה כל כך חמודה כשעמדה כך.
בשלב מסוים, די מאוחר של שיחתינו, אמרתי לה את הדברים. אלה היו אותם הדברים שכה רציתי לומר לה במשך זמן כה רב, על כל רגשותיי העזים ומטורפים כלפיה, על כל אותם הלילות העגומים בהם הבטתי בה מהצד, מהופנט מחיוכה השלו, על כל אותם הימים בהם כמעט אמרתי לה, אך במקום זאת נשברתי והסתפקתי בכתיבה שהמהמה את הכאב. אמרתי אותם לא בפחד, לא בכעס, בשקט. ואני חייב לומר , גם אם בסופו של דבר לא סיפרתי לה את הסיפור כולו, או אפילו את רובו. עשיתי זאת בדיוק בדרך הנכונה, ואת גופי עטף כוח אדיר כשדיברתי.
לאחר שסיימתי, הרצינות והענייניות שהיו בה הפכו לבלבול. חשתי זאת בעיניה. לא היה לה הרבה מה לומר. היא גמגמה כל הזמן, דיברה על כך שפתאום דברים מסתדרים לה, נקודות מתחברות. אני מיד אמרתי שאני רוצה שהכל יישאר בדיוק אותו דבר, לא משנה מה היא חושבת עליי. רק אז היא הבינה שהיא צריכה גם לתת תשובה. רק אז פתאום הבזיקה בה ההבנה שהסתתרה כאן, מתחת לערימת הרגשות הזו, גם שאלה. הצעה. כמובן שהתשובה הייתה לא מוחלט. ואני ידעתי זאת. היא התחילה לספר שהיא בדיוק נמצאת במקום שזה לא כל כך מתאים ל–. מיד קטעתי את דבריה והרגעתי אותה. ובאותו הזמן גם את עצמי. החזה שלי בער והנשימות שלי נהיו כבדות.
באמת שהיא הייתה בסדר גמור בכל מה שעשתה. יצא לי כבר לדמיין את השיחה הזו אין ספור פעמים, עידנים של דמיונות, ובאף אחד מהחלומות שלי היא לא הגיבה כל כך טוב כמו במציאות. היא לא נבהלה, לא נגעלה, לא כעסה וגם לא התעצבה. הבלבול, במקרה הזה, באמת שלא היה נורא. היא אפילו המשיכה לחייך ושאלה אותי כל מיני שאלות, איך אני מרגיש עכשיו והאם אני בסדר. סיפרתי לה את כל מה שיכולתי, את מה שיכלה לתפוס, היא חייכה ואני חייכתי, והחזה שלי המשיך לבעור.
היינו צריכים להיפרד בסופו של דבר. ואז היא אפילו חיבקה אותי (כמובן ששאלה קודם לכן אם זה בסדר). באמת שהיא הייתה בסדר גמור. אבל הלא המהדהד, נשאר בדיוק אותו לא, גם אם לא נאמר פעם אחת אפילו בשיחה הזו. הוא מילא אותי לאט, הקפיא אותי, מחק חיים שלמים של חלומות ותקוות מתוקים. ביטל בהינף יד קטן את מחשבותיי. את המשמעות בעצם. של הכול. ידעתי שזה מה שיקרה, שיכאב לי, אבל לא תיארתי לעצמי שבכזו עוצמה, לא תיארתי לעצמי שאחטוף כדור אל מרכז החזה. שהעולם כולו יתמוטט
אז בשיחה, לא הרגשתי זאת ממש. לא שמתי לב. רק בדרך חזרה פתאום התחילה לעלות בי אותה תחושה נוראית.
הרחובות היו ריקים יחסית, עלים וענפים קטנטנים התעופפו בצדי הדרך ואני שמעתי את Nursery Cryme של ג'נסיס. אז פתאום ראיתי את זה. בהתחלה רק בבגדים שלי. לאחר מכן קלטתי את זה גם בכביש. מיד לאחר מכן במדרכה, אז בבניינים ובעצים ולבסוף בשמיים.
העולם הגיע אל קצו, זהו, הוא לא היה קיים יותר. וכמה שניסיתי להילחם בכך. להגביר את הווליום של המוזיקה. לדלג תוך כדי הליכה. אפילו לרוץ. שוב דבר לא הציל אותי, ואת העולם המסכן. היה כבר מאוחר מדי. הכל התמוטט.
הטוסט היה מוכן עכשיו. הנחתי אותו על הצלחת הקטנה שהוצאתי קודם לכן מהמגירה סגרתי את הטלוויזיה שהקרינה עוד פרק מרגיז מאחת העונות הפחות טובות של בובוספוג. אחד כזה בו מר קראב שוב מוצא איזו דרך לפוצץ את מסעדת הדלי. והתיישבתי בפינת האוכל. תמיד כשאני אוכל בשעות כאלה אני חייב גם לקרוא תוך כדי. עותק של הארץ מלפני יומיים היה מונח לפניי על השולחן. לא היו בו המון דברים מעניינים, בסוף קראתי איזה טור שמשך את עייני על חשיבותה של אומנות הגרפיטי המתפתחת בדרום העיר. הייתי חייב לקרוא משהו. כאשר הגעתי לקטע בו מואשמת עיריית תל אביב בסכילה של הרגש התרבותי הנבנה, התחלתי לבכות. לא יכולתי לעצור את עצמי. אתם לא מתארים לעצמכם כמה קשה זה כשהעולם לא קיים יותר, כשאתה ממש יכול לראות דרך דברים, דרך עצמך. אני לא עמדתי בזה. במשך שעה בכיתי שם. ואני, כמה שזה מפתיע, לא ממש בחור שבוכה.
אחר כך קמתי והלכתי להתקלח ואז לישון. היה לי קשה להירדם. אבל לא הייתה לי ברירה. היו המון דברים שהייתי צריך לעשות למחרת.
היה לי עולם שלם לבנות מחדש. הייתי חייב לאגור כוחות.
תגובות (1)
יא שמן